שער הזכירה פרק ב – טו תשרי
טו תשרי - שמירת הלשון - שער ראשון – שער הזכירה – פרק ב - ואם מדבר לשון הרע על חברו ומעורר מדנים עליו הוא מעורר בזה למעלה עניין קטגוריא על ישראל...
טו תשרי
שמירת הלשון
שער ראשון – שער הזכירה – פרק ב
ואם מדבר לשון הרע על חברו ומעורר מדנים עליו הוא מעורר בזה למעלה עניין קטגוריא על ישראל ונותן בזה כוח להשטן שיקטרג על ישראל, ככתוב בזוהר הקדוש, פרשת פקודי, וזה לשונו: "אית רוחא חדא דקיימא על כל אינון מארי דלישנא בישא, דכד מתערי בני נשא בלישנא בישא, או ההוא בר נש דמתערי בלישנא בישא, כדין איתער ההוא רוחא בישא מסאבא דלעילא דאיקרי סכסוכא, ואיהו שרי על ההוא איתערותא דלישנא בישא דשרו ביה בני נשא, ואיהו על לעילא, וגרם בההוא איתערו דלישנא בישא מותא וחרבא וקטולא בעלמא, וי לאינון דמתערי להאי סיטרא בישא ולא נטרי פומהון ולישנהון, ולא חששו על דא, ולא ידעי דהא באיתערותא דלתתא תליא איתערותא דלעילא בין לטב בין לביש וכו’, וכולהו דלטורין לאיתערא להאי חיוויא רבא למהווי דלטורא על עלמא, וכולהו בגין האי איתערו דלישנא בישא, כד קיימא איתערותא דיליה לתתא". עד כאן לשונו.
תרגום הזוהר: יש רוח אחת שעומדת על כל אותם בעלי לשון הרע, שכאשר מתעוררים בני אדם בלשון הרע, או אדם אחד שמתעורר בלשון הרע, אז מתעוררת אותה רוח הרעה הטמאה שלמעלה, הנקראת סכסוכא, והיא שורה על אותה התעוררות של הלשון הרע, שהתחילו בה בני האדם, והיא עולה למעלה וגורמת בזה ההתעוררות של לשון הרע מוות וחרב והרג בעולם. אוי לאותם שמעוררים לאותו צד הרע, ואינם שומרים פיהם ולשונם, ואינם חוששים על זה ואינם יודעים שבהתעוררות שלמטה תלויה ההתעוררות שלמעלה, בין לטוב בין לרע וכו’, וכולם מקטרגים לעורר לאותו נחש הגדול, שיהא מקטרג על העולם, וכולם בשביל אותה ההתעוררות של לשון הרע, כשקיימת ההתעוררות שלו למטה.
***
מתוך "סם החיים" השלם
פרק יז – בו יבואר כי עוון לשון הרע גורם ליפול ח"ו ברשת היצר הרע
יא – אל יאמר האדם שאין צריך לשמור את עצמו מדיבור הרע
ולזה ירצה הכתוב להודיע, אל יאמר האדם בדעתו, הגם שצריך לשמור את עצמו ממעשה העבירה שציותה התורה עליו, אבל מהדיבור המגונה למה יצטרך להישמר, ויאמר מה עשיתי עתה, הלוא דיבר הוא דיבור בעלמא.
והודיע הפסוק שאין הדבר כן, שכל דיבור מביא עליו חיות חדש, אם כן אם הדיבור הוא רע, אף אם בליבו בעת הדיבור בלי לעשות כלל הדבר ההוא, מכל מקום הרי הדיבור מושך עליו חיות ממקומו, והחיות ההוא מושכו אל אשר הוא.
נמצא שבהכרח בסוף יבוא לגדר מעשה בדבר ההוא אשר דיבר, ולזה אמר "לא יחל דברו", רצה לומר, שלא ידבר דיבור רע, ושמא תאמר מה איכפת לי כיון שאין בליבי כלל לעשות הדבר ההוא. לזאת אמר כי בודאי ערב אני בדבר כי "ככל היוצא מפיו יעשה" בסוף וכאמור וק"ל (ערבי נחל, פרשת וישלח).
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור