הקדמה – ה תשרי

 

ואף על פי כן ידע הקורא נעים, כי אפילו אם ימצא הספר הזה חן בעיניו בעזה"י, לא יחשוב שדי לו בידיעת החלק הזה בלבד, כי גם ידיעת השני חלקים הראשונים מוכרחים המה להאיש החפץ בחיים, וככתוב במדרש משלי (א, ב): "לעת חכמה ומוסר" וגו’, אם יש בידו של אדם חכמה וכו’, ואם אין בידו של אדם חכמה, אין יכול ללמוד מוסר. והכוונה הוא כפשוטו, שאם הוא טעה בזה בעיקר הדין, לא יועיל לו שום מוסר, כגון שחושב בעסקו על איזה דבר שאינו בכלל גזל, מה יועיל לו אם ילמד כל ענייני המוסר שילהיב את ליבו בגודל איסור הגזל, כיון שסבור שזה אינו בכלל גזל, וכהאי גוונא בשאר ענייני התורה. על כן צריך ללמוד את דיני התורה, כדי שידע האסור והמותר וגם ללמוד את ענייני המוסר, המביא את האדם לידי יראת ה’ יתברך, כדי שבזה יזרז את נפשו לקיים את התורה, מלבד שיקיים בזה המצוות עשה שאת ה’ אלקיך תירא.

 

והכי נמי בענייננו, שמה יועיל לו כל המוסר שבעולם המדברים בגודל איסור לשון הרע ורכילות, אחרי שהתיר לנפשו לאמור שאין דבר זה נכנס בכלל לשון הרע, או שעל איש כזה לא ציותה התורה באיסור לשון הרע, על כן מוכרח האדם לידע, איזה דבר יפול תחת סוג לשון הרע על פי הדין. ובכדי שיוכל להתגבר על יצרו ולקיים מה שלומד, יראה ללמוד את המוסר, והוא גודל העונש והשכר שיש בעניין זה. וגם תועלת מידיעת הדינים לאידך גיסא, כדי שלא יבוא להחמיר על עצמו ולאסור במקום שמצוה לגנותו, כדי שלא יבוא להטעות את הרבים בדעותיו הכוזבות.

 

 

 

 

אמנם מפני שהפליגו חז"ל בחטא שבין אדם לחברו יותר מבין חטא אדם להקב"ה, ולשון הרע הוא אותו חטא של עבודה זרה שהוא גם כן חטא בכוח הנפש והוא בין אדם לחברו, לכן אמרו חז"ל ששקול כנגד שלוש עבירות אלו.

 

 

והנה תכלית בריאת ישראל לזכך חומרו עד שיגיע למעלת הנפש, והנה כל עוד שאינו פוגם בכוח הנפש יוכל לזכך את חומרו בכוח הנפש שיתגבר עליו, מה שאין כן מי שחטא בנפש הרי ממית את כוח החי שבו הנטוע בו מה’ יתברך, שעל ידי זה יהיה יכול להחיות את כוח החומר שבו וממילא הרי הוא כמת. (כלי חמדה פרשת מצורע).