סוד ההבדלה

 

 

"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ".

 

פירשו חז"ל (מובא בפירוש רש"י) שהמילה "בראשית" איננה מציינת את תחילת מעשי הבריאה אלא את סיבתם. הווה אומר – "בראשית ברא אלוקים" – "בשביל ראשית – ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", שהשמים והארץ וכל אשר בהם נבראו בשביל אותה "ראשית" , אותו ראש ועיקר, יסוד ושורש הבריאה.

 

ושניים הם אותה "ראשית" קדושה ומובחרת שהכל נברא ובא בשבילם ולמענם: התורה וישראל – "בשביל התורה שנקראת "ראשית דרכו" (משלי ח) ובשביל ישראל שנקראו "ראשית תבואתו" (ירמיהו ב)".

 

ראשית דרכו של יוצר העלמות – נשמות ישראל.

ראשית דרכו – תורת ישראל.

ובעבורם נברא הכל.

 

הווה אומר, הפירוש שהתורה נותנת בפסוק זה לכל אשר עתיד להתרחש ביקום כולו הוא – מפעל, כלים.

 

היצור הנבחר לפעול במפעל הזה ולהשתמש בכליו הוא כל יהודי, ואילו דרך הפעולה והשימוש הנכון בכל אשר ברא, היא התורה – ראשית דרכו.

 

כבר בתחילת התורה, עוד בטרם הפציע השחר הראשון על קורות ימי עולם, הוטבעה הבנה שורשית ויסודית זו, אשר עתידה להיות הלוז והשדרה של כל תבונה ודעת. הבנה זו אומרת: יש עיקר ויש טפל, גדול וקטן, ראשית ושיריים.

 

כותב רבי נתן ב’ליקוטי הלכות’ (הלכות חלה ס’, סעיף ז): "וזה עיקר שלימות הבריאה שנבראה בשביל זה – שיעלו גם השיריים אל קדושה הוא העיקר, שבשבילו נברא הכל".

 

כשהראש יודע שהוא ראש – בכוחו לרומם ולקדש את כל הנטפל לו ולהוביל את הארץ ומלואה אל השמים ואל שמי השמים. אבל כשסדר הדברים משתבש, והראש אינו יודע את מעלתו, אזי מושפל הוא אל השיריים, ועולם ומלואו נחרב והולך, מתבוסס ונופל לחשכות הארץ והתהום שאין להם סוף.

 

וכך מבאר רבי נתן (שם): "נמצא שישראל והתורה הם העיקר והראשית שבשבילם נברא הכל – השמים והארץ וכל אשר בהם, ועל כן בודאי השמים והארץ וכו’ כולם נקראו שיריים לגבי התורה וישראל שהם הראשית. ועיקר התיקון – כשיודעין מי הראשית ומי העיקר. וכל העולם ומלואו שהם השיריים טורחין בשבילם, אזי גם השיריים ניתקנין על ידי הראשית ואז חוזר הכל להשם יתברך בבחינת "ונישאר גם הוא לאלוקינו" כמו שיהיה לעתיד. אבל כל זמן שאין מפרישין הראשית ואין יודעין מי הראשית ומי השיריים, מכל שכן כשחס ושלום מהפכין האמת, והזנב לראש וכו’ – אזי כל העולם מקולקל, חס ושלום, וזה בחינת "והארץ הייתה תוהו ובוהו".

 

וכל בריאת העולם ושורשו – מבוססת על סוד ההבדלה.

 

"וירא אלוקים את האור כי טוב ויבדל אלוקים בין האור ובין החושך" (בראשית א,ד). "…ויעש אלוקים את הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע" (בראשית א,ז). "…ויאמר אלוקים יהי מאורות ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה" (בראשית א,יד).

 

וכאשר גם האדם מבדיל, כאשר הוא מכיר את מקומם המדויק של הדברים – הוא מביא את העולם אל תיקונו.

 

וכך מתאר רבי נחמן (ב"מעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו") את תיקון העולם על ידי בן המלך האמיתי:

 

"הלך בן המלך והתבונן בכיסא וראה שהוא גבוה מאוד…והבין שבכיסא למעלה חסרה איזו שושנה, ואם הייתה השושנה במקומה, היה לה את אותו הכוח שיש לכלי המנגן. התבונן יותר וראה שהשושנה שחסרה למעלה בכיסא מונחת מתחתיו, וצריכים לקחת אותה משם ולהניחה למעלה.

 

וכן הבין שאת המיטה צריך להזיז מן המקום שעומד וכן השולחן וכן העופות והחיות – צריך לשנות את מקום כולם. ציוה בן המלך לסדר הכל כראוי. לקחת את השושנה מלמטה ולהניחה למעלה, וכן לסדר את כל הפרטים בסדר הראוי להם. ואז התחילו כולם לנגן ניגון נפלא מאוד, ועשו כולם את הפעולה הראויה להם, ואז נתנו לו את המלוכה.

 

אמר בן המלך, שנעשה עתה מלך, אל עבדו שהוא בן השפחה: "עתה אני מבין, שאני בן המלך באמת ואתה בן השפחה באמת".

 

תיקון העולם, אם כן, מוביל אל ההכרה שאנו הם ה"ראשית", אנו הוא "בן המלך באמת", ובנו תלוי הכל. "כשושנה בין החוחים כן רעייתי בין הבנות". רק שצריך לשים את השושנה למעלה ולא למטה. בראשית ולא בשיריים.

 

עניין זה, מבאר רבי נתן (שם בסעיף ח), הוא הוא סוד ההבדלה שאנו עושים בכל מוצאי שבת, ואומרים "ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה. ברוך אתה ה’, המבדיל בין קודש לחול".

 

ההבדלה בין קודש לחול ובין אור לחושך היא היא ההבדלה בין השבת לימי החול ובין ישראל לעמים. "כי דייקא על ידי ההבדלה, שמבדילין בין קודש לחול, ביום השביעי לששת ימי המעשה ויודעין ומגלין שעיקר הקדושה ועיקר קיום העולם הוא שבת וכל ימי החול הם בחינת שיריים, שנבראו כולם בשביל השבת, על ידי זה דייקא נתקדשין גם ימי החול בקדושת השבת על ידי שטורחין עצמן כל ימי החול בשביל השבת, שזה עיקר עלייתם ותיקונם…ועל ידי זה נכללין ששת ימי החול בקדושת שבת ונתקדשין מזוהמת הנחש. כי כל זמן שאין מבדילין בין קדושת שבת לימי החול ואין מגלין ההבדל – נדמה שחס ושלום כל אפין (צדדים) שווין ואין יודעין מי הראשית ומי השיריים – אזי העולם הוא בבחינת תוהו ובוהו וחושך. רק שדייקא על ידי ההבדלה שמגלין מעלת קדושת שבת שהוא העיקר והראשית בחינת תחילה למקראי קודש – על ידי זה דייקא נתקדשין גם השיריים שהם ימי החול. כי זה עיקר תיקון העולם ומלואו שנברא בשביל זה, בשביל הראשית, בחינת ברא אלוקים. והשיריים טורחין עצמן בשביל הראשית – אז נתקדשין גם השיריים ונכללין בהראשית".

 

כשם ששבת הוא אור הראשית, כך הם ישראל. כשם ששבת הוא הקודש, כך הם ישראל. ועל ידי שאנו מבדילין בין הקודש ובין החול, כמו כן אנו מבדילים בין ישראל לעמים. והבדלה זו דווקא היא הסדר הנכון ותיקון העולם, עליו אנו מכריזים בתחילתו של כל שבוע חדש.

 

 

סדר עולם מדויק זה עורר מאז ומעולם התקוממות.

 

הגמרא (סנהדרין סה) מתעדת דו-שיח מעניין בסוגיה זו: "ואם שאלה זו שאל טורנוסרופוס את רבי עקיבא. אמר לו: מה יום מיומיים? אמר לו (רבי עקיבא): ומה גבר מגוברין? (מה איש מאנשים?). אמר לו (טורנוסרופוס): דמרי צבי (כך רצה האדון). אמר לו (רבי עקיבא): שבת נמי דמרי צבי (שבת – גם היא – כך רצה האדון). ופירש רש"י: "מה יום מיומיים – למה תחשב יום השבת יותר משאר הימים?" ועל זה ענה לו רבי עקיבא: "מה גבר מגוברין?" מה לאיש כמוך להיות שר וגדול מכל האנשים? ענה לו טורנוסרופוס: "דמרי צבי – אדוני חפץ לגדלני. המלך קיסר המשילני". ענה לו רבי עקיבא: "שבת נמי מרי צבי – גם היא המלך הקב"ה חפץ (ובחר בה והזהיר על כבודה).

 

 

בהבדלה שאנו עושים, בטרם נתחיל את מעשי החול, אנו מברכים על האש – "ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם בורא מאורי האש".

 

מבין כל הכוחות הפועלים בעולם – מייצגת דווקא האש את כוחות הטבע, את שליטת האדם על עולמו, את כוחו ועוצם ידו. שהרי על ידי כוח האש הוא יוצא ובונה, מתיך חומרים ויוצר כלים, ועל ידי האש הוא גם מכלה ומבער, הורס ומחריב.

 

יוצאים אנו מקודש לחול, מאור לחושך. אולם בטרם ניכנס לעולם של חולין, של מאבק, של יצירה, של כוחות טבע, אנו לוקחים בידינו את כוח האש ומברכים עליו – בורא מאורי האש. כך אנו מודיעים ואומרים: גם האש, גם הטבע, גם כוחות היצירה או החורבן שניתנו בידינו – מאת הבורא הם באים: "ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם  – בורא מאורי האש". אתה הוא בורא הכוחות כולם, ואנו מודים שרק מידך הם באים. כך, אנו גם מתפללים ומייחלים, שלא נתלה את הצלחותינו בימי החול בכוחנו אנו, אלא בכוחך שלך. שלא נשתעבד לטבע, אלא נמשיך קדושה וברכה משבת – עולם הנשמות, גם אל ימות החול – עולם המעשים.

 

בשבת ניתקנו את שיעבוד המעשים, גילינו שהעולם מתנהל היטב גם בלעדינו, חווינו את השגחת ה’ עלינו ועל ברואיו, כי דעתנו התפנתה מטרדותיה כדי להתבונן ולהביט שהכל הכל מעשה האלוקים הוא.

 

עתה, כשאנו שבים וצוללים אל תוך עולם הטבע, ומתרחקים מתחושת ההשגחה, אנו רוצים לברך ולקדש גם את כוחות הטבע, שגם כאשר נעשה ונפעל – נחוש בהשגחתו, נחווה את ידו המכוונת של יוצר עולמים.

 

בספרו הגדול "ליקוטי מוהר"ן" (תורה סז) מגלה רבי נחמן וכותב: "ויש מאורי אור ומאורי אש, והם זה לעומת זה. כשיש כוח למאורי אור – אזי נכנעין מאורי אש. וכן להיפך, חס ושלום, שכשנכנעין ונסתלקין מאורי אור, חס ושלום, אזי מתגברין מאורי אש".

 

אור – מול אש, קודש – מול חול, השגחה מול טבע.

 

"כי ההשגחה והטבע הם בחינת יום ולילה, אור וחושך. וזה בחינת מאורי אור ומאורי אש", כותב רבי נתן ב’ליקוטי הלכות’ (נטל"י שחרית ב,יא): "כי האש זה בחינת תוקף הדין שנמשך מבחינת הטבע, ועל כן ברא השם יתברך את האש במוצאי שבת על ידי אדם הראשון, כמו שאמרו רבותינו (פסחים נד) זה רמז על בחינת הטבע שנתעלם ההשגחה כי הטבע זה בחינת "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח). כמו האש שעיקר בריאתו היה על ידי מעשה ידי אדם, ועל כן משם עיקר אחיזת הטבע שהוא תוקף הדין, ועל כן מבדילין עליו במוצאי שבת, כי שם עיקר בחינת ההבדלה והבירור. כי עיקר אחיזת עץ הדעת-טוב-ורע הוא מבחינת הטבע שהוא בחינת אש כנ"ל, ועל ידי שאנו מבדילין עליו – על ידי זה אנו מבררין הטוב ומכניעין הרע הנאחז בהאש בבחינת הטבע ונכלל גם האש שהוא בחינת הטבע בקדושה, כי באמת גם הטבע הוא השגחה, כי השם יתברך בעצמו מנהיג את הטבע כרצונו יתברך. וכשמאמינים ויודעים שהכל בהשגחה וגם הטבע הוא השגחה – אזי נכלל גם האש בקדושה. וזה בחינת "בורא מאורי האש" שמברכין בשעת הבדלה, שמאמינים שהכל מהשם יתברך וגם האש בחינת הטבע ברא גם כן השם יתברך בעצמו, כי גם הטבע הוא השגחה, ואזי נכלל הכל בקדושה".

 

לברך על האש משמע לברך על הטבע, להפוך גם את החולין לקדושה, וגם את המעשים היומיומיים והפשוטים – למרוממים ונשגבים.

 

 

המברך על האש במוצאי שבת, זוכה בכל ימי השבוע לאש קודש. גם האש הפשוטה, בה הוא משתמש כדי לבשל את מזונו, מקבלת מברכה זו איכות אחרת לגמרי…

 

בתורה ח’ ב’ליקוטי מוהר"ן’ (ח"ב) מבאר רבנו את המאבק המתמיד המתקיים בין "מזונא דגופא" (מזון הגוף) לבין מזונא דנשמתא (מזון הנשמה) ומסביר שם שכאשר מזון הגוף מתגבר – נחלשים מזון הנשמה וכוחה, ואילו כאשר גובר מזון הנשמה – נחלשים עזות הגוף, תוקפו וגבורתו.

 

על פי עיקרון זה שואל רבי נתן ב’ליקוטי הלכות’ (מאכלי עכו"ם, ה"ב, א): "ואם כן (מאחר וזהו עיקרון המאבק שהזכרנו) לכאורה תמוה – איך הותר לנו לאכול? הלא על ידי מזונא דגופא נחלש מזונא דנשמתא חס ושלום. אך באמת ישראל קדושים, כל אכילתם, אפילו מאכל הגוף שלהם, הוא בבחינת מזונא דנשמתא, כי הם מקדישים עצמם באכילתם לאכול בקדושה ובטהרה ומברכין על כל דבר תחילה וסוף…ואזי כל אכילתם ושתייתם הוא בבחינת מזונא דנשמתא.

 

ועיקר תיקון האכילה שתהיה בבחינת מזונא דנשמתא הוא על ידי בחינת שבת…ואכילת שבת הוא כולו קודש ואין להסיטרא-אחרא (הצד האחר, צד הטומאה) אחיזה בו, וכל האכילה של שבת הוא בחינת מזונא דנשמתא ולא מזונא דגופא כלל".

 

בשבת – קדושים מאכלי ישראל מכוחה, ואילו ביום חול הם מתקדשים מכוח הקפדתו על כשרות האכילה, והברכות לפניה ואחריה.

 

מבאר רבי נתן: "כי כל המאכלים צריכים להתברר בבירור אחר בירור עד שיהיו ראויים לאכילת האדם. וכל זה מחמת חטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת שהוא בחינת מזונא דגופא…ואזי נתערבו כל הדברים עד שאי אפשר לאכול שום דבר כי אם אחר כמה בירורים, כי אין הטוב שבמאכלים נתגלה עד אחר בירור זה".

 

אחד מן הדברים שמכשיר מזונות למאכל אדם – הוא הבישול.

 

"וזה בחינת בישול, כדי לכלות הרע הנאחז באותו המאכל, ולזכך ולברר הטוב. כי הרע נאכל ונכלה על ידי האש". וגם בפשטות אנו רואים שהבישול משנה את איכות החומר (מרכך או מקשה), וכן את טעמו (ממתיק או מגלה בו טעם אחר שלא היה ניכר בו בטרם הבישול).

 

אומנם לא כל בישול מברר את הטוב הפנימי והקדוש במאכל, ולא כל אש מכלה את הרע הפנימי שבו. "ועל כן צריכין שיהיה הבישול על ידי ישראל דווקא…כי ישראל עם קדוש הם מתקנים המאכל ומבררים הטוב ומכלים את הרע על ידי הבישול שלהם, שמבשלים באש של ישראל, כי אנו ממשיכין קדושת שבת על האש שלנו (על ידי הברכה על האש במוצאי שבת) כדי להמתיקו שלא יהיה בבחינת אש של גיהינום רק יהיה בבחינת אש דקדושה, שאין להסיטרא-אחרא אחיזה בו. רק אדרבא זה האש הוא שורף ומכלה אותם (את כוחות הטומאה ואת כל התלויים בהם) בבחינת "מהאש יצאו והאש יאכלם", כי תיכף כשהשבת יוצאת ונכנסין ששת ימי החול, אזי אנו מבדילין ומברכין על האש כדי להמתיקו שלא יתאחז בנו אש של גיהינום חס ושלום, שמתעורר בימי החול כי בשבת אין להאש של גיהינום שום שליטה כלל, ועל כן תיכף במוצאי שבת שאז מתחיל שליטתו, על כן תיכף אנו מברכין בשעת ההבדלה על האש, שעל ידי זה אנו ממשיכין קדושה של שבת לששת ימי החול שזהו בחינת הבדלה…ואזי נמשך הארה מקדושה של שבת גם על בחינת האש שלנו שלא יהיה בבחינת אש של גיהינום חס ושלום, רק בבחינת אש דקדושה".

 

"…וזה בחינת סעודת מוצאי שבת שאמרו רבותינו ז"ל שהוא ללוות השבת קודש, כדי להמשיך מקדושת שבת לכל המאכלים של חול שיהיו בבחינת מאכל שבת שהוא מזונא דנשמתא".

 

בתורה שבה מדבר רבנו על מזון הנשמה (תורה ח, ח"ב) הוא מזכיר את עניין הריח "שהוא בחינת מזונא דנשמתא, כי עיקר יניקת הנשמה מהריח".

 

מתוך כך אנו מבינים גם מדוע אנו מברכים על ריח טוב של בשמים במוצאי שבת. מאחר וכל עסקנו להגביר את מזון הנשמה על מזון הגוף, מצטרף גם כוחו של הריח הטוב, לחזק ולעודד את הנשמה לקראת מאבקיה בשבוע המתקרב.

 

 

(מתוך: הספר "מלכות" – מאת המחבר, ובאתר "לב הדברים")