חלק שני חתימת הספר – כט אלול

 

עוד באתי לעורר על דבר אחד שנכשלים בו בני אדם. הנה ידוע, שעוון גזל הוא בין מאחרים ובין מקרוביו, ואפילו מאביו ואמו, ככתוב בבבא קמא (דף ע, ע"א): "גנב משל אביו" וכו’. ופשוט, שהוא הדין הלאו, של "לא תחמוד", שייך גם כן לכל. ועיין בחושן משפט (שנט, סעיף י): שהלאו שלא תחמוד, אינו בחומד בלב בלבד, כי אם כשמרבה עליו רעים להפצירו עד שיתן לו, ואם כן לפי זה, אם נתקשר עם אחד בכתיבת התנאים להשיא לו בתו, וגמרו ביניהם הנתינות של כל אחד [שקודם הגמר, רשות ביד כל אחד לבקש מה שבליבו, שבלא זה אינו רוצה להתקשר עמו], ולאחר זה הרבה רעים להפציר במחותן שיוסיף לו עוד ועוד, לכאורה יש בזה הלאו, שלא תחמוד. וכן כל כהאי גוונא מתנות [של רשות, לאפוקי של צדקה] שאין בליבו של הנותן לתת, כי אם לאחר הפצרת רעים, יש בזה משום, לא תחמוד.

 

*ובספרו ספר המצוות הקצר, חלק לא תעשה אות מ’ כתב, וזה לשונו: מצוות לא תעשה שלא לחמוד דבר שלחברו שנאמר "לא תחמוד" וכו’. והחמדה היא שמשתדל להוציא מחשבתו לפועל ומרבה רעים על חברו ומפציר בו עד שלקחו ממנו, אף על פי שנתן לו ממון הרבה, הרי זה עובר עליו. ומצוי זה בחתן שמכביד על חותנו קודם החתונה שיתן לו דבר פלוני ופלוני מה שלא התנו על זה בשעת כתיבת התנאים, ואף על פי שחותנו ממלא מבוקשו, אף על פי כן עובר החתן על לאו זה של "לא תחמוד" (ועיין בראב"ד פרק ט מהלכות גזלה). ונוהג בכל מקום ובכל זמן ובזכרים ובנקבות, עכ"ל.

 

ובאות מ"א כתב וזה לשונו: מצוות לא תעשה שלא להתאוות בלב, דבר של חברו, שנאמר לא תתאווה, זה הלאו הוא חוץ מלא תחמוד, כי לא תתאווה עובר כיון שחשב בליבו איך יקנה דבר זה ונתפתה בליבו בדבר, עבר בלא תתאווה, שאין תאווה אלא בלב בלבד. ואם יקנה הדבר ההוא, שהפציר בבעליו והרבה עליו רעים עד שקנו אותו, עובר גם כן בלא תחמוד. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות, עכ"ל.

 

 

 

 

והנה מצאנו בתורה, שאם אחד גזל לחברו, תיקונו, שישיב הגזלה לבעליו, ואם צערו וביישו, תיקונו, שיפייסנו וימחל לו (ב"ק צב, ע"ב). אכן מי שמרגיל עצמו בזה החטא, ובודאי נתעורר על ידו המקטרג הגדול לקטרג על העולם. מי יודע כמה בני אדם ירדו מנכסיהם על ידו, וכמה מתו על ידו.

 

ואף בדיני אדם לא נוכל להענישו על זה, אבל דיני שמים, שהוא אפילו על גרמא (ככתוב בב"ק נה, ע"ב, ודף קיט ע"א במעשה של שאול, עיין שם היטב) בודאי לא ינקה מזה. ועל כן השומר נפשו, ישמור את עצמו מזה מאוד מאוד. (שמירת הלשון ח"ב פ"ד).