חזק ואמץ בלי מאמץ

 

 

לתפילה יש לה כח גדול מאוד, וראוי לכל אדם שירגיל עצמו לפנות אל ה’ בכל עת ולבקש ממנו כל צרכיו בגשמיות וברוחניות, ואף על פי שנראה לו שהוא מטריח ומרבה בבקשות יותר מדי, כביכול, לא יחוש על כך, אלא יפנה אל הקב"ה בכל מצב ובכל זמן, ויוכל לחיות חיים טובים ממש, מסודרים ותקינים, והכל בכח התפילה.

 

לא כמידת בשר ודם מידתו של מלכינו. בשר ודם, אם מטריחים אותו יותר מדי, מה הוא אומר? ‘מה אעשה לטרחן זה שלא נותן לי רגע מנוחה’. ואילו הקב"ה אינו כך, אלא כל מה שמטריחים אותו הוא מקבל. שנאמר: "השלך על ה’ יהבך, והוא יכלכלך", ופרש רש"י: יהבך – משא שלך. היינו שצריך האדם להשליך המשא שיש עליו, אם זה משא הפרנסה ואם זה כל משא אחר המעיק עליו – הכל ישליך על ה’, וה’ ישא משאו ויכלכלו על הצד הטוב ביותר.

 

אכן, יש על התפילה הסתרה גדולה, ומבחן גדול לאמונתו של האדם. הקב"ה נסתר הוא ואינו מושג בחוש, אבל אף על פי כן קרוב הוא מאוד, יותר מכל דבר אחר, מוחשי ככל שיהיה. וכך אמרו רבותינו (ירושלמי ברכות): עבודת אלילים, נראית קרובה ואינה אלא רחוקה, נושאים אותה על כתף, אבל סוף דבר צועקים אליה ואינה מושיעה, ואילו הקב"ה נראה רחוק ואין קרוב ממנו. בוא וראה: מן הארץ לרקיע מהלך חמש מאות שנה, ומרקיע לרקיע מהלך חמש מאות שנה, ועוביו של רקיע מהלך חמש מאות שנה, וכן לכל רקיע ורקיע משבעת הרקיעים, וטלפי חיות הקודש – מהלך חמש מאות וחמש עשרה שנה כמניין "רגל ישרה". ועתה ראה כמה הוא גבוה מעולמו, ואף על פי כן אדם נכנס לבית הכנסת ועומד מאחורי העמוד ומתפלל בלחישה, והקב"ה שומע את תפילתו ותפילת כל בריה ובריה, כאדם המסיח באוזן חברו והוא שומע. וכי יש לך אלוה שהוא קרוב לבריותיו כמפה לאוזן?

 

עניין התפילה הוא דבר הצריך חיזוק תמידי, ועיקר החיזוק הוא שיבחר האדם מקום וזמן לפרש שיחתו לנוכח פני ה’, בכל יום שעה אחת לפחות, וירבה בהודאה לפני שיבקש על כל דבר אחר. כי בלא שיפתח בהודאה ושמחה, לא יוכל בשום אופן לפרש שיחתו כראוי, מחמת העצבות והדאגה הסותמים את ליבו ומחשיכים את עיני רוחו, ואינם מניחים לו לישב דעתו ולהתבונן בגדולת הבורא ובטובו, דבר המביא לקטנות האמונה, וכאשר האמונה בקטנות, אין היא עושה פירות, וכח התפילה אינו על תיקונו, ולא יוכל לפעול לבקשתיו. לכן הוא כלל חשוב שאין לשכוח: לפני כל בקשה – הודאה, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות תפילה, שעיקר התפילה מן התורה היא, שיפנה האדם בשפתו הוא לבורא עולם, ויפתח תחילה בשבח המקום וירבה בזה כפי כוחו, ואחר כך יבקש צרכיו, ושוב יחתום בשבח המקום.

 

אין לשער ערכו של זה הנוהג בהנהגה תמימה זו, היינו שאינו מניח שיעבור עליו יום אחד מימי חייו בלא שיחה עם ה’. וכל הרגיל בכך הרי הוא מבני עולם הבא. כי הנה ידוע ששני לשונות נאמרו בזה. לשון אחת אומרת: פלוני אלמוני מזומן לחיי העולם הבא, ואילו לשון אחרת אומרת: פלוני אלמוני מבני העולם הבא. ומהו החילוק בין שני הלשונות? אלא, לשון "מזומן לחיי העולם הבא" פירושה, שאותו אדם יבוא סוף כל סוף לחיי העולם הבא, ואין ידוע מתי, ומה יעבור על נשמתו לפני כן. ואילו לשון "בן העולם הבא" פירושה, שכבר כעת, בעולם הזה, הרי הוא מבני העולם הבא, כיוון שמרגיש כבר פה, בעולם השפל, הרגשה של עולם הבא, דהיינו שחייו הם גן עדן של השגחה ונועם, כפי שיהיה לעתיד לבוא בעולם הבא ממש. וזה הרגיל בהתבודדות ושיחה עם ה’, הרי הוא ממשיך על עצמו השגחת ה’ ורחמיו, והוא חי חיים שהם בבחינת עולם הבא, כבר בעולם הזה.

 

וכך כותב רבי נחמן (ליקו"מ תורה ד): כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עולם הבא. כי בעולם הזה מברכים על הטובה: הטוב והמטיב. ועל הרעה: ברוך דיין אמת. ולעתיד לבוא: כולו הטוב והמטיב. היינו שלעתיד לבוא ירבה הדעת, כמו שכתוב: "ומלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים". ויראה כל אחד שכל מה שה’ עושה לטובה הוא עושה, אפילו מה שנראה לעינינו כרעה. ועל ידי התבודדות כראוי, היינו שירבה בהודאה ובהלל לה’, ומתוך שמחתו יתעורר לתשובה, וישפוט עצמו ויתוודה לה’ על חטאיו בלב נשבר מתוך חרטה אמיתית הנובעת מהכרה בטובו של ה’, ומהכרה בכיעור של השבת רעה תחת טובה לבורא המטיב עמו כל כך – אזי זוכה האדם לאמונה ודעת, ויכול כבר בעולם הזה להשיג ולהרגיש בליבו בחינה של עולם הבא, היינו שידע תמיד, בכל מה שעובר עליו, שהכל בהשגחה והכל לטובה, שזו היא הבחינה של עולם הבא כאמור.

 

כל מה שינסה האדם לעשות כדי להשיג דבר זה על ידי עיון ולימוד, אפילו ישנן ויחזור אלפי פעמים על כל הספרים המדברים מאמונה ויבין היטב בשכלו כל פרט ופרט מעניין האמונה על בוריו, ידע שעדיין לא השיג כלום! והכל רק בבחינת רעיונות יפים ופילוסופיה, אלא אם כן ירגיל את עצמו במידת ההתבודדות והמשפט. והדרך הנכונה היא כמו שכתבנו לעיל, שירבה קודם כל בהודאה ובהלל ושמחה, עד שיראה שהוא שמרגיש בטובו ובחסדו של הבורא, ואמונתו חזקה ברצונו של הבורא לעזור ולהושיע לו, מאחר שהזכיר לעצמו מה רבו חסדיו עד עתה, ורק אחרי כן ישפוט את עצמו, ויתוודה על חטאיו, ובזה יסיר כל דין מעליו, כי כשיש דין למטה – אין דין למעלה, ויוכל לחיות חיים טובים ממש ולהתקרב לעבודת בוראו מתוך שמחה ואהבה.

 

ה’ יתברך יזכנו ללכת בדרך בה דרכו אבותינו מאז ומעולם, ולהתחזק בתפילה והתבודדות בכל יום, ותתקיים בנו ובכל עם ישראל ברכתו החביבה של רבי ברוך ברקמן: חזק ואמץ! – בלי מאמץ…