משנכנס אדר מרבין בשמחה

 

 

אומר רבנו שאחרי כל העצות לשמחה, על פי רוב, אי אפשר לבוא לשמחה, אלא על ידי מעשי שטות ובדיחות הדעת, וכן על ידי השמחה של "ברוך שלא עשני גוי".

 

העצה של מעשי שטות ובדיחות הדעת, היא בשביל לנער מהאדם את כבלי הדכדוך ולהוציא אותו מקיפאון הגאווה והחשיבות העצמית. כי בזה שהוא עושה עצמו כשוטה, היינו שעושה תנועות מגוחכות ופרצופים וקולות משונים, בזה הוא חוזר לגדרו האמיתי והשמח, כמו ילד שבאופן טבעי אינו נמנע מכל זה בשביל לשמוח בחייו, וזה רק בגלל שעדיין לא ‘התנפח’ מהגאווה והחשיבות של המבוגרים. מדבר זה ילמד כל אדם, שכל מה שמונע אותו מהשמחה הפשוטה, הוא רק הגאווה והחשיבות העצמית שלו, ובזה שהוא מכריח עצמו להתנהג כילד ולעשות מעשי שטות, הרי הוא חוזר קצת לגדרו האמיתי ויוכל לשמוח.

 

אמנם העצה הזאת היא רק "עזרה ראשונה", כי בודאי אין ראוי לאדם שילך כל היום ויעשה מעשי שטות, אלא העיקר הוא, שלאחר ‘שיתנער’ מהדיכאון על ידי מעשי השטות, יוכל להמשיך בעבודתו את ה’ בשמחה אמיתית ובבהירות הדעת. היינו שייקח את השמחה שבאה לו ממעשי השטות ויכניס אותה לעבודת ה’ שלו, ללימוד התורה בשמחה ולתפילה בכוונה וכו’.

 

הדרך השנייה, שהיא השמחה של "ברוך שלא עשני גוי", היא עצה לשמחה פנימית ורוחנית המצריכה קצת התבוננות. מדוע? משום שמי שלא מאירים בליבו הזכות והיתרון שיש לו בזה שהוא יהודי, אינו יכול להבין כיצד הוא יכול לשמוח בשמחת "ברוך שלא עשני גוי".

 

עצה זו שייכת, לכאורה, יותר למי שכבר מודע ליהדותו ויש לו דעת להבחין בין יהודי לגוי, כמו שאנו אומרים בהבדלה: "ברוך המבדיל בין קודש לחול, ובין אור לחושך, ובין ישראל לעמים, ובין יום השביעי לששת ימי המעשה…" וקבעו חז"ל לומר הבדלה בברכת "חונן הדעת" שבתפילת שמונה עשרה, ושאלו: מפני מה נקבעה הבדלה ב"חונן הדעת"? משום שאם אין דעת, הבדלה מנין? ופירוש הדבר הוא, שרק מי שיש בו דעת יודע להבדיל בין אותם דברים שהוזכרו בהבדלה, היינו: קודש וחול, אור וחושך, ישראל והעמים, שבת וששת ימי החול, משום שכל הדברים הנ"ל הם דברים שאין הכרח מוחשי להבחין ביניהם, אלא למי שיש בו בינה ודעת, מאחר וההבדל ביניהם אינו על פני השטח, אלא הוא פנימי ורוחני.

 

דבר זה ניתן לראות בבירור, שיש רבים שאינם יכולים להבדיל בין דבר קדוש לדבר חולין והכל שווה בעיניהם, וכן בין גוי ליהודי אינם רואים שום הבדל, וכך גם לגבי השבת –  שהוא ‘עוד יום בשבוע’ שנקבע באקראי כיום מנוחה, אבל אפשר גם לעבוד בו אם רוצים ח"ו. כך הוא גם העניין של אור וחושך המוזכרים בהבדלה, ואין הכוונה לאור היום וחשכת הלילה, אלא לאור ה’ וחשכת הקליפות, שכן אנו מברכים כל בוקר: "ברוך הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה", ואם היה מדובר על יום ולילה כפשוטו, וכי להבחנה זו צריך בינה? אלא בהכרח שמדובר על אור רוחני וחושך רוחני, כפי שפירשו רבותינו: ש"שכוי" הוא לב האדם היודע להבחין בין טוב לרע, ועל זה אנו מודים לקב"ה כל בוקר – שנתן לנו לב להבחין בין הטוב והרע.

 

נמצא, שכל ההבחנה של האדם במהותם הפנימית של הדברים שסובבים אותו, היא רק על ידי הדעת, ומי שאינו רואה את ההבדל המהותי בינם, זה רק מפני שאין בו דעת, והוא מסתכל על הכל במבט שטחי וחיצוני, לכן אינו רואה הבדל בין גוי ליהודי. כי לזה יש עיניים וידיים ורגליים, ולזה יש עיניים וידיים ורגליים, מה ההבדל?

 

אכן, ההבדל בין ישראל לעמים אינו כל כך מצד עצמם, כמו שהוא מצד הבחירה של ה’ בישראל להיות חבל נחלתו. וכן מובא במדרשים, שכאשר יצאו ישראל ממצרים, קטרגו עליהם המלאכים ואמרו: מה בין אלה לאלה? אלה עובדי עבודה זרה, ואלה עובדי עבודה זרה וכו’…דהיינו שמצד עצמם באמת אינם ראויים להיות שונים. וצודק אותו אדם שטחי לכאורה.

 

אלא שהקב"ה בחר בעם ישראל כעם סגולה, ו"סגולה" פירושה: דבר שאין לו הסבר בשכל, אלא הוא פלא סתום. כך היא אהבת הקב"ה לעמו ישראל – פלא סתום שאין להבינו בשכל. ובחירה זו של ה’ בנו, היא העושה את כל ההבדל…הבדל של שמים וארץ… הבדל בין אור לחושך.

 

וזו היא שמחתנו, שלמרות הכל ה’ בחר בנו, כמו שאנו אומרים כל יום טוב וחג בתפילה: "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו, ורוממתנו מכל הלשונות, וקידשתנו במצוותיך, וקרבתנו מלכנו לעבודתך, ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת…" דהיינו, שאנו שמחים ומודים לה’ על שבחר בנו, ובזה עשה אותנו באמת שונים ומובדלים ומופלים לטובה משאר גויי הארצות.

 

בשמחה זו אי אפשר לעולם לפגום בה ולהפחית מערכה, מאחר ואין היא תלויה בנו כלל, כי כל עיקר שמחתנו היא על כך שה’ קרב אותנו אליו מרצונו בלי שום קשר למעשינו. ובזה יכול כל אדם לשמח את עצמו, ולא יוכל שום חסרון או פגם לקלקל את שמחתו, היינו שישמח בכך שה’ בחר בו לקרב אותו אליו וקראו יהודי. מאחר ואין הבחירה שה’ בחר בו תלויה בשום דבר, ואף אם הוא רחוק ביותר מקדושת ישראל, ופגום בכל הפגמים האפשריים, והוא מלא בחסרונות בגשמיות וברוחניות מכף רגל ועד ראש, עדיין הוא נקרא יהודי, שפירושו – שה’ בחר בו לקרבו אליו, ובשביל בחירה זו, שה’ בחר בו, יש לו לשמוח כל ימי חייו אפילו אם הוא כמו שהוא, מאחר וה’ בחר בו למרות הכל.

 

עתה מובן מדוע אי אפשר להיות בשמחה, אלא על ידי שמחת "שלא עשני גוי". כי כאשר אדם רוצה להתחיל ללכת בדרכי ה’ ומצוותיו, והוא רואה שהוא מלא בפגמים ובחסרונות, והוא רוצה לתקן את מעשיו, ואין הדבר עולה בידו כלל, ובפרט כאשר יש עליו ההתגברות מצד היצר הרע וחילותיו, וכן בגשמיות – הוא עובר כל מיני ניסיונות וקשיים, אזי טבע האדם לשקוע ולטבוע באותם חסרונות ופגמים ולחטט בהם יתר על המידה, דבר המשכיח ממנו את העיקר – שהוא האור הנפלא והזכות העצומה שזכה לה בעצם היותו יהודי, וכל שכן שזכה שקרבו ה’ אליו ולעבודתו. כי אין ערוך לשמחה שצריכה להיות לו רק על עצם בחירתו של ה’ בו, ודווקא בו, לקרבו אליו.

 

השמחה הזאת היא גדולה כל כך, ששום פגם וחסרון יכולים להחסיר ממנה אפילו כהוא זה. ואדרבא, כשרואה שלמרות כל פגמיו וחסרונותיו – ה’ בוחר בו ומקרבו אליו, לכן עליו לשמוח עוד יותר. כי בודאי ה’ מכיר אותו ויודע ומכיר את כל הבעיות והחסרונות שלו, בין במידותיו ובין בכל דבר אחר, ומן הסתם ידע "עם מי יש לו עסק", אך למרות הכל – בחר בו ועשהו יהודי וקרבו למצוותיו. היינו שהקב"ה בכל זאת ראה בו משהו, והוא אוהב אותו משום מה, לכן הוא יוכל לשמוח שמחת אין קץ תמיד. ומתוך שפע שמחתו, יוכל גם לתקן מעשיו קמעה קמעה, מבלי שייפול למרות שחורות וחלישות הדעת, כי בשמחה הזאת, "שלא עשני גוי" ובשמחה שה’ קרב אותו, אין שום פגם וחיסרון יכולים לפגוע, כאמור. ועל ידי שיתחזק לזכור את השמחה הזאת ולהחיות אותה תמיד, היינו שישמח כל רגע בשמחת "שלא עשני גוי", ויודה לה’ על שבחר בו לקרב אותו אליו, יוכל ללכת בדרכי התשובה כראוי, עד שיזכה לתקן גם את כל פגמיו ולכנוס בעבודת ה’ באמת כראוי.

 

ה’ יתברך יזכנו לחיות ולהתחדש תמיד בשמחת יהדותנו והתקרבותנו אליו ולעבודתו, ונזכה להיות אך ורק בשמחה תמיד, ונזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו, אמן ואמן.