כרטיס אדום למלך

 

 

(מאמר על סיפור המעשיה "בן מלך ובן שפחה שנתחלפו". במאמר זה נעסוק בגילוי של ההתחלפות).

 

יום אחד הלך אדם אחד וגילה את דבר השמועה לבן המלך, איך שאומרים עליו שנחלף. "אך אי אפשר לך לחקור זאת" הוסיף, "כי אין זה מכבודך וגם אי אפשר לחקור זאת כלל".

 

יום אחד מתוודע דבר הסוד לבן השפחה, כלומר לגוף, שישנם בעולם דיבורים על כך שהוא איננו העיקר וכי עליו להיזהר שלא ינסו למרוד בו ולהדיחו מכסא מלכותו… משמעות הדברים היא, שכשמתעורר באדם אפילו רצון חלש לחשוב על עניין הנשמה ומהותו הרוחנית, אזי משפיעה ההתעוררות הזו על הגוף והוא "מתמרד". הגוף מתמרד נגד כל דבר העלול לפגוע במילוי צרכיו המגושמים. אין הוא מוכן להשלים עם מציאות שבה תחדל מלכותו מלהתקיים ובה יהיה מוטל עליו להיות רק עבד ומשרת. סוף סוף הרי רגיל הוא כבר ב"נימוסי" המלכות.

 

כיצד מגיב הגוף לאותן מחשבות בענייני רוחניות? הוא מתחיל להרע ולהצר לבן המלך, לנהל נגדו מלחמה בכדי לגרום לו לשכוח את כיווני המחשבה החדשים וה"מסוכנים" הללו. כלומר, בעת בה מתעוררת הנשמה – מתגבר הגוף להילחם בה מלחמת חורמה. וכמו שכותב רבי נחמן בתורה כ"ב (ליקוטי מוהר"ן סעיף ז’): "דע, כי כשנתעורר קול דקדושה, אזי מתעורר ממנו קול דסיטרא אחרא" (הצד האחר, צד הרע). יש לציין כי גם אצל האדם החי חיים בעלי תוכן רוחני מתעורר מאבק פנימי זה לפני כל מדרגה רוחנית חדשה, ובכל פעם מחדש מוטלת על האדם הבחירה לאילו משני הקולות הללו להטות את אוזנו, כמו שמבאר רבי נחמן שם באותה תורה: "אך כשרוצים לצאת ממדרגת נעשה ונשמע זה למדרגת נעשה ונשמע גבוהה ממנה, צריך להיות ירידה קודם העליה".

 

עם כל האמור לעיל ולאחר כל מלחמות הגוף הנאבק על מעמדו, האדם אינו מורכב רק מגוף והחלק הנישמתי שבו תובע את שלו. אם לדוגמא, ניטול בעל חיים ונמלא את כל צרכיו הגשמיים הכוללים: מזון, מקלט מפני פגעי מזג אויר ובן זוג, די יהיה לו בכל אלה. אך אם נמלא באותה מידה ממש את צרכיו הגשמיים של האדם – לא יתמלאו כל מאוויו. תמיד יבקש אחר דבר מה נוסף. הוא יחפוץ לשפר את טעמו של האוכל, אולי לרהט מחדש את ביתו, יחקור אחר סביבה יוקרתית יותר, אחר איכות חיים גבוהה יותר וגם בזה אין די, זקוק יהיה לקריאת ספרים, לשמיעת מוסיקה, לטיולים, להתענגות על נופים ומעשי אומנות, לחשיבה על רעיונות החורגים מעבר לגבולות הגשמיים וכו’ וכו’…

 

כל הצרכים הללו אינם צרכים גשמיים, שהרי די לו לגוף בהרבה פחות בכדי להיות מסופק. אלו הם צרכים נשמתיים. אולם פעמים רבות ממיר האדם את הדבר האמיתי לו הוא זקוק – הלא הם ערכים ומשמעות רוחניים, בעד גשמיות מגוונת יותר, צבעונית ומספקת יותר, והנשמה – ממשיכה לזעוק, שכן צרכיה שלה אינם בשום אופן מכונית חדישה יותר או מתכון משופר לארוחה וכיוצא באלו.

  

נחזור לענייננו. כשהנשמה מתעוררת – מתעורר הגוף כנגדה. וכאן ראוי לשים לב לפרט מעניין. הגוף מתגבר דווקא באותה שעה שבה נודע לו על כך שאין הוא במרכז העניינים וכי ישנם צרכים אחרים השונים לחלוטין מצרכיו הוא, והוא משמיע את עצמו כהד המתעורר מיד בעקבות השמעת הקול. בכדי "לפתור" לעצמו בעיה זו, בכדי להשתיק את הקולות המונעים ממנו להיות במרכז הוא מגביר את קולו ומחריש בצריחותיו את קול הנשמה. הוא מתחיל "לגדול" יותר מכפי גודלו האמיתי, לתבוע צרכים מוגזמים ולהבליט את מעמדו כ"מלך" בקיצוניות בוטה. תופעה זו משתקפת מכל פינה בעולמנו החומרני – אכילה מופרזת, אלכוהוליזם, סמים, אגירת חפצים וממון כפייתית, עיוותים ביחסי איש ואשה וכו’…

  

כל ה"מילוי בטן" הגשמי הזה בא למעשה לשמש כתחליף לרעב הרוחני, לצמא למשמעות שאינם באים על סיפוקם. (ושוב יש לציין שלצרכים הגשמיים יש זכות קיום. וכשממלאים אותם במידה הנכונה – חיוניים הם ומועילים גם לנשמה, אולם כשמתעלמים מצרכי הנשמה – בעל כורחו ניסחף האדם למלא עצמו בהנאות גשמיות ואינו מוצא מנוחה ומרגוע בעולמו). אותה נטיה מוגזמת נובעת, כאמור, דווקא מהצורך הרוחני של האדם, אבל מאחר שאיש אינו מכוון אותו ומראה לו מהו שורש חסרונו, הרי הוא ממשיך להתרוצץ במבוך מפותל וחסר תכלית.

 

לו היה האדם מבין שמושא חסרונו שונה במהותו, לא היה מזדרז לחפש את סיפוקו בגשמיות נוספת השונה רק בכמותה ולא במהותה. לא יתכן להגיש לבן מלך לחם צר ולומר לו כי אלו הם מעדני המלכות. לעולם לא ישבע מהלחם הזה אף אם תינתן לו ממנו כמות אין סופית. וכמו כן את רעבון הנשמה לא ניתן להשקיט בשום אופן בהנאות גופניות מפוארות ורבגוניות ככל שיהיו! אדרבא, למה הדבר דומה? לאדם צמא השותה מים מלוחים ולא רק שאינו מרווה את צמאונו – אף הופך צמא יותר ויותר. זוהי בדיוק השפעתו של מילוי התאוות הגשמיות על הנפש – לרגע חש האדם תחושת רוויה וסיפוק אבל לאחר מכן גדל צמאונו ומתעצם. משל זה מובא ע"י רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן (תורה נ"א) וכך הוא כותב: "כי השותה מים מרווה צמאונו, אך השותה מים מלוחים, לא די שאינו מרווה צמאונו, אלא שמוסיף צמאון על צמאונו, עד שצריך לשתות מים אחרים לכבות צמאונו".

 

"אחר כך נזקן המלך ומת – ולקח בן המלך המדומה את המלוכה, ואז עשה רעות יותר לאבי הבן הנ"ל, רעה אחר רעה. אמנם את התנכלויותיו עשה בעורמה באופן שלא יוודע במדינה שהוא הגורם לו אותן הרעות, כי אין זה נאה שיוודע הדבר להמון". הבין אבי הבן שאותן הרעות נגרמות לו במתכוון בגלל אותה שמועה וסיפר לבנו את כל הענין"…

  

כשהאדם "מזקין" בחטאיו (ופירושו של דבר, שכביכול השפעתו של המלך על האדם הולכת ונמוגה, הולכת ו"מזקינה") והוא הופך להיות מורגל בתפישת עולם של רדיפת החומר וההנאות, "המלך", כלומר הקדוש ברוך הוא, הופך להיות כביכול "מת" לגביו. הולך הוא ונעלם במעמקי תודעתו של האדם וכמוהו גם כל עניין החיפוש הרוחני שיתכן שהיה בעבר "חי" ורענן יותר עבורו ועתה הופך הוא לדבר-מה זר ומרוחק.

 

אולם הונאתו העצמית של האדם נעשית בערמומיות או כפי שנאמר בסיפור: "בדרך עורמה" הניסתרת אף ממנו עצמו. אין זה נאה ומכובד לגלות בפני כל את תאוותיו ואנוכיותו ולכן יש צורך להעלים ולהסתיר דרכי התנהגות אלו על ידי כל מיני "לבושים" והצדקות כדי שיראו הדברים טוב יותר כלפי חוץ. זאת מאחר וסוף סוף יש לאדם נשמה ומתעורר בו הצורך להצדיק את מעשיו.

 

"הבין אבי הבן שאותן הרעות נגרמות לו במכוון בגלל אותה שמועה וסיפר לבנו את כל הענין"… משלב זה מתחילים להתרחש בסיפור ארועים מעוררי עניין. דווקא מחמת הצער וחוסר ההרמוניה בחיי האדם, דווקא בגלל חוסר הסיפוק וההסחפות המוגזמת לגשמיות – נודע בסופו של דבר לבן המלך על כך שהוא הוא בן המלך. אם האדם מתבונן על חייו וחסרונותיו יכול הוא מהתבוננות זו בלבד להתעורר למחשבה כי יתכן שקיים בתוכו חלק שעדיין לא בא לידי ביטוי והגשמה, שכנראה יש בתוכו צד מקופח, שאם לא כן כבר היו הדברים באים על תיקונם ועל מקומם.

 

בסיפור שלנו גורמת תחושת החיסרון מרירות גדולה לבן המלך. "אם אני בן המלך בודאי אינו מגיע לי זאת".

 

כלומר, אם אני באמת נשמה קדושה בעלת תפקיד רוחני, מדוע עלי לסבול את צער כל המאבקים הללו עם הגשמיות? לשם מה בכלל הובאתי לידי כך? "ואם איני בן המלך, גם כן לא מגיע לי להיות בורח על לא עוול בכפי"… כלומר, אם אני באמת בעל חיים מפותח ותו לא, מדוע עלי לשאת בתוכי את יסורי המצפון ואת כל אותן מחשבות טורדות אודות עולם ותכלית רוחניים?

 

"והרע לו מאד עד שמחמת צערו החל משתכר" וכו’.

  

למעשה בכל שלב בסיפור יכול האדם לעצור ולומר: קיימת כאן בעיה שאינני מוצא את פתרונה. מילוי הצרכים הגשמיים איננו פותר את המצוקה הנפשית. אם כן, מה עלי לעשות? לחפש פתרון אחר! כי הרי בסופו של דבר "מרננים" על כך בעולם שישנה דרך אחרת, שישנו כיוון שונה ואחר… אבל כשאדם איננו עוצר ומתבונן על מצוקתו – היא מחריפה ואף עלולה להביאו למקומות ולמצבים שפלים ביותר. למרבית הצער מעדיפים רוב בני אדם להדחיק היטב את מצוקתם. בסיפור שלנו, נעשית ההדחקה ע"י אלכוהול ונשים.

 

על ידי ההתגברות היותר חזקה וחריפה של התאוות מנסה האדם "למחוק" מתודעתו את צרכיו הרוחניים ולקוברם בעומק כזה שלא תהיה באפשרותם "להשמיע" עוד את קולם. "והרע לו הדבר מאד" – כאן אנו יכולים להבחין בכעס, ופרט זה יכול ללמד כי שורש כעסיו של האדם, שורש חוסר שביעות רצונו וחוסר יכולתו ליצור הרמוניה בחייו, הוא רק משום שאין הגשמה לצד הרוחני שבו, שנשמתו איננה באה לידי ביטוי. משם נובעות כל תחושות הכעס, משם צומחים כל התסכולים, רפיון הידיים והייאוש. כשאדם חש שאין טעם במעשיו, שחייו כמו סובבים סביב עצמם ללא תכלית, אזי נסיונותיו לברוח מהעימות עם עצמו עלולים להיות נואשים יותר ויותר. אמנם בסופו של דבר החויות הקשות שהגיבור בסיפורנו עובר מביאות אותו גם הן אל תכליתו, אך לו היה משכיל על דרכיו בתחילת דרכו היה מגיע אל אותה נקודה פנימית במהירות גדולה יותר ועם יסורים מועטים יותר. כל אלו היו מיותרים ונגרמו לו רק בעיקבות בריחתו מעצמו ומהתמודדות אמיצה עם תכליתו.

 

"והמלך תפש את המלוכה בחזקה וכשהיה שומע שיש איזה אנשים שמרננים ומדברים אודות החילוף היה מענישם ונוקם בהם מאד, ומלך בתוקף ועוז".

 

המלך הזה הוא, כזכור, גוף האדם. הוא איננו ראוי להיות מלך אך בפועל יושב הוא על כסא המלוכה. וכאמור, כשחש הגוף בקיומו של רצון להדיחו ממקומו הוא מתנגד. ורק משום שבתוך תוכו הוא "יודע" שאין הוא בן המלך האמיתי ושכל מלכותו בשקר יסודה, מתעוררת התנגדותו ביתר שאת. כי כל הבטוח בעצמו ובמקומו האמיתי איננו מרגיש צורך להוכיח את דעתו או לכפותה על אחרים. וכל המנסה לכפות דעתו, אין סימן מובהק מזה על חיסרון גדול בבטחונו, בצדקת דרכו וביציבותו הפנימית.

 

(מתוך: "איש היער" מאת הרב ארז משה דורון, ובאתר "לב הדברים").