שער התבונה פרק ב – יט כסלו

 

מי שהוא רגיל בשתיקה ניצול מכמה עבירות: מחניפות, וליצנות, ולשון הרע, ושקרים וגידופים, כי כשאדם מחרף ומגדף אותו אם יענה לו, יוסיף לדבר לו כפליים, וכך אמר החכם: אני שומע דבר הרע ואני שותק. אמרו לו: ולמה? אמר להם: אם אשיב ואענה למחרפי, אני ירא שאשמע חרופים אחרים יותר קשים מן הראשונים.

 

גם מי שמחזיק במידת השתיקה, כל אחד יכול לגלות לו סודותיו, כיון שאינו רגיל ברוב דברים ולא יגלה. ועוד, אינו רגיל ברכילות, ועל זה נאמר (משלי יח, כא): "מוות וחיים ביד הלשון", כי אדם עושה בלשונו יותר ממה שעושה בחרבו, כי האדם עומד כאן, ומוסר חברו הרחוק ממנו למיתה, אבל החרב אינה ממיתה אלא בסמוך לו, לכך נבראו באדם שתי עיניים ושתי אוזניים ושני נחיריים ופה אחד, לומר שימעט בדיבור.

 

 

 

 

והנה אמרו חז"ל (מסכת תענית ח ע"א, ובמסכת ערכין טו ע"ב): ואמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב "אם ישוך הנחש בלוא לחש ומה יתרון לבעל הלשון", לעתיד לבוא כל החיות מתקבצות אצל הנחש ואומרים לו: ארי דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל, ואתה – מה הנאה יש לך. אומר להם: "ומה יתרון לבעל הלשון".

 

ולכך לפעמים גוזרים עלינו גזרות שאין להם שום הנאה מזה, כנראה בעליל. והכל הוא מפני שהוא דומה לנחש, ובא בעוון לשון הרע הנמצא בינינו, וכמו שאמרו חז"ל: בית שני מפני מה חרב? מפני שנאת חינם. ועדיין השטן מרקד בינינו. וכל זה הוא נמשך מפאת לשון הרע. (דרשות נחלת דוד, דרוש י ל"ר דוד טעביל זצ"ל, תלמיד הגר"ח מוולאז’ין).