סוד ההצלחה

 

בניגוד לדעות המקובלות, כל אחד יכול להשיג (כמעט) את כל מה שהוא חפץ בו, אך התנאי לכך הוא, המחיר שידרש לשלם עבור מימוש השגה זו. ובל נשכח – לכל דבר בחיים יש מחיר שדורש השקעה לתוצאות טובות.

 

אם כן, הסיכוי הטוב להצליח תלוי בכוחות ובמאמצים שנשקיע, וכל זאת כדי להבין שבעסקת חבילה שבה ‘יש תמורה בעד האגרה’ מצטרפת האימרה הידועה: שאין סיכוי בלי לקחת סיכון!

 

ישנם אנשים המוכנים להשקיע כדי להצליח ואף לשלם את המחיר, וברגע שיזהו מולם מטרה העונה לשם הצלחה, יפשילו מיד שרוולים ישנסו מותניהם ותיכף ומיד יכנסו לפעולה וישקיעו את מירב כוחותיהם. מאידך, ישנם אנשים שלא מוכנים לשלם את מחיר ההצלחה, מכיון שהם לא מוכנים לקחת סיכונים ולספוג את הכישלונות, אך שוכחים הם, שקשה להשיג את המטרה המיוחלת מבלי ליפול ולהיכשל בדרך. הם לא מוכנים לקחת את הסיכון גם בגלל העובדה שאינם יודעים להתמודד עם הכישלונות.

 

אנשים שלא מצליחים לממש את הצלחתם פשוט לא מתרגמים נכון את המחשבה שלהם לעשייה בשטח, ולכן לא מצליחים להוציא מהכח אל הפועל את התיאוריה להצליח, ובעזרת חשיבה זו חוסמים לעצמם את ‘החירות’ להיכשל. אולם לא כך הדבר, הרבה אנשים פשוט יודו שאת ההצלחה בחייהם הם "חייבים" לכל הקשיים והמיכשולים העצומים שבהם נתקלו בדרך, ויאמרו שהמכשולים אכן מפחידים, אך אין צורך לפחד כלל, כי ההפסד הגדול הוא כשמפסיקים לנסות שוב ושוב.

 

רבים מפספסים את חלון ההזדמנויות. הרצון להצליח מחד והפחד מהכישלון מאידך, מובילים לאכזבה קשה והפניית האצבע המאשימה לכל עבר, אל כל הגורמים האפשריים כולל המצאת גורמים לא קיימים שנטלו חלק בכישלון, ואי אפשר בלי הדימוי העצמי הנמוך שמתפתח ומצטרף ‘לחגיגת הריגשה’ כתוצאה מכך.

 

לא פעם ראינו או שמענו את ‘כוכבים’ שעשו את זה. כאלה שההצלחה לא שינתה אותם, תוך כדי שהם מקפידים על טיפוח התדמית- העממית, כמו ההוא שאוכל את הפלאפל השכונתי ולא מתענג במסעדת גורמה, "כי אין כמו פלאפל". את ההצלחה תולים ‘הכוכבים’ בכישלונות שהיו בדרך. ההתחשלות וההתחזקות שקיבלו מכישלון אחד למשנהו, "כי ככה זה בחיים: קמים נופלים, נופלים קמים…" – הם אלה שעזרו להם להגיע לאן שהגיעו. ובנחרצות יודיעו הם, שאדם שהכישלונות מרפים את ידיו ואת רצונו להמשיך הלאה, עדיף לו מראש לסגת מאשר להפוך כישלונות אלה לפגיעה של ממש. נו באמת, כמה אפשר לשרטט הילה זוהרת מעל ראשו המכוער של הכישלון?

 

אולי הילה זוהרת אין מעל לכישלון או מעל ההצלחה, אבל ההסתכלות על שני מושגים אלה היא פרודוקסלית – האם בתוך הכישלון עצמו מסתתרת ההצלחה? התשובה היא כן!. לא על פסגת ההר שנטפס מעלה מעלה נמצאת ההצלחה ולא בשמים היא, כי אם במישור העובר מתחת רגלינו. לא כולם מצליחים להבין שכדי להצליח צריך גם להיכשל, שכדי לקום צריך קודם ליפול, והנפילה והכישלון הם לצורך עלייה. רק אדם שמוכן להתחיל כל פעם מחדש יוכל להצליח, גם אם לעיתים הכישלון צורם. רק אדם שנחוש בדעתו להמשיך הלאה בלי להתייאש ולהתעייף – יצליח בסופו של דבר!

 

אדם שנכשל מפתח דימוי עצמי נמוך ומצטרף לאלה ששרים את ‘הימנון הנכשלים’: אני לא טוב, אני לא מוצלח, ההצלחה ממני והלאה… וכו’, בקיצור לא מספיק שחוטפים מנה הגונה מהכישלון, נוסף על כך גם ייאוש במנה גדושה. אדם כזה לא מוכן להתבטל למציאות שבה הוא נכשל, ומציאות זו למעשה היא מעין מבוא לדרך המובילה להצלחה.

 

ההצלחה לכאורה מטפחת את האגו, אבל הסוד האמיתי בלהיות "איש מצליח" –  תלוי דווקא בביטול!. ביטול מול העובדה שבורא עולם הוא המשפיע לנו את אור ההצלחה מתוך כל הכישלונות שאנו נוחלים בחיים.

 

ניקח לדוגמא נפלאה למימוש מושג ההצלחה דווקא ממקורותינו.

 

המושג ‘הצלחה’ מוזכר בתורה בפעם הראשונה בהקשר עם יוסף הצדיק, בנו של יעקב אבינו. יוסף "המצליחן הראשון" מגיע להצלחה דווקא כאשר הוא בגלות, במצרים. יוסף זכה למעמד מיוחד כבר בבית אביו. הוא היה הבן האהוב וקיבל מאביו כתונת פסים, אביו לימד אותו תורה באופן פרטי, ועם כל זה, לא נאמר שיוסף הצליח במיוחד בבית אביו, אלא ההיפך, הוא היה שנוא על אחיו שבסופו של דבר מכרו אותו לשיירת ישמעאלים שחלפה לה במקום.

 

זה קורה דווקא במצרים, בהיותו עבד בבית פוטיפר, ויותר מכך לאחר מכן, כאשר נזרק לבור האסורים. למה יוסף נחשב למוצלח רק כשהיה עבד? פשט הכתוב נותן הסבר פשוט לסיבת ההצלחה, בכל מקום שיוסף מצליח בו נאמר: "ויהי ה’ איתו". כלומר, סיבת ההצלחה היא הימצאות הקב"ה לידו.

 

ההצלחה היא שילוב מיוחד של אור עם ברכה, שפע אלוקי הניתן לאדם בהתאמה אישית, בדיוק בכלים שבהם הוא צריך. הצלחה היא עניין שתלוי בביטול של האדם, כלומר – ככל שהאדם יתבטל יותר למציאות שבה הוא יצטרך לא פעם ולא פעמיים ליפול ולקום, לקבל באהבה סיטואציה מסויימת ולהתחשל ממנה – כך הבורא מצליח בידו יותר.

 

כאשר יוסף בבית אביו, אין אצלו עניין של ביטול, זה קורה כאשר הוא הופך לעבד שאין לו כלום משל עצמו, כי הכל שייך לאדון. כאשר יוסף היה בבית פוטיפר, הוא הגיע לדרגה של ביטול העצמיות, לא היה לו כלום. בבית הסוהר הוא יורד עוד יותר  למטה, הוא הופך לאפס ממש. כל עיניינו של האסיר הוא לא לעשות כלום, האסיר מעביר את עונשו בבור, מבלי לתרום לעולם. דווקא בשיא השפלות, כאשר אדם לא מרגיש את יישותו יותר, דווקא אז הבורא מתגלה בגילוי-יתר ונותן לו הצלחה.

 

אדם החושב שיוכל להגיע לפסגה בלי למצוא את עצמו מוכה וחבול, ולעיתים אף ‘מושלך לבור’ אינו אלא טועה. במקרים רבים ההצלחה לא יכולה לעזור ולתרום לנו כמו הכישלון המחשל אותנו. אותו כישלון שמוציא מאיתנו את אותה רברבנות שמתפתחת בשלביה הראשונים של התיאוריה להצליח. אותה רברבנות שגורמת לנו לשכוח שהשפע לכל דבר, כולל השפע להצלחה, בא ממרומים. ואם יוסף הצדיק הופך בבית האסורים לאפס מוחלט לפני ההצלחה הגדולה, אז אנו, אזובי הקיר, צריכים להבין דבר פשוט – לא לפחד מהכישלון ומהביטול, ובהחלט לא להתייאש, כי רק אז נזכה לשפע האמיתי של ההצלחה.