שער הזכירה פרק ד – כג תשרי

 

ומה יפה מליצת חז"ל, כי כאשר נתבונן היטב נמצא בו כל הסימנים שאמרו חז"ל (ביומא פרק ח, דף פג, ע"ב) בכלב שוטה, ולפיכך נמשך עליו על ידי זה גם כן רוח הטומאה השורה על הכלב ההוא. כי זהו לשון הגמרא שם: תנו רבנן, חמישה דברים נאמרו בכלב שוטה: פיו פתוח, ורירו נוטף, ואזניו סרוחות, וזנבו מונחת לו בין ירכותיו, ומהלך על צידי רשות הרבים, ויש אומרים אף נובח ואין קולו נשמע וכו’. דחייף ביה מסתכן, דנכית ביה מיית. דחייף ביה מסתכן, מאי תקנתיה? נשלח מאניה ונשדינהו קמיה ונרהט.

 

ועתה נבאר:

א. פיו פתוח וזהו גם כן דרכו של הבעל לשון הרע להיות פיו פתוח תמיד על כל מי שיזדמן לפניו כקטן כגדול.

ב. רירו נוטף, והיינו מחמת שרוח רעה שורה עליו, ונתגבר עליו עד מאוד כוח הכעס והעזות המוטבע בו (כמאמרם (ביצה כה, ע"ב): שלושה עזין הן, עז שבחיות כלב וכו’) לבלוע את כל המזדמן נגדו, ומחמת זה נוטף ריר מפיו, ובפרט שפיו פתוח ואין לו מסגרת להריר, להתעכב שם. כן הוא דרך בעל לשון הרע הקבוע, להתרגז תמיד על כל מי שיעלה ברוחו. ועוד יש בזה עניין יותר נאות, והוא כמו שכלב שוטה דרכו לנטוף רירו, והוא ליחת הכלב אשר היא בודאי מאוסה עד מאוד ובפרט מכלב שוטה. ואם כן כל מקום שהיה שם הכלב שוטה אפילו על איזה רגעים אחדים, מנכר אפילו אחר הסתלקותו משם, מהריר הנשפך מפיו הפתוח תמיד. כן הוא דרך בעל לשון הרע פיו פתוח ככלב הנ"ל, ומעלה צחנתו בכל מקום שהולך, ועושה רושם באותו מקום.

 

עוד שלושה סימנים יש בכלב שוטה: אזניו סרוחות וכו’ וכנ"ל. והיינו כי הכלב שוטה, מלבד מה שנשיכתו היא מסוכנת עד מאוד וכמו שאמרו חז"ל, רצונו מאוד לנשוך כל מי שיזדמן לפניו, וכדי שלא יסתתרו בני אדם ממנו מפני גודל הסכנה מחמת הרוח רעה השורה עליו וכמו שאמרו שם, הוא מתחבא ומסתיר לעצמו בכל אופן, ובפתע פתאום הוא פוגע לאדם ונושכו. ולכן הוא מהלך ולא רץ, ובצידי רשות הרבים ולא ברשות הרבים נגד בני אדם [כי שם הוא מהלך אנשים כמאמרם (בבא קמא דף ס, ע"ב) לעולם אל יהלך אדם בצידי הדרכים], כדי שיחשוב כל רואהו כי הולך הוא לאט לדרכו.

 

ומשום זה גם כן אזניו סרוחות, כי ידוע שהטביע הקב"ה אצל כלב חוש השמיעה גדול כדי שעל ידי זה יוכל לשמור את בעליו ואת עצמו בלתי לפגוע בהם לרעה. ועל כן הכלב הזה, שרוצה לסכן את כל אחד, מהלך בצידי רשות הרבים ואזניו סרוחות [היינו גדולות וכפולות למטה, וכפירוש רש"י שם] שיהיה נראה כאילו הולך לדרכו ואינו רוצה לשמוע שום דבר מה בצידו. ומחמת זה גם כן זנבו מונחת לו בין ירכותיו ואינו מגביהו, וכל זה כדי להראות לכל שהוא שוקט ובוטח, ואינו רוצה לעורר את חושיו להלחם עם האנשים הנראים כנגדו. ויש אומרים אף נובח ואין קולו נשמע, והוא הכל מטעם הנ"ל כדי שיסברו העולם שהוא הטוב שבכל הכלבים, ולא ישמרו ממנו כלל. כל אלו הפעולות עושה הרוח רעה השורה עליו.

 

כן ממש הוא בעל לשון הרע, מלבד מה שהוא חוקר תמיד אחר הנעשה בבתי העיר כדי שיהיה לו מה לספר אחר כך בשוק [וכפירוש רש"י בפרשת קדושים (יט, טז)], עוד הוא מתהפך בענייניו, כי כאשר נתפרסם עניינו לרעה שהוא הולך ומרגל מזה לזה, הוא כקוץ בעיני אנשי העיר, וכל אחד שומר עצמו ממנו, הוא מהלך על צידי רשות הרבים בלאט ובחשאי כאילו אין נוגע לו דבר, ולתור על ידי זה אחר כל הנעשה בעיר בסתר ובגלוי. וכהאי גוונא בעת שהוא מספר הלשון הרע והרכילות, יעשה בדרך רמאות, שיראה כאילו הוא מספר לפי תומו, ולא יספר כל הסיפור רק מרמז ועל ידי זה יבין חברו השאר.

 

ואזניו סרוחות וזנבו מונחת לו בין ירכותיו, גם כן שייך בו מעין מה שנאמר בכלב הנ"ל, היינו שאף בקרבו בוערים בו כל חושי ההרגש, ובפרט חוש השמיעה, לשמוע מכל דבר הנעשה בעיר ולרוץ ולרגל מזה לזה, אף על פי כן, בפרסום, מראה לעיני אנשים כאילו הוא כובש את כל תנועותיו, ונוח לכל, ואינו רוצה לשמוע שום דבר מהנעשה בין אנשים, והכל כדי שלא ישמרו אני העיר ממנו ויתגלה לו הכל.

 

ויש אומרים אף נובח ואין קולו נשמע, כי בהלשון הרע שלו הוא מזיק בסתר, ובפרט אותן כותבי עמל שעליהם נאמר (דברים כז, כ): "ארור מכה רעהו בסתר". והכל הוא כדי שלא יוכל חברו להשמר ממנו ויוכל להזיקו כעין הכלב הנ"ל. לכן נמשך עליו אותו רוח הטומאה השורה על הכלב שוטה, ודימה אותו הספרי למנושך מן הכלב כי גם עליו שורה רוח הטומאה וכנ"ל.

 

 

 

 

חכמים אמרו, כמו אשר בהקריב תשורה לפני שר ונגיד יש לראות שתהיה התשורה ראויה להתכבד, ושתהיה מעוטרת בתוך כלים יקרים וחשובים, כן בגשת האדם אל הקודש להקריב מנחה תפילה והודאה למלך עולמים יתברך שמו, ראוי לו לראות שישתלמו בידו שני התנאים הנזכרים:

 

האחד: שתהיה התפילה בכוונת הלב ובהכנעת הרוח.

 

השני: לעיין ולבדוק בעצמו אם תבוא מנחתו בכלי טהור בית ה’, אם שמר את פיו ולשונו לבלי יתגאלו חס ושלום בדברים המתועבים. כי כבר דרשו חז"ל (שבת כג, בבא מציעא קיד): "ולא יראה בך ערוות דבר" – ערוות דיבור. ודוד המלך ע"ה אמר (תהלים יז, א): "האזינה תפילתי בלא שפתי מרמה", ומה גם אם עוד בא בפה דובר נבלה ולשון הרע. (ספר המידות למגיד מדובנא פ"י).