שער הזכירה פרק טו – ג כסלו

וגם השטן מתגרה בבעלי מחלוקת, ככתוב בגיטין (דף נב, ע"א): "הנהו בי תרי דאיגרי בהו שטן, דכל בי שמשי הוו קא מינצו בהדי הדדי, איקלע ר’ מאיר להתם עכבינהו תלתא בי שמשי עד דעבד להו שלמא, שמעה דקאמר וי דאפקיה ר’ מאיר לההוא גברא מביתה".

 

וכתוב בילקוט קרח, בוא וראה כמה מחלוקת עושה, שכן מחלוקת חסר האות ו’ – מחלֹקת בנוטריקון: מכה, חרון, ליקוי, קללה, תכלית. כלומר, שהמחלוקת מביאה כליה לעולם. ולפי גודל חשיבותו של בעל המחלוקת, כן יגדל עונשו, כמו שכתוב בתנא דבי אליהו פרק יח, ולכך כתוב בפרשת קרח (במדבר טז, ב): "נשיאי עדה קריאי מועד" וגו’, להורות לנו את גודל עוונם.

 

אמרו חז"ל בשלושה מקומות ויתר הקב"ה על עבודה זרה ולא ויתר על מחלוקת:

 

ראשונה – בימי דור אנוש, בו התחילו לעבוד עבודה זרה, שנאמר (בראשית ד, כו): "אז הוחל לקרוא בשם ה’", ולפי שהיה ביניהם שהיו גוזלים וחומסים זה לזה, לא ויתר להם, שנאמר (שם ו, יג): "כי מלאה הארץ חמס" וגו’.

שניה – בדור המדבר – כשבאו ישראל לידי מעשה העגל, מחל להן הקב"ה, אבל כשהיו באים למחלוקת, לא ויתר להם הקב"ה. שבכל מקום שאתה מוצא וילונו של מחלוקת, אתה מוצא שם מכה גדולה. מניין? ממחלוקת של קרח.

שלישית – פסלו של מיכה, מתוך שהיה שלום ביניהם ניתן להם ארכא, שנאמר (שופטים יח, ל): "ויקימו להם בני דן את הפסל", ויהונתן בן גרשום בן מנשה הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני עד יום גלות הארץ. אבל כשנחלקו השבטים על שבטי יהודה ובנימין ולא היה ביניהם שלום, נעשו אלו פורענות לאלו, כשהיו אלו חוטאים היה הקב"ה מביאם לו ופורעים מהן, שנאמר (דברי הימים ב, יג פסוק יז): "ויכו בהם אביה ועמו מכה רב, ויפלו חללים מישראל חמש מאות אלף איש בחור". וכשחטאו שבט יהודה ובנימין, באו עשרת השבטים ופרעו מהם, שנאמר (שם כח, ו): "ויהרוג פקח בן רמליהו ביהודה מאה ועשרים אלף ביום אחד".

 

למדנו מזה, שבעלי המחלוקת נעשו כלי משחית אלו לאלו.

 

 

 

 

העין רואה והאוזן שומעת, כי מי שנפשו לקתה במידה המגונה והמושחתת של רכילות ולשון הרע, אינו מסוגל מטבע עצמיותו לחיות בשלום עם סביבתו הקרובה והרחוקה.

 

בעטית מידה רעה זו של רכילות ולשון הרע משניא האדם את עצמו על כלל האנשים. שוב אין חברים יכולים להיות מסורים לו, ושוב אין אנשים יכולים לרחוש לו אמון ולסמוך בשקט ובלב בוטח על אחריותו ונאמנותו. (דודאי ראובן לג"ר ראובן כץ זצ"ל אב"ד פתח תקוה, פרשת מצורע).