שער הזכירה פרק ז – ג מרחשון

 

גם בזה שטמא את פיו הוא פוגם את דברי הקדושה שמוציא אחר כך, כמו שכתוב בזוהר הקדוש פרשת פקודי וזה לשונו^(*): ומהאי רוחא בישא תליין כמה גרדינין אחרנין, דאינון ממונין לאחדא מילה בישא או מילה טינופא דאפיק בר נש מפומיה, ולבתר אפיק מילין קדישין, וי לון וי לחייהון וכו’, וי לון בעלמא דין, וי לו בעלמא דאתי, בגין דאילין רוחי מסאבין נטלין ההוא מילה מסאבא, וכד אפיק בר נש לבתר מילין קדישא, אקדימו אילין רוחי מסאבי ונטלי ההוא מילה מסאבא, ומסאבי לההוא מילה קדישא, ולה זכי ליה בר נש, וכביכול תששא חילא קדישא. עד כאן לשונו.

 

וכעין זה נאמר גם כן (שבת קי"ט): אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל פיהם של תינוקות של בית רבן, אמר ליה רב פפא לאביי: דידי ודידך מאי? אמר ליה: אינו דומה הבל פיו שיש בו חטא להבל פיו שאין בו חטא. אף שהתמדתם וקדושת תורתם היתה נעלה ונשגבה עד מאוד, עם כל זה מפני שלפעמים התערב לפי דעתם דיבור מה, שלא כהוגן בתוך דיבורם, ונפל כוח הדיבור ממדרגתו הראויה לו, ואינו דומה להבל פיהם של תינוקות של בית רבן, כן השיבו אביי^(**).

 

^(*)תרגום הזוהר: ומאותה רוח רעה תלויים כמה מעורר דין אחרים, שהם ממונים לאחוז בדיבור רע או דיבור מטונף שהוציא אדם מפיו, ואחר כך מוציא דיבורים קדושים, אוי להם אוי לחייהם, אוי להם בעולם הזה, אוי להם בעולם הבא, מפני שאותן רוחות הטמאות נוטלות את אותה המילה הטמאה, וכאשר מוציא האדם אחר כך דיבורים קדושים, מקדימים אותן רוחות הטמאות, ונוטלות את הדיבור הטמא, ומטמאות לאותו הדיבור הקדוש, ואינו זוכה לו האדם, וכביכול תשש כוח הקדושה.

 

^(**)ראה דבר פלא בעניין הבל פיהם של תינוקות של בית רבן אף שאין להם שום קדושת מחשבה ודבקות לה’ בעת דיבורם, עם כל זה העולם קיים על הבל פיהם זה. ולמה זה דומה? לעני אחד שמצא אבן טובה ויקרה אשר סגולתה רבה מאוד לכמה עניינים, ואינה נמצאת רק בכתרי המלכים, ונודע דבר זה למלך והעשירו בעושר גדול. והנה העני ההוא שמצאה, אף שהוא אינו יכול להשיג בחכמתו את גודל הסגולה של האבן, עם כל זה גודל טובתה של האבן בעצמותה וגודל אורה הסבה לו את כל הטוב ההוא, שנעשה שר חשוב בעיני המלך.

 

כן הדבר ממש בענייני תורת אלוקים חיים, שאין צריך האדם שרוצה להתקדש על ידה, הכנה רבה שתתקדש על ידו, כי היא בעצמותה קדושה ונוראה עד מאוד. וכשהאדם מדבר בה הוא מתדבק בקדושתה כמו שכתוב (ירמיה לא, יט): "כי מדי דברי בו, זכור אזכרנו עוד" וגו’, והוא קאי על העת שלומד התורה [כמו שכתוב ספר נפש החיים (שער ד פרק יח)]. ורק צריך אדם להזהר שלא יעשה בהפכו, דהיינו שלא יחשיך אורה על ידי זה שיטמא את הדיבור שלו. וזה שאמר ליה רב פפא לאביי: דידי ודידך מאי? כלומר, התורה שלנו מצד עצמה היא יותר קדושה מתורת התינוקות, כי היא במחשבה קדושה. והשיבו: אינו דומה הבל פיו וכו’. כלומר, כי הפגם הוא יותר מהמעלה, והטעם הוא כנ"ל.

 

 

 

 

כבר נאמר על אחד מן החסידים, שזכרו אותו לרעה, וכיון שהגיע אליו הדבר, שלח למדבר עליו כלי מלא מזמרת ארצו, וכתב אליו: הגיעני, ששלחת לי מנחה מזכויותיך, וגמלתיך בזה.

 

ואמר אחד מן החסידים: הרבה בני אדם יבואו ליום החשבון, וכשמראים להם מעשיהם, ימצאו בספר זכויותיהם זכויות שלא עשו אותן, ויאמרו: לא עשינו אותן, ויאמר להם: עשה אותן אשר דיבר בכם וסיפר בגנותכם. וכן כשיחסר מספר זכויות המספרים בגנותם, יבקשו אותו (אותם) בעת ההיא, ויאמר להם: אבדו מכם בעת שדיברתם בפלוני ופלוני.

 

וכן יש מהם גם כן שימצאו בספר חובותם חובות שלא עשו, וכשאומרים: לא עשינו אותם, יאמר להם: נוספו עליכם בעבור פלוני ופלוני שדיברתם בהם [התחייבתם בהן, מפני שזכויותיכם לא הכריעון], כמו שנאמר (תהלים עט, יב): "והשב לשכנינו שבעתיים אל חיקם חרפתם אשר חרפוך ה’". ועל זה הזהירנו הכתוב באומרו (דברים כד, ט): "זכור את אשר עשה ה’ אלוקיך למרים בדרך". (חובת הלבבות, שער הכניעה פ"ז).