אומנות הלחימה

 

בדור האחרון נפוצו מאוד אומנויות הלחימה. הצד היפה שבהן הוא השילוב המתוחכם של עדינות ודיוק, ריכוז מחשבה ועקרונות רוחניים, המרתקים אליהם אנשים כה רבים.

 

מבין הוגי המחשבה העמוקים ורבי ההשראה ביותר בדורות האחרונים היה רבי נחמן מברסלב.

 

רבים יודעים כי היה בקי ברזי הנפש ומבוכותיה. מעטים, לעומת זאת, יודעם לזהות ברבי נחמן את רב האומן לאומנויות לחימה.

 

רבי נחמן, אולי יותר מכל אחד אחר, זיהה את אוייבה האמיתי והמושבע של האנושות. הוא ידע להצביע באומץ על כל צורותיו והתלבשויותיו, ומעל לכל – פיתח ולימד שיטת לוחמה מתוחכמת מאין כמוה. גם היא, כחברותיה, שוזרת בתוכה עדינות ודיוק, יופי ועומק, עוצמה וריכוז מחשבה. אך בניגוד אליהן היא פוגעת באוייב האמיתי, משתקת את קולו, מחרישה את נהמתו, מצמיתה את כוחו ומכלה את חייו, בכל מקום, ובכל צורה בה הוא עלול להופיע.

 

התבודדות. המקורית והמדהימה שבין אומנויות הלחימה.

 

בכל מקום בנפש שבו ננעצו חיציו של האוייב האכזר – חצי היאוש, חצי אוזלת היד, חצי העצבות הממיתה או חיצים של יוהרה וסמי ההרדמה האחרים – תיגע ידה המרפאה של ההתבודדות. לא זו בלבד שתרפא, תחבוש ותרגיע את פצעינו, עוד תוסיף לעשות – תכה באוייבי נפשנו הקטלניים ביותר, מכות מרות, דווקא במקומות ובאופנים בהם אינם מוכנים כלל לקרב.

 

כשנלחם יעקב, אבי אומתנו, במלאך האש מן השמים, שורשו של כל הרע שבעולם, פגע המלאך בירכו. "שם, בסוף הימים, ב"רגל" של נשמות בניך, אפגע ואראך את כוחי", אומר לו המלאך, "אתה, אולי יכול בגודל קדושתך, אבל בני בניך, באחרית הימים, יפלו חלל לרגלי ולרגלי תרמיותי ותעלולי". כך מבארים חז"ל את משמעות הפגיעה שפגע המלאך הרע בירך יעקב. אבל למרות הפגיעה – יעקב הוא המנצח. וכאשר הוא יוצא, עם שחר, וידו על העליונה, הוא שואל למלאך הרע לשמו, למען ידע טיבעו ומהותו. עונה לו המלאך כי אין לו שם קבוע, ועל כן אינו יכול להשיב לשאלתו. "אין לנו שם קבוע, משתנים שמותינו לפי מצוות השליחות שאנו משתלחים" (בראשית רבה).

 

גם זהו, בעצם, גילוי חשוב. סוד גדול מסר המלאך בידו של יעקב, שסיפר אותו לבניו ולבני בניו – לרע אין שם אחד בלבד, אלא רבות הן צורותיו, גוונים משתנים, בכל דבר הוא יכול להתלבש ובכל מקום ומצב צריך להיזהר ולהישמר מפניו. גם בתורה ומצוות, גם בקודש פנימה.

 

מפני אוייב רב-פנים זה, אלוף התעתועים ובעל הלבושים, קם לנו באחרית הימים מגן ומושיע. רבי נחמן, המנחם הגדול. מול צבעוניותו ורבגוניותו של הרע הוא מוסר בידינו נשק מתוחכם ביותר, צבעוני ורבגוני כרע עצמו: התבודדות!

 

כי "התפילות ותחינות ובקשות הסדורות מכבר, כבר יודעים מהם כל המחבלים והמקטרגים (כוחות הטומאה המונעים מן האדם להתקרב אל הקדושה), והם אורבים על הדרכים של אלו התפילות…אבל כשהולכים בנתיב ודרך חדש, שאינו נודע עדיין, שם אינם יודעים לארוב כלל, כי השיחה שמדבר האדם עצמו בינו לבין קונו, הוא דרך חדש ותפילה חדשה, שהאדם אומרה מליבו מחדש, על כן אין המקטרגים מצויים כל כך לארוב" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, צז).

 

ולא רק אנו, הפעוטים, נזקקים בימים הרי גורל לנשק כה רב עוצמה. יהיה זה, ובסופו של דבר, הנשק בה"א הידיעה של מלכנו גואלנו שלו אנו מצפים עד כלות – משיח. "כי עיקר כלי זינו של משיח הוא התפילה, ומשם עיקר חיותו, וכל מלחמתו שיעשה וכל הכבישות שיכבוש הכל משם" (ליקוטי מוהר"ן ח"א, ב).

 

נשקנו הוא נשקו, וריבוי תפילותינו הוא שיהפוך בידו לחרב אש, להכרית ולמגר לעולמים את הרע ואת שלוחיו. "כי כל תפילה ותפילה שכל אחד מתפלל הוא בחינת איבר מהשכינה (התגלות האלוקות בעולם), שהם איברי המשכן…וכל התפילות – הצדיקים שבכל דור ודור הם מעלים אותם ומקיימים אותם ובונים קומתה של השכינה מעט מעט, עד שישתלם שיעור קומתה, אז יבוא משיח, וישלים אותה ויקים אותה בשלמות" (ליקוטי מוהר"ן ח"א, ב).

 

כל תפילה ותפילה" – איזו תפילה שתהיה!

"שכל אחד מתפלל" – מי שיהיה!

"הוא בחינת איבר מהשכינה" – ונוטל חלק בחורבן הרע ובבנין עולם חדש ומטוהר שיקום על חורבותיו.

 

כדי להיות מלוחמיו של משיח, כדי להיות שותפים באמת בתהליך הפדות והגאולה, צריך להתפלל. וכדי להתפלל, לשפוך את הלב לפני ה’ דבר יום ביומו, כמו שמשיחים לפני חבר טוב אמיתי, כדי לדעת מה לומר ואיך לומר ומהם גווניה הרבים והמשתנים של אומנות ההתבודדות, צריך ללמוד. שכן בלא לימוד ובלא תרגול מתמשך ועיקש, איש אינו יכול לרכוש שום מיומנות שהיא, בודאי לא מיומנות עמוקה כזו.

 

מן הראוי היה לפתוח בתי ספר להתבודדות, שבהם ילמדו באופן שיטתי ומעמיק את דרכיה ומבואותיה, יגדלו בהם דורות של לוחמי אור, שואפי חופש אמיתי. אל בתי הספר להתבודדות יבואו כל המבקשים להשתחרר מהרע שבתוכם, משעבודים לאין גבול שכובלים את המחשבה ואת הרצון, בפרוש עלינו מלאך הרע רשתות נכליו.

 

אולי כבר הדור ראוי, אולי כבר האור קרוב. ללא ספק רבים הם היום תאבי-דעת החפצים לרכוש מיומנות זו יותר מאי פעם.

 

עבור כל השוחר עומק, עדינות, דיוק, עוצמה. לכל המבקש בעזרת אלה ליצור את דמותו בטהרתה: פנימית, נצחית, נטולת סיגי פסולת של יאוש או יוהרה, נכתבים דברים אלה.

 

פרטיזנים! אינכם בודדים עוד ביערות החיים. מורכם הגדול, ששום יער אינו זר לו ושום אוייב אינו בלתי מוכר לו – הולך לפניכם. שלוחיו, מאמינים כבר עתה, זעיר פה זעיר שם, דורות לוחמים חדשים, הצטרפו למעגל האור.

 

 

מן הקריאה ההרואית להצטרף ללוחמי הגאולה, אנו עוברים אל הלימודים עצמם. אלו עשויים בהחלט להיות לעיתים אפורים או מתישים, אך כבר אמרנו – הדרך אל המיומנות היא דרך המסירות והתרגול העיקש. רק זוהי הדרך ואין אחרת.

 

לא רק אומנות לחימה כי אם גם אומנות יצירה, היא דרך ההתבודדות, שהלא בה יוצר האדם את דמותו ועולמו הפנימי.

 

כשנכנסים לבית ספר לאומנות, על מנת לצאת משם כעבור שנים מצויידים במיומנות הציור, מגלים התלמידים כי לא בשבוע או בחודש יוציאו תחת ידם יצירות מופת. זמן רב עובר בהכרת החומרים והכרת ההבדלים ביניהם.

 

צבע שמן מאוד מלכלך, הוא צבע מסיבי שאינו נשטף במים, ומציירים איתו בדרך כלל בעיקר על בד ולא על נייר. צבע מים עדין הרבה יותר, ולכן גם דורש זהירות רבה יותר בעבודה. קשה מאוד לתקן מה שכבר צוייר, ובכלל, בצבעי מים אין צבע לבן, וצריך לדעת איך להשתמש ברקע הדף. צבעי פחם מובילים אותנו אל עולם הציור בשחור-לבן. כאן, נמדדת איכות הציור ביכולת ליצור גוונים רבים ושונים של אותו צבע. יש גם עפרונות צבעוניים, ויש גם פחם – צבעוני.

 

אבל לא רק חומרים וטבעם עלינו להכיר. יש ציור קווים ויש ציור כתמים, צריך ללמוד לזהות ולהרכיב צבעים מצבעים אחרים. וגם ההתבוננות במציאות בעיניים של אומן צריכה לימוד, איך לזהות צבעים וצורות, צללים וקווים? איך לתרגם נכון את מה שרואים בעין לדף? איך למדוד מרחקים וגודל? איך בנויות הפרופורציות והיחסים שבין חלקי המראה? איך יוצרים בציור תנועה וחיים, עומק של קרוב או רחוק?

 

ולא רק חומרים והתבוננות, אומדן גודל ומרחק, צורה וקו, צבע וצל. עלינו ללמוד כיצד לצייר דוממים, נופים או דיוקנאות אנושיים. יותר מאוחר בא תורם של הסגנונות השונים. יש סיגנון ריאליסטי, מציאותי, שמקפיד לדייק ככל האפשר בפרטים, ויש סגנון סוריאליסטי, מופשט, שדיוק בפרטים אין קריטי אצלו, ומגמתו להפוך רעיונות מופשטים לצורות וצבעים, גם אם אלו אינם מופיעים במציאות.

 

כל האמור לגבי ציור, בלי יוצא מן הכלל, ובעצם גם הרבה הרבה יותר מזה, נלמד באומנות ההתבודדות. החומרים – הן המילים, וכמו צבעים, צריך ללמוד להכיר אותן ולדעת לשלב ביניהן. יש מילים קשות ויש מילים רכות, יש מילים של פיוס, ויש מילים של תחנון, יש מילים שיצרו ועיצבו קדמונים וקדושים ויש שיצאו מתחת ידם של אומנים מדורותינו אנו, ודרכיהן שונות. אולם מעבר לסגנונות הדיבור ואומנות הרכבת המשפטים, שומה עלינו ללמוד את ליבה של האומנות, הלא הוא הניקוד.

 

"בלי הנקודות", כותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן ח"א, לא), האותיות "הם כגולם ואין להם שום חיות ותנועה". כשם שאי אפשר להגות ולבטא שום מילה בלי הניקוד שלה, כך יש ניקוד פנימי, שהוא המנוע הפנימי, החיות והתנועה של כל מילה. ניקוד זה, מגלה רבי נחמן בתורה זו, הוא האיכות הפנימית של המדבר, איכות כיסופיו ורצונותיו וכוונת ליבו כאשר הוא הוגה את אותן אותיות.

 

האותיות הן החומר, הגוף, אומר רבי נחמן ואילו הנפש של האותיות היא נפש ההוגה אותן. נפש ריקה הוגה אותיות ריקות. נפש נכספת, מבקשת אור, הוגה אותיות מאירות, נכספות ועולות. וגם זה – צריך לימוד.

 

הבדל אחד, משמעותי ועמוק, נמצא בין כל המיומנויות שהזכרנו, ובין כל המיומנויות בכלל, לבין אומנות ההתבודדות.

 

בנוהג שבעולם, רק כאשר תמה ההשתלמות והלמידה יוצא התלמיד לאויר העולם, ורק אז מתחילה בעצם להתגלות מיומנותו. איש לא יעז לרפא בטרם סיים את לימודי הרפואה וקיבל הסמכה על יכולתו (וגם אז, מי יודע עד כמה מיומנותו אכן תביא מזור…), איש לא יצא להתמודד עם אוייבים תקיפים בטרם ישלים את חוק לימודי לחימתו (וגם אז איש אינו מבטיחו כי ינצחם).

 

כאן – פני הדברים שונים בתכלית. רכישת המיומנות המדוברת איננה מסתיימת בזמן ידוע ואיש לא יקבל תעודה כי הוא מוסמך ומוכן לקרב. אבל מן הרגע הראשון בו הציב התלמיד רגלו בשער, כבר מן המילה הראשונה שהגה בפיו – לוחם יחשב, וכבר הסתפח אל צבאות האור "כל תפילה שכל אחד מתפלל – הוא בחינת איבר מהשכינה".

 

טהרת הנפש וריפוייה, סילוק הערפל והחושך החופה עליה, ויצירת חרבו של משיח – מתרחשים בפועל ובאופן מיידי, גם אצל המתלמד הצעיר וחסר הנסיון ביותר. כל התבודדות, כל פניה במילים אישיות אל מי שמעל ומעבר, היא הצלחת הנפש. מכאן ואילך – התקדמות אין סופית, שיכלול ותיחכום, טיפוס מדרגה לדרגה. לשרת את צבאות הקודש ביתר עוז ויתר שאת, להחלץ ממש ולזמן רב יותר מציפורני הרע, צריך ללמוד ולהתאמן.

 

לדבר עם בורא עולם, בשפתי שלי, במילים ובסגנון המיוחד לי, זוהי התבודדות. "כמו שמדברים עם חבר טוב אמיתי", לימד רבי נחמן.

 

לא רק בעת צרה, לא רק כשקשה, בכל יום ויום – למצוא זמן ומקום שקטים ופנויים מאדם, ושם, במילים פשוטות לדבר עם ה’.

 

ההתבודדות עניינה "לפרש שיחתנו", אמר רבי נחמן. להסביר את עצמך במילים מפורשות ככל שניתן. אין לך מה לומר? איך יתכן, הלא כל יום וכל רגע עוברות בלב האדם תחושות רבות כל כך. כמה מחשבות אנו חושבים, כמה דברים מטרידים אותנו, כמה חלומות אנו חולמים ומקוים להתגשמותם, כמה נושאים מעסיקים אותנו שאנו זקוקים בהם לעצה ולבירור. מה טוב ונכון לעשות? באיזו דרך ללכת? אילו החלטות להחליט? כמה התבוננות צריך במה שלמדנו לאחרונה, שנזכה להבין ולזכור ולקיים את הדברים. והלא גם במאורעותיו ובמה שקורה לנו צריך להתבונן, מה באו ללמד אותנו? לישועות רבות כל כך זקוק האדם בגשמיות וברוחניות, עבור עצמו ובני ביתו, עבור חבריו וידידיו, ולכמה תפילות וישועות בכל העניינים זקוקים כלל ישראל, אחינו עצמנו ובשרנו.

 

את כל זה ויותר מזה, בפירוט רב, מוטל עלינו להפוך למילות תפילה אישית.

 

יתכן ובתחילה יחוש המתבודד מבוכה. אין הוא רגיל לשוחח עם דמות נעלמת, מסתורית ורחוקה כל כך, עם אלוקים.

 

אבל מליוני אנשים בכל העולם פונים אל האלוקים ומתפללים אליו, בעת צרה או בעת אחרת, היתכן שדווקא אנו, בניו מקורביו, מקבלי תורתו הקדושה ונושאי דברו בעולם, יאלם פינו דום?

 

היתכן כי אלוקים קרוב כל כך, זמין כל כך, אוהב וידיד כל כך, מבין ודואג, חס ומרחם, דווקא הוא יחשב בעינינו זר ומנוכר? "כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים בכל קראנו אליו" מספרת התורה בשבחו של עם ישראל, אשר אלוקיו קרוב קרוב אליו.

 

אלא מאי – "בכל קוראנו אליו", צריך לפנות, צריך להתיידד, לפתח יחסי קירבה ואהבה. כיצד? "כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו". פה ולב – יש לכל אחד מאיתנו, צריך רק לפתוח אותם, לדבר וללמד גם את הלב להרגיש ולחוש אלוקות.

 

כאשר נתרגל לשיחה זו עם בוראנו, נמצא לאט לאט שאין היא חד-סיטרית כל עיקר, נחוש כי הוא מאזין לנו ולרחשי ליבנו, ונגלה כי הוא גם נענה ומשיב, מצמיח ישועות, רומז רמזים, הולך ומשוחח איתנו יותר ויותר בגלוי דרך מאורעותיו כולם. לא נעלם, מסתורי ורחוק, אלא גלוי, מוכר וקרוב.

 

או אז ילכו ויתגלו לנו עקבותיו בכל מישורי חיינו. גם במקומות שנידמו להיות אפלים וריקים, גם ברגעים שהיו עצובים ומרים, יהפוך חיבוקו להיות מוחשי יותר, תהפוך הנהגתו וידו האוהבת להיות ניכרת יותר.

 

"אתה הראת לדעת כי ה’ הוא האלוקים, אין עוד מלבדו"!

 

 

(מתוך: "השראה" – הרב ארז משה דורון, ובאתר "לב הדברים". )