יראת שמים

מי יכול לסבול זאת ולחיות בפחד תמידי? … הלא הפחד הוא

 

 

כתוב בחומש (דברים י): "ועתה ישראל מה ה’ אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה’ אלוקיך" וכו’.

 

דרשו על זה רז"ל בגמרא (שבת לא): "אמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר, אין לו לקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד, שנאמר: "ועתה ישראל מה ה’ אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה" וכו’. וכן אמר רבי יהודה (שם): "לא ברא הקב"ה את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו, שנאמר (קהלת ג): "והאלוקים עשה שייראו מלפניו". כלומר, האדם צריך לקנות ולבקש בעיקר את מידת היראה, שבשבילה העולם נברא, והיא עיקר מבוקשו של הבורא מהאדם.

 

מידת היראה צריכה פירוש ברור על מנת שלא נטעה בה.

 

האם יראה פירושה לפחד מבורא-עולם כל הזמן? ואם כן, מי יכול לסבול זאת ולחיות בפחד תמידי? אך לא כך הדבר. מסתבר שהבורא, שברא את העולם בשביל לגלות רחמנותו, כמו שכתוב בזוהר הקדוש: ירצה שברואיו יחיו בפחד ממנו, הלא הפחד הוא אחד מהתחושות היותר ‘לא נעימות’ שיש.

 

בנוסף לכך, הפחד הוא אחד מהדברים הגורמים לאדם להתרחק מבוראו. מכיון שמתעורר באדם פחד מעונשיו של הבורא, הוא אינו יכול לסבול זאת, כי יודע כל אחד את ריחוקו מקיום המצוות, לכן הוא מתרחק על ידי זה יותר ויותר, עד שיכול לכפור בכל בכדי לסלק את הפחד והאימה מליבו. ואם היראה היא פחד כפשוטו, אז מהו הדבר שהבורא מבקש מאיתנו ליראה אותו? הלא בגלל זה רק יתרחק האדם ולא יתקרב?

 

לכן צריך לדעת ששלמות מידת היראה היא רק כאשר ביחד איתה יש לאדם גם אמונה גדולה ברחמיו של הבורא ובסליחתו, כי אז הוא יכול מצד אחד לפחד מעונשיו של הקב"ה, מגדלותו ומרוממותו, וזה דבר המועיל לו ככוח מרתיע להתרחק מעוונות וחטאים. ומצד שני, הוא יכול להישאר תמיד בשמחה, אפילו כאשר אינו זוכה לקיים את התורה כראוי, מכיון שיודע את גודל רחמנותו של הבורא ומאמין באמונה שלימה, שאף אם עדיין אינו מצליח לעשות את רצונו של הבורא ועובר על מה שעובר, אף על פי כן, אם יבקש את סליחתו וחנינתו של הבורא ויבקש שיעזור לו להתקרב אליו, בודאי יסלח לו הקב"ה ויקרבו אליו באהבה.

 

כותב רבי נתן בליקוטי הלכות (הלכות פסח, ט): על מה שאנו אומרים בסליחות: "כי עימך הסליחה למען תִּוָּרֵא" (תהלים קל), זה מחמת שבטוחים שהשם-יתברך סולח ומוחל, על ידי זה דייקא זוכים ליראה טובה לשוב להשם-יתברך. כי מי שאינו מחזק את עצמו בזה, שהשם-יתברך סולח ומוחל, אינו יכול לזכות ליראה, כי כשבא עליו איזה יראה נמשך אל העצבות, חס ושלום, ונופל על ידי זה יותר. אבל על ידי שיודעים ‘כי עימך הסליחה’ ובטוחים בחסדו תמיד שהכל יוכל להתתקן ולהתהפך לזכויות, על ידי זה זוכים ליראה, בחינת ‘למען תִּוָּרֵא’, כי מקבלים היראה לטובה.

 

ובאמת זהו אחד מהנסיונות שבגללם הרבה אנשים מתרחקים מהאמונה. מכיון שרואים שכתוב בספרים הקדושים על גודל העונשים שיש לעוברי מצוותיו ואינם יודעים לחזק את עצמם ברחמיו של הבורא, וגם אם מוצאים שכתוב בספרים על הרחמים של הבורא וסלחנותו, אינם מייחסים לזה חשיבות ומשקל כמו שהם מייחסים לעונשים שראו. לכן נופלים מזה לעצבות, כי רואים שעדיין עוברים הם על הרבה ממצוותיו יתברך, ולכן מעדיפים בשל כך להתעלם מהתורה שמצטיירת להם כקשה ואכזרית, חס ושלום, ועל ידי זה מתרחקים יותר ויותר עד שבאים לכפירות גמורות ר"ל. וישנם אנשים ששומעים כך מפי דרשנים שאינם יודעים לחזק גם את הצד השני של המטבע, היינו את גודל הרחמים והאהבה של הבורא לברואיו, ורק מפחידים את השומע את דבריהם ומפילים אותו לעצבות ומרה שחורה, דבר שאינו מועיל כלל לקרבו לעבודת הבורא, אלא אדרבא, מרחיקו ביותר.

 

ישנם מקרים שבהם האדם רואה מקרים מצערים, לכן מתעורר להבין שהכל בגזירת הבורא ונכנס בליבו פחד ואימת הדין. במקרה כזה עליו לחזק עצמו מיד ולהזכיר לעצמו את גודל רחמנותו של הבורא, שהכל לטובה, ושלא יכנס בקושיות על הנהגת הבורא, אלא יחזיק באמונה פשוטה בלבד – שכל מה שהבורא עושה לטובה הכל לטובה והכל רחמים גמורים, אף שאינו יכול להבין זאת בשכלו. על ידי זה ישאר קיים בעבודתו ובשמחתו, אף אם יעבור עליו ועל העולם מה שיעבור, מכיון שמאמין תמיד שהכל לטובה ואינו נשבר ממאורעות הזמן ותהפוכותיו.

 

צריך האדם ליישב את דעתו היטב. וכי מה יועילו לו העצבות והייאוש או הכפירות שיש לו באמונה? הלא טוב יותר שיחזיק באמונה, יהיה מה שיהיה, ויזכה על ידי אמונתו ותמימותו לשני העולמות. היינו שבעולם הזה ינצל מהייאוש מהמרירות והעצבות ויחיה חיים מלאי תקווה אושר. כמו כן יזכה לראות עין בעין בטובו ורחמנותו של הקב"ה ויראה כיצד הכל מתהפך לטובה. ובעולם הבא, יזכה לשכר על שנשאר קיים באמונתו ועסק כל חייו בתורה ובמצוות, ולא בזבז ימיו על קושיות מרות ועצבות.

 

לכן עיקר העבודה בדורות אלה, היא לחזק את עצמו תמיד בגודל הרחמנות של הבורא, בסליחתו ואהבתו האין סופית אל עמו. אם יזכה לזה, היינו שיאמין באמונה שלימה בטובו ורחמנותו של הבורא, אזי גם היראה תבוא לו לברכה, ויזכה ללכת בדרכי הבורא כראוי וישמור כל מצוותיו באהבה.

 

ואם יאמר הקורא: הכל טוב ויפה, אך איך אקיים זאת? איך אתגבר על העצבות והפחד שיש בליבי, הרי הדברים הם מעבר לשליטתי?

 

שתי תשובות לדבר:

 

האחת – היא התפילה. להתפלל כל יום ולבקש מהבורא שיתן לו אמונה בחסדו ובטובו, שיאמין שהכל לטובה, שהשם-יתברך אוהב אותו ורוצה רק את טובתו ואת טובת כל העולם שהוא ברא. ויתפלל שיתן לו הבורא שמחה ותקווה טובה בליבו, ויתן לו עיניים טובות שרואות את הטוב הרב שיש בכל רגע ורגע כדי שיצא מכפיות-הטובה שלו, הגורמת לו להתעלם מכל הטובות שהבורא עושה עמו ולראות רק את החסרונות שיש לו. פירוש הדבר הוא: שאדם רגיל לראות את כל מה שיש לו כמובן מאליו אולם אינו מתבונן בחסד שיש בזה, ואילו מה שחסר לו הוא רואה כעוול שנעשה לו ואינו יודע לבקש על חסרונותיו ברחמים ובתחנונים, לאחר שהודה לבורא-עולם על כל מה שנתן לו עד עתה.

 

השניה – היא לשמוח בכל אשר יוכל: במילי-דשטותא, בשמיעת שירים שמחים, ריקודים וכדומה. וכן יהיה רגיל בזה בכל יום עד שיזכה להגביר את האמונה והשמחה על הכפירה והדיכאון, ויגרשם מגבולו באופן מוחלט.

 

ובאמת, האמונה ברחמנות של הבורא היא המדרגה הגבוהה ביותר באמונה, יותר מהאמונה בהנהגת הבורא במשפט ודין, וכל מדרגת האדם היא כפי שמאמין ברחמיו של הבורא שאין להם סוף. ועיין בעניין זה בליקוטי מוהר"ן (ח"א פז) על הפסוק: "והיה צדק אזור מתניו ואמונה אזור חלציו".

 

וכן בעניין השמחה – צריך לדעת שעיקר שלמות השמחה היא לא לגרש את העצבות, אלא אדרבא, לרדוף אחריה ולהפוך אותה בעל כורחה לשמחה, כמו שכתב רבנו בליקוטי מוהר"ן (ח"ב, לג) על הפסוק: "ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה", עיין שם ויבושם לך.

 

השם-יתברך יזכנו להרבות ולהגדיל את אמונתו ויראתנו, ויבוא משיח ויגאלנו ברחמים במהרה, אמן.