להאמין או לא להאמין?

רבי נחמן כותב (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, ה) שהעיקר הוא האמונה וכל התורה והמצוות תלויים באמונה. וזה גם ברור בהבנה פשוטה שאם אדם לא מאמין הוא לא מקיים את התורה והמצוות.

 

רבים מהאנשים הרחוקים מהתורה טוענים שההתקרבות לתורה תלוייה באמונה, ולהם מה לעשות, אין אמונה ולכן אינם חוזרים בתשובה, וחושבים שמכיון שהם לא מאמינים בזה, אין להם בחירה בכלל להאמין, וכמו שהרבה אנשים אומרים – או שאתה מאמין או שאתה לא מאמין.

 

אבל באמת אין זה כך, אלא אדרבה, כל עיקר הבחירה היא להאמין או לא להאמין כמו שנסביר על פי דברי רבי נחמן ותלמידו רבי נתן בליקוטי הלכות.

 

כותב רבי נתן (הלכות תחומין הלכה ה): "והכלל הוא שהעיקר הוא האמונה (כנ"ל) וכל התורה תלוייה באמונה. מכיון שכל התורה והמצוות תלויים באמונה, בוודאי בהכרח שיהיה לאדם בחירה על זה. כי זה ידוע, שעיקר התורה ניתנה בזה העולם דווקא לבני אדם מחמת שהם בעלי בחירה. ומחמת שעיקר התורה הוא האמונה, אם כן בוודאי ההכרח שיש לאדם בחירה על האמונה" – עד כאן לשונו.

 

איך מתקיימת הבחירה?

 

מבואר בכתבי האר"י שמה שמקיים ומחייה את העולם זה האמונה. בכל יום נמשכת משמיים בלי הפסק הארה של אמונה לכל העולם, ועל ידי זה הוא ממשיך להתקיים. על ידי הארה זו נמשך גם ללב האדם הכח להאמין בקב"ה, כי מזאת ההארה מתעוררת בלב האדם הכרה והבנה להבין את האמת –  שיש בורא לעולם ורק אותו ראוי לעבוד. אם כן מובן שבזה תלוייה עיקר הבחירה של האדם. מכיון שהארה זאת מאירה תמיד בכל העולמות (ובעולמות העליונים והרוחניים היא מאירה באור גדול מאוד) עד שהמלאכים מתלהבים ממנה כל כך עד שנשרפים ממש, לכן מכונים המלאכים – "שרפים".

 

אולם כשהארה זאת מגיעה לעולם שלנו, שהוא עולם גשמי מאוד, לא נשארת ממנה כי אם התנוצצות מעטה בלב האדם שיכולה לעורר אותו, אם ירצה, לבקש את פני הקב"ה ולהשתוקק לאמונתו, כמו שאמר דוד המלך: "לך אמר ליבי בקשו פני תמיד". הבחירה של האדם מתקיימת ברגע שמתעורר ליבו מלמעלה, ע"י האור הזה שמאיר עליו, ומיד הוא מתעורר מעצמו לחפש עוד מהארת האמונה, כלומר שעל ידי החיפוש הזה הוא זוכה לגלות כל מיני עצות איך להגדיל את האמונה ולהתקרב לבורא עולם ולתורתו.

 

אבל כשאדם לא מתעורר מעצמו לחפש ולבקש את האמונה, כאשר מגיעה לו ההארה מלמעלה, אזי האמונה הזאת מתקלקלת והופכת לאמונה כוזבית ולכפירה בקב"ה, חלילה, מכיון שמגיעה אליו ההארה של האמונה, הוא מפנה לה עורף מחמת שאינו רוצה לעזוב את תאוותיו והרגליו, ולכן אינו מתאמץ לחפש את העצות להתקרב לקב"ה, ואף אינו זוכה לאמונה כראוי ומגיע, חלילה, לכפירות. למרות שמאמין בעל כורחו שיש בורא לעולם, הוא טועה ומגיע לכל מיני טעויות וכפירות ודרכים עקומות בגלל שבעולם הגשמי הזה, האמונה אינה יכולה להאיר בלב האדם, אלא רק הארה קטנה מאוד שבקושי מרגישים בה. רק אם יתאמץ האדם להמשיך עליו יותר ויותר את האמונה, יוכל הוא לזכות באמת שתימשך עליו הארה גדולה הרבה יותר, בצורה כזאת שהאמונה תהיה אצלו ברורה וזכה. לכן אומות העולם, אף על פי שמודים באחדות הבורא מכל מקום, מאחר ואינם משתדלים להמשיך על עצמם האמונה ע"י התורה והמצוות, טועים הם בכפירות ואמונות כוזביות.

 

מכאן אנו מגיעים לענין ספירת העומר. העבודה שלנו בימי ספירת העומר היא, שבכל יום שאנו סופרים ומחכים ומתגעגעים לקבלת התורה על ידי החיפוש והבקשה לזכות לאור פניו, כמו שכתוב: "כי באור פניך נתת לנו תורת חיים", בדרך זו אנו ממשיכים על עצמנו את ההארה של האמונה יותר ויותר, עד שבחג השבועות עצמו אנו יכולים לזכות לקבל את התורה, שהיא כולה עצות נכונות איך להתקרב לקב"ה. התורה שאנו מקבלים בשבועות כלולה מתרי"ג מצוות הנקראת בלשון הזוהר "עצות" להתקרבות אל הבורא, בגלל שהתאמצנו במשך כל ימי הספירה להמשיך עלינו את אור האמונה שהיא יסוד התורה. אם כן עתה אנו יכולים לקבל את התורה שיש בה תרי"ג עצות ולהתקרב לבורא עולם.

 

זהו למעשה החילוק הגדול שיש בין עם ישראל לאומות העולם. עם ישראל קיבלו את התורה מסיני וע"י העצות של התורה הם זוכים שהארת האמונה שמאירה תמיד בלב כל אדם, תהפוך לברכה ולהתקרבות גדולה לקב"ה, מה שאין כן בגויי הארצות.

 

הבדל זה בולט עוד יותר בפרט בשבת קודש. ביום שבת קודש אין צריכים לעבודה והתאמצות להמשיך הארת האמונה, כי בשבת ההארה הזאת יורדת בשפע גדול, כי מגודל קדושת השבת מתגלה אור האלוקות בהארה יתרה עד שגם בלי התאמצות של האדם הוא זוכה להתגלות של עצות נפלאות והתעוררות נפלאה לבורא עולם.

 

אולם עניין זה נוגע רק לישראל. מכיון שקיבלו את התורה, על ידי זה יש להם כח לקבל את האור הגדול של שבת קודש, כי יש לכל אחד על כל פנים איזו הכנה לקדושה על ידי קבלת התורה, מה שאין כן בגויי הארצות, בגלל העובדה שלא קיבלו את התורה, לכן אין הם יכולים לסבול את האור הגדול של שבת קודש. מכאן מובן מדוע אסור לגוי לשמור שבת ואם שמר שבת חייב מיתה, וההסבר לעניין זה הוא –  בן אומות הגויים שרוצה להמשיך לעצמו אור גדול כל כך בלי ההכנה של קבלת התורה, גורם לכך שהאור הזה מזיק לו ומקלקל עוד יותר, עד שגורם לו לכפירות גדולות כל כך שגורמות לו למיתה ממש.

 

עם ישאל המקבלים את השבת בשמחה גדולה ובכל מיני תענוג באכילה ושתיה ושאר תענוגים של שבת, זוכים על ידי אור השבת שתגדל ותצמח האמונה שלהם ביתר קלות מאשר בימי החול. בימי החול צריכים לצעוק לקב"ה ולבקש מאוד את האמונה על מנת לזכות בה, אבל בשבת אין צריכים לזה ואין צעקה וזעקה בשבת כלל, כמו שאמרו חז"ל: שבשבת אומרים לחולה – "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא" – כי בשבת זוכים להתגלות האמונה מלמעלה בלי שום עבודה מלמטה, ואין צורך לזעוק ולצעוק על מנת להמשיך את האמונה.

 

זה הפירוש לדברי חז"ל הנ"ל, שאומרים: "ורפואה קרובה לבוא", כי עיקר הרפואה היא ע"י אמונה. לכן בשבת קודש כאשר נמשכת ומאירה האמונה יותר מבימי החול, נמשכת גם הרפואה בלא זעקה וצעקה ובזה אנו מנחמים את החולה כשאנו אומרים לו: "שבת היא מלזעוק", שאינו צריך לזעוק עתה על האמונה על מנת שתימשך עליו האמונה ויזכה לרפואה, אלא "רפואה קרובה לבוא", כי האמונה קרובה וקלה יותר להשגה ביום השבת, אם כן, גם הרפואה קרובה וזמינה לבוא בלא זעקה וצעקה.

 

מכאן אנו מבינים שעיקר עבודת האדם והבחירה שלו היא, להתעורר ולחפש תמיד אחר האמונה להגדילה ולהשלימה. על ידי חיפוש זה, שצועק להי מעומק ליבו, זוכה האדם שיתגלו לו עצות עמוקות שמהם תגדל האמונה, כמו שכתוב: "מים עמוקים עצה בלב איש"-  ומכאן נמשכת רפואה שלימה והשפעות ברוכות.

 

בורא עולם ירפא את כל חולי עמו ישראל ונזכה שיתגלה אור האמונה בעולם כולו, ולגאולה שלמה בקרוב בימינו ממש. אמן.