שער התבונה פרק טז – כ שבט

 

ועצה נכונה היא לשמירת הלשון אפילו אם כבר הורגל בו, חס ושלום, וגבר עליו יצרו בעניין זה עד שאינו מרגיש בעצמו הלשון הרע שמוציא בפיו. אף על פי כן אל יתייאש מזה, וידע לנכון כי על ידי חזרת הדין כמה פעמים יתהפך העניין ויוקבע הדבר בטבעו שירגיש לבסוף כל דיבור ודיבור שיצא מפיו. ואפילו אם לא יהיה רק אבק לשון הרע, ירגיש בו בלשונו בעת ההיא, כי הקב"ה נטע באדם כוח ההרגש, והטביע בו שירגיש יותר בעת שיפגע הדבר בלשונו [והוא כעין מה שאמרו חז"ל בחולין (יט, ע"ב): מה בדק ליה בלישנא (טז ע"ב, רב ששת בדק ליה בריש לישניה)].

 

והכוח הזה מועיל מאוד ללימוד התורה, שבעת שהוא מוציא את הדבר מליבו ללשונו, אז נבחן הדבר אם הוא הגון, כמו שאמרו חז"ל (ערובין נד, ע"א): כי חיים הם למוציאיהם בפה. וכן כי האי גוונא בכל ענייני הדיבור, רק מחמת רוב ההרגל לדבר דברים ושלא ליתן לב להם, נחלש מאוד זה הכוח אצלו. אכן כאשר יעשה כדברינו הנ"ל, ובודאי ישים לב להדברים שידבר מעת ההיא והלאה, יותחל כוח ההרגש הזה להתחזק אצלו מעט מעט, עד שיעמוד על מכונו כראוי.

 

 

 

 

 

כן בזה האופן ממש צריך לעשות לחברו, דהיינו אם הוא רואה שיכשל באיזה דבר אשר לא לכבוד יהיה לו, אף אם אין בזה איסור, מחוייב הוא לומר לו, כדי שלא יתבזה על ידי זה [וכהאי גוונא מצינו בהוריות דף יג ברבי יעקב בן קרשי עם רבן שמעון בן גמליאל עיין שם, ויותר מזה מצאנו בסנהדרין (דף יא, ע"ב) בכמה תנאים שהמשיכו על עצמם בזיון כדי לסלק בזה מעל אחר].

 

וכל שכן אם הוא רואה עליו שעושה דבר שלא כהוגן על פי הדין, בודאי מחוייב הוא לומר לו בינו לבין עצמו ולהוכיחו על הדבר ההוא, כדי שלא יפול ברעה בזה ובבא, ויקיים בזה מצוות עשה של הוכחה, וגם המצוה של "ואהבת לרעך כמוך" וכנ"ל. ויגיע מזה נחת רוח גדול להבורא יתברך, שתיקן את בנו לעבודתו. (ה"חפץ חיים" זצ"ל).