שער התבונה פרק יב – א שבט

 

ונבאר דרך אגב הפסוק הזה היטב, וממנו יראה כל בן דעת כי כנים דברינו. והוא שהתורה הקדושה פרשה לנו במצוות הזכירה ארבעה עניינים:

 

א. זכור את עשר עשה, היינו מה שעשה.

ב. למי עשה? למרים.

ג. באיזה מקום עשה? בדרך.

ד. באיזה זמן היה הדבר הזה? בצאתכם ממצרים.

 

ומה יחדה לנו התורה בזכירת אלו ארבעה דברים, מה נפקא מינה לנו אם היה עונש אחר, לא עונש הצרעת? ואם היה דבר זה למרים או לאיש אחר? ואם היה דבר זה בבית או בדרך? ואם היה דבר זה בזמן אחר לא בעת צאתם ממצרים?

 

אמנם אלו הארבעה פרטים הכרחיים להזכירה, ותועלת גדולה למתבונן בהם. ולזה כתוב "זכור את אשר עשה", היינו שיזכור ויתבונן את גודל העונש שנעשה לה עבור דיבורה במשה עליו השלום, והוא עונש הצרעת שהוא עונש קשה עד מאוד, ואי אפשר להרפא ממנו אם לא שיתנהג עמו הקב"ה למעלה מדרך הטבע וירפאנו, וככתוב במדרש רבה (ויקרא פרשת מצורע טז, ט): "וציוה הכהן ושחט את הציפור האחת לשחוטה לחזור כך אי אפשר לנגעים לחזור" וכו’. וטומאתו חמורה עד מאוד, שהוא צריך לשבת מחוץ לשלושה מחנות, מה שאין כן שאר הטמאים. וגם מטמא כל מי שבא באוהלו כמו שכתוב בקרא (רמז לכל מי שנטפל לבעל לשון הרע יטמא כמוהו). וגם הוא חשוב כמת כמו שאמרו חז"ל (נדרים סד, ע"ב). והוא מה שכתוב "זכור את אשר עשה" וגו’.

 

ולמי עשה? למרים, שהיתה צדקת גדולה, שהיה הבאר עולה בזכותה, וגם נביאה, כמו שכתוב (שמות טו, כ): "ותיקח מרים הנביאה אחות אהרון" וגו’, ולא דיברה אלא באחיה אשר אהבתו כנפשה, וסיכנה עצמה להצילו מן המים. ולא דיברה בגנותו אלא מה שהשוותה אותו לשאר הנביאים (כמו שכתב הרמב"ם סוף הלכות טומאת צרעת). ולא דיברה בפניו שיבוש, ולא בפני רבים, רק בינה לבין אחיה הקדוש בצנעה, וכוונתה היתה לבניינו של עולם, והוא לא הקפיד על כל הדברים האלה, שנאמר (במדבר יב, ג): "והאיש משה ענו מאוד", ואף על פי כן לא הועילו לה כל מעשיה הטובים ונענשה בצרעת על זה.

 

ובאיזה מקום נעשה לה העונש? בדרך כי לא תלו לה גודל זכויותיה להקיף לה עד בוא בני ישראל לחנות באיזה מקום. כי אז לא היה ניכר כל כך, אבל עתה שנענשה תיכף בדרך בעת הליכתם כמו שכתוב (שם טו): "והעם לא נסע עד האסף מרים", ממילא נתפרסם גודל כלימתה לכל, כמו שכתוב (שם יד): "הלא תיכלם" וגו’.

 

ובאיזה זמן היה המעשה? בצאתכם ממצרים, שהמעשה היה אז בתחילה שנה שניה לצאתם ממצרים, ועדיין לא נודע לכל גודל העונש המגיע עבור זה (ומה שכתוב אצל משה רבינו ע"ה תיכף ומיד הוסר ממנו, כמו שכתוב (שמות ד, ז): "והנה שבה כבשרו") מה שאין כן אחר כך בעת שהיו צריכים להיכנס לארץ ונתקלקל על ידי הלשון הרע של המרגלים, היה העוון הרבה יותר גדול, שראו עונשה של מרים ולא לקחו מוסר, ולכך נסמך פרשת שלח לפרשת מרים, וכמו שפירש רש"י שם.

 

 

 

 

 

היוצא ברור מכל הנ"ל הוא כי מי שסובל מחולי הנפש של חמדה, קנאה ושנאה אשר הם הם השורשים שמהם מתפשט הנגע של לשון הרע וכנ"ל, עצה יחידה יש לנו בשבילו והיא להתחזק באמונה וביטחון ולחיות חייו על פיה – כי הבוטח בה’ חסד יסובבנו ואינו סובל מכל אלו באשר יודע ומאמין שאין מקרה בעולם וכל הנעשה תחת השמש הכל בהכרזה מאיתו יתברך לטובתו השלמה כל הימים.

 

ועל כן, מי שרוצה לתקן עוון לשוון הרע לא יספיק לו הלימוד בהלכות לשון הרע לבד, אלא קודם הלימוד או אחר הלימוד יתבונן מעט במאמרי חז"ל כמו אלה שהבאנו לעיל, המדברים בגנות מידת הקנאה ובמעלת מידת הביטחון ועל ידי זה ישקוט רוחו בקרבו ולא ירגיש כלל כאילו חבריו מפריעים אותו. ואדרבה, יסתכל בעין טובה על חבריו ולא ירצה בגנותם כלל, כל שכן שלא יהיה יכול להתאכזר אליהם לבלתי שמוע בהתחננם אליו ‘חוסה נא עלינו ואל תבזה אותנו’. (מתוך מאמר של הג"ר ממתיהו חיים סלומון שליט"א, מנהל רוחני של ישיבת ליקווד, נדפס בקובץ קול התורה).