שער התבונה פרק יג – ח שבט

ונראה לי לפרש מה שאמר לשון נופל, ולא יפול, במה שכתב הגר"א במשלי א’ פסוק כ"ג בעניין בעלי הלצון שיש להם גודל התאווה לדבר דברים בטלים וליצנות אף שאין בהם הנאת הגוף, מפני שבכל דבר שאדם עושה נותנים לו רוח ממרום, וזה הרוח אינו נח ושקט עד שעושה עוד דברים כאלה, ומזה יש לו נחת רוח, הן בדבר מצוה או בדבר עבירה. וזהו (אבות ד, ה): שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה. וכל דבר עבירה שהיא גדולה, גם הרוח הבא ממנה היא גדולה ומתאווה יותר לעבירה עוד. וכן בדבר מצוה גדולה, בא רוח ממקום קדוש מאוד ומתאווה מאוד למצוה, ונהנה מאוד מחמת זה ממצוה.

 

וידוע, שמצוה גדולה מכל המצוות היא לימוד התורה, ולהיפך, דברים בטלים וליצנות, שזהו היפך התורה. ולכן יש הנאה מדברים בטלים וליצנות יותר מכל העבירות אף שאין בזה עולם הזה. אך מחמת שהרוח הטומאה גדולה עד מאוד והיא כמעיין הנובע, היפך התורה, שהיא כמעיין הנובע, עד כאן לשונו.

 

וידוע שהרוח הטומאה הנעשה על ידי העבירה, היא גופא המענשת לאדם אחר פטירתו, בגיהנום, ולזה אמרו חז"ל לשון נופל בגיהנום, להורות לנו שבעת אמירת הליצנות מרחף עליו רוח הטומאה הגדולה וכנ"ל, והוא ממש נופל (ר"ל שוכן כמו על פני כל אחיו נפל (בראשית כה, יח) בגיהינום בחייו, רחמנא לצלן. וכמו שכתוב בנפש החיים שער א’ פרק ב. ומאמרם השני יש לומר גם כן בכגון זה, ואין כאן מקום להאריך). [הג"ה].

 

"כל עמל אדם לפיהו" (קהלת ו, ז), אמרו חז"ל (חולין פט, ע"א) שכל מצוותיו ותורותיו של האדם אין מספיק למה שמוציא מפיו, מה אומנותו של אדם בעולם הזה? יעשה עצמו כאילם וידבק שפתותיו כשתי רחיים וכו’. וכל כף הקלע, הכל בהבל פיו של דברים בטלים, ועל כל דיבור הבל צריך להתקלע מסוף העולם ועד סופו. וכל זה בדברים יתרים, אבל בדברים האסורים כגון לשון הרע וליצנות ושבועות ונדרים ומחלוקת וקללות, ובפרט בבית הכנסת ושבת ויום טוב, על אלו צריך לירד לשאול למטה הרבה מאוד, ואי אפשר לשער גודל הייסורים והצרות שסובל בשביל דיבור אחד, ולא נאבד אפילו דיבור אחד שלא נכתב, בעלי גדפין הולכים תמיד אצל כל אדם ואין נפרדים ממנו, וכותבים כל דיבור ודיבור, כי "עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפיים יגיד דבר" (קהלת י, כ). עד כאן לשונו הקדוש. וגרסינן (עבודה זרה יח, ע"ב): אמר רב קטינא: כל המתלוצץ מזונותיו מתמעטים וכו’, אמר רבי שמעון בן לקיש כל המתלוצץ נופל בגיהינום.

 

 

 

 

וזהו שאמר הכתוב (תהלים קמ, יב): "איש לצון בל יכון בארץ", פירוש לא יהיה לו בסיס, וכן להתייצב על מעמדו תמיד, רק שיהיה נדחף מדחי אל דחי, וכאשר מסיים בפסוק זה: "יצודנו למדחפות". על כן אל יתנהג האדם כן, כי אם שיעביר על מידותיו בכל העניינים, ויזכה עבור זה להיזכר לחיים בבוא יום הזיכרון, וגם ישאר על מצבו כמקדם, וגם בודאי יוסיף לו הקב"ה בראש השנה על השפעתו מה שנחסר לו על ידי המידה שמעביר על מידותיו.

 

וזה שאמר הכתוב (תהלים לד, יג): "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב". פירוש חפץ בשניהם, בחיים ובהטוב, "נצור לשונך" וגו’, דאי לאו הכי יוכרח להחסר לו אחד אפילו בעולם הזה על ידי רוב העוונות, או החיים או הטוב, אבל כשינצור לשונו מרע, יזכר לחיים וגם לטוב, ככתוב במדרש משלי, כשדרך האדם לדבר טוב, גם עליו המלאכים מדברים טוב למעלה. (הח"ח זצ"ל).