שער התורה פרק א – כז שבט

 

הנה יש עוד תיקון כללי המיוחד לפגם לשון הרע, והוא לימוד התורה. כמו שאמרו בערכין (טו, ע"ב): אמר רב חמא בר חנינא: מה תקנתם של מספרי לשון הרע?^*) אם תלמיד חכם הוא, יעסוק בתורה שנאמר (משלי טו, ד): "מרפא לשון עץ חיים", ואין עץ חיים אלא תורה, שנאמר (שם ג, יח): "עץ חיים היא למחזיקים בה". ומה שאמר הפסוק בלשון עץ חיים, משום שהמוות והחיים ביד הלשון. ואם כן מי שמספר לשון הרע קנה לו המוות הנצחי, להכי יעצו הכתוב, שמי שרוצה לרפאות את לשונו, יאכל מעץ החיים, שהוא התורה, ואכל וחי לעולם.

 

אך יזרז את נפשו מכאן ולהבא על כל פנים להישמר מזה החטא, כדרך האדם שהכניס בשגגה לפיו סם הממית ועוסק ברפואות לזה, שאין לו לאכול עוד הסם הממית, ובאופן זה תועיל לו הרפואה על העבר.

 

^*)מה שלא הזכרתי דעת רבי אחא בר חנינא שאמר שם: סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד ברוח הקודש שנאמר (תהלים יב, ד): "יכרת ה’ כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות", אלא מה תקנתן שלא יבואו לידי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה וכו’. משום שלכאורה קשיא, היכי דמי, אי ביקש מחילה ופייס למי שסיפר עליו הלשון הרע, מאי טעמא דמאן דאמר אין לו תקנה, בודאי נמחל לו העוון, כדמוכח ב"רוקח" במאמר כח. ואי לא פייס, מאי טעמא דמאן דאמר שנמחל לו על ידי לימוד התורה, הלא זה הוא מעוונות שבין אדם לחברו? ונראה, שבאמת באיסור לשון הרע יש שני קלקולים:

 

א. מה שקלקל בזה לחברו והציק לו בזעם לשונו, ולזה בודאי אין לו מחילה עד שיפייסנו, כמו שכתוב ב"שערי תשובה" לרבנו יונה (שער ג) במאמר ר"ז, וכמו שבארתי הדין בחפץ חיים (חלק א) בכלל ד סעיף יב.

ב. מה שנפגם בזה כוח הדיבור שלו, וירד על ידי זה מטה מטה ממדרגתו, וכמו שכתב לעיל בשער א’ פרק ז ופרק י, ובזה נחלקו שני האמוראים. רבי חמא בר חנינא סובר, כיון שהוא עוסק בתורה בתמידות מקדש על ידי זה את כוח הדיבור שנפל ממדרגתו על ידי הלשון הרע, ובזה מרפא תיכף את הפגם שיש על הלשון, אף שלא תיקן עדיין את החלק שבין אדם לחברו, ממה דכתיב "מרפא לשון" וגו’. ורבי אחא סובר שזה האיש שלא פייס לחברו על מה שהציק לו בלשון הרע שלו, גם פגם לשונו לא מתרפא על ידי לימוד התורה, ועתיד להיכרת שנאמר: "יכרת ה’" וגו’ [פירוש, כי הקדושה שיש בהדיבור, שהוא עיקר צורת האדם, יתבטל ממנו. וזה כוונת המדרש שאמר: ועתיד הקב"ה לחתוך את לשונם, שנאמר: "יכרת ה’ כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות", אי נמי הכל כפשוטו].

 

אבל אם תיקן החלק שבין אדם לחברו, לכולי עלמא נתרפא הפגם שבלשונו על ידי לימוד התורה, שלא עדיף כרת זה מאשר חייבי כרתות, דקיי"ל עבר אדם על כרתות ומיתות בין-דין תשובה ויום הכיפורים תולין ויסורין ממרקין, וידוע שעל זה עסק התורה נפדה האדם מיסורין כמו שאמרו (ברכות ה, ע"א): "כל העוסק בתורה, יסורין בדלין הימנו". ועיין ב"שערי תשובה" לרבנו יונה (שער א) שכתב גם כן באות ל"ה בעניין בעל תשובה, "שיראה להיטיב פועליו בדבר אשר זדה עליו. אם הסתכל בעריות, יתנהג בשחות עיניים, ואם חטא בלשון הרע, יעסוק בתורה, ובכל האיברים אשר חטא ישתדל לקיים בהם המצוות, וכן אמרו רז"ל: הצדיקים באותו דבר שחוטאים בו מתרצים וכו’" עיי"ש, עכ"ל.

 

ומדברי "מנורת המאור", בנר ב’ כלל ד פרק ג, מוכח דפלוגתת האמוראים לא איירי רק במי שהוא מורגל בדבר ועוד ידו נטויה לחטא זה, לפיכך נכרת בעוונו ואין מועיל לו לימוד התורה, אבל מי שנכשל בזה ורוצה לשמור את עצמו מכאן ולהבא, בודאי יש מרפא למכתו לכולי עלמא.

 

 

 

 

על כן העצות הראויות בעד כל בעל נפש הרוצה להיטהר מן החטא הזה, שתיים המה. אחת – עצה חיצונית, והשניה – עצה פנימית.

 

העצה החיצונית – שיתנהג במעשיו ובדיבוריו ובשיחותיו עם חבריו, אך ורק להלל ולשבח את זולתו, וירבה תמיד בכל כוחו בשבחו של חברו, ולא תהיינה שיחותיו ודיבוריו ומנהגיו, חס וחלילה, בדיבור רע על חברו. [ועיין בספר "חפץ חיים" הלכות לשון הרע כלל ט, מתי יש להיזהר מלשבח את חברו]. ואז יצא מכלל אותה קטגוריה של "האוכלים ושותים זה עם זה ודוקרין זה את זה בחרבות שבלשונם".

 

העצה הפנימית – לקנות לנפשו את שלושת המעלות הגדולות שנשתבחו בהם תלמידיו של אברהם אבינו עליו השלום (המנויים במשנה באבות, פ"ה משנה כ"ב): עין טובה ורוח טובה ונפש שפלה, ולהשתלם בקניית המעלה הנפלאה של "אהבת רעים", ויהיה כבוד זולתו חביב עליו כנפשו, עד שיקיים בכל אחד ואחד מחבריו וממכריו את המצוה של "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח). (לקט שיחות מוסר ח"ב לגרי"א שר זצ"ל, ראש ישיבת סלבודקא).