שער הזכירה פרק טז – ז כסלו

 

ולפלא גדול על בעל המחלוקת, הלוא אם אדם אחר יפגע מעט בבנו אפילו שלא במתכוון, מפיו לפידים יהלוכו עליו, וכל שכן אם יזיק לו בכוונה ונפל על ידי זה למשכב, אף שנתרפא, יפרסמהו לאיש אכזרי בעיני הכל עבור זה, ולא ישקוט ולא ינוח עד שיגמול לו כמעשהו, ובליבו ינקוט עליו עבור זה שנאה לנצח. וכשהוא בעצמו מביא כל הצרות על בניו עבור זה, ואפשר שימותו גם כן, חס ושלום, וכמו שכתבנו על כך (פרק טו בשם המדרש) שאפילו יונקי שדיים נענשים עבור החטא [וכהאי גוונא נאמר בתנא דבי אליהו, פרק כ"א] לא יחוס עליהם כלל.

 

ואדרבה, דרך מידתו, שמרמז לאנשי ביתו שיחזיקו עמו במחלוקתו, כעין שמצאנו בדתן ואבירם שיצאו ניצבים בפתח אוהליהם, הם ונשיהם ובניהם וטפם. והרי זה כמו שאמר הכתוב (ירמיה ז, יח): "האבות מלקטים עצים והבנים מבערים את האש" [כך כתוב שם, הבנים מלקטים עצים והאבות מבערים את האש] אין זה כי אם שהיצר הרע מסמא את עיניו ומשים לפניו כל הבורות והפחתים לעמק שווה.

 

 

 

 

לשון הרע עונשה מיתה, ככתוב (תהלים ק"א): "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית". (רש"י מסכת שבת דף לג, ע"א, ד"ה "דברים").

 

 

ולפעמים גורם העוון הזה שהוא חמור מאוד למוות במיתת אסכרה, שהיא מיתה חמורה מאוד, כמו שאמרו חז"ל (ברכות ח): "תתק"ג מיני מיתה נבראו בעולם, קשה שבכולן אסכרה. והטעם, כמו אסכרה שמתחילה בבני מעיים וגומרת בפה, כן הוא חטא הלשון, אף על פי שכליות יועצות ולב מבין ולשון מחתך, פה גומר (שבת לג). (כבוד שמים לח"ח זצ"ל פ"ב).