חלק שני חתימת הספר – כו אלול

 

י. ובפרט ביום שני וחמישי מקיים גם כן המצוה של קריאת התורה, שהיא תקנה קדומה מימות משה רבנו ע"ה, ככתוב בבבא קמא (פב, ע"א): ובזמן הגמרא היו אנשי הכפרים באים לעיר ביום שני וחמישי לקרוא קריאת התורה, ככתוב בריש מגילה. ובעוונותינו הרבים אנו צריכים להתבושש מאנשי הכפרים שבדורות הראשונים, שהם לא היו מתעצלים אפילו ליסע מן הכפרים לעיירות בשביל זה, ובינינו מצוי בשביל דבר קטן ליסע אפילו ביום ב’ ו–ה’ בבוקר השכם מן העיר לכפר וכדומה, ולא לשמוע קריאת התורה.

 

יא. הנה הצענו מקצת גודל מעלת האיש שמתרגל להתפלל בציבור, שמתרבה מצוותיו וזכויותיו מאוד מאוד. והעיקר בזה, שתהיה לו מצוה זו בקביעות, ולא יתרפה ממנו, אבל אם פעם יעשנה ופעם יתרפה ממנה ח"ו, הוא בכלל (ויקרא כו, כא): "אם תלכו עמי קרי", וכמו שפירש רש"י בחומש, עיין שם. וכן אמרו חז"ל (ברכות ו, ע"ב): שכשהאדם רגיל לבוא לבית המדרש ופעם אחת לא בא, הקב"ה שואל עליו מדוע לא בא, וזה רומז הכתוב (ישעיה נ, ב): שאומר הקב"ה: מדוע באתי ואין איש, קראתי ואין עונה? אם לדבר מצוה הלך, נגה לו, ואם לדבר הרשות הלך, אין נגה לו. יבטח בשם ה’. היינו שהיה לו לבטוח בשם ה’ ולא בטח. עד כאן לשון הגמרא.

 

והכוונה, אפילו אם מזדמן לו איזה רווח בעת שצריך ללכת לבית המדרש, אל יביט על זה, ויבטח בשם ה’, שמה שנקצב לו מן השמים לא יחסר לו על ידי זה, ובאמת כמה פעמים הוא לנסיון להאדם מלמעלה, שמנסים אותו. וכעין מה שאמרו חז"ל: אין לך אדם שאינו עומד בנסיון, מנסה לעשיר ומנסה לעני וכו’. וכאשר יתבונן האדם, יראה זה בחוש, שעומד לפעמים כל היום בחנות ואין מזדמן לו כל כך קונים, וכאשר הגיע זמן תפילת המנחה [או בערב שבת קודם השקיעה] באים אצלו קונים חדשים, שלא ראה אותם מעולם, ומפצירים בו שימכור להם. וכל זה הוא לנסיון, שמנסה אותו הקב"ה בזה, אם באמת יקר בעיניו עבודתו בכל לב ובכל נפש.

 

יב. ועל כל אלו המעלות שכתבנו למעלה להרגיל במצוה זו של תפילה בציבור, יש עוד מצוה פרטית גדולה מאוד על ידי זה שבזה הוא מחנך את בניו גם כן לעבודת ה’, כי כשבן רואה שאביו הולך לבית המדרש, והמצוה חביבה בעיניו, מתרגל הוא גם כן למצוה זו, וכבוד השם נתרבה על ידי זה. והנה באמת מאוד תמהתי, מהו זה שבימינו אין אנו רואים מן הבחורים בבית המדרש כי אם מעט מן המעט, זעיר שם זעיר שם. ואכן נודע הדבר, שהבן מתלמד מאביו, כי כשהוא רואה לאביו, שהמצוה חביבה בעיניו, שפעם הולך לבית המדרש ופעם מתפלל בביתו (אף שלא באונס), הוא תופס למידה טובה זו ביתר שאת, ואינו הולך כלל. ואם כן נמצא לבד שאינו מקיים מצות חינוך אדרבה, גורם להיפך, חינוך רע להסיר בניו מדרך ה’, ואשם הוא לעתיד גם עליהם. ואיש הנלבב ישים כל זה על ליבו, ואז אשרי וטוב לו.

 

 

 

 

אמרו [חז"ל] (ר"ה פ"ז): המוסר דין על חברו, הוא נענש תחילה, כי על ידי זה מבקרים פנקסו, כי הוא מלשין על חברו ומבקר מומיו ואומר עליו חסרונות. היפך מאזהרת הנביא ע"ה (זכריה ז, י): "ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם", רצה לומר לא תעשה חשבון מחסרונותיו של חברך, חשוב נא מחסרונות אשר בך ותמצא הרבה יותר ממה שתמצא בחברך.

 

ואם כן, זה המבקר מומי חברו מדקדים עמו לבקר אחריו, אשר לולא חטאו בלשון הרע, לא היו מגדילים עליו אשמתו כל כך, כי יצר לב האדם רע מנעוריו וזה אחר שהוא מגדיל עוונות חברו מגדילים גם כן עוונותיו. (יריעות האהל שנדפס על הספר "אהל יעקב" למגיד מדובנא).