אל תאמין לכל מה שאתה רואה

 

 

כשאנחנו מסתכלים על עצמנו, אנחנו עלולים לראות גוש של בוץ, רפש וטיט.

 

השלב הראשון שרבי נחמן מדבר עליו הוא – קודם כל אל תיבהל, תאמין שמעבר למה שאתה רואה יש משהו שאתה לא רואה. מתחת לבוץ קבור יהלום יקר ערך.

 

"ואפילו אם ישראל אין עושין מצוות לפניו רק כמו זה התרנגול המנקר באשפה גם זה הוא-יתברך ברחמיו מצרף לחשבון גדול, והרי הודיע לך התנא עד היכן רחמיו יתברך מגיעים ועל כן גם אתה יכול להתקרב אף על פי שנדמה לך שאתה עומד באשפה וזבל, אף על פי כן גם משם אתה יכול לנקר באשפה ולחטוף מעט מעט טוב, כי גם זה יקר בעיניו יתברך" (ליקוטי הלכות).

 

כאשר רבינו מתאר את מקומה של בת המלך האבודה בסיפור "מעשה מאבדת בת מלך", הוא מספר לנו על "הר של זהב ומבצר של מרגליות". הטוב שיש בנו הוא כה יקר, עד שהחיצוניות החופה עליו היא "הר של זהב ומבצר של מרגליות".

 

נסו לרגע לדמיין בנפשכם עושר כה רב. הר של זהב. הרי אפשר לקנות בזה מדינות שלמות. מבצר של מרגליות. הלא מרגלית אחת עשויה לעלות מליונים. ואם כך – כמה שווה מבצר של מרגליות, אשר בו אפילו הקירות עשויים מיהלומים?

 

בנוהג שבעולם שאדם שומר דבר יקר בתוך דבר זול. זהב או אבנים טובות נשמור בתוך עץ או מתכת. מה שבפנים הוא תמיד יקר לאין ערוך ממה שבחוץ. ואם החיצוניות היא "הר של זהב ומבצר של מרגליות", האם יש דבר מה בעולם שעל ידו נוכל להעריך את בת המלך בעצמה? את הטוב והקדוש שבנו, את היותנו קשורים כבנים למי שאמר והיה העולם?

 

אבל כל העושר האגדי הזה קבור בתוך ערמת אשפה. וכי יש הסוואה טובה מזה?

 

אומר לנו רבי נחמן: אל תאמינו לתעתוע החיצוני, לרע שאתם מוצאים בעצמכם. אין זו אלא אחיזת עיניים. תאמינו לי שאי שם, עמוק עמוק, קבור עושר שלא יתואר.

 

תאמינו!

 

שמעתי פעם סיפור על אדם אחד, שחסך כסף רב במשך שנים. כאשר יצא עם בני משפחתו לחופשה, הרהר האיש היכן יוכל להחביא את חבילת השטרות התופחת, ורעיון גאוני עלה בדעתו: אם יחביא את הכסף באשפה, אפילו הגנב המתוחכם ביותר לא יעלה על דעתו לחפש שם. אמר ועשה, וכך יצא מן הבית בלב שקט.

 

כשחזרה המשפחה מן החופש, עוד בטרם ניגש האיש להוציא את הכסף הטמון, ניגשה בעלת הבית, שלא ידעה כלום אודות המעשה, ובזריזות החלה מסדרת את המטבח. להפתעתה היה פח האשפה מלא, והיא מיהרה להשליכו אל המיכל בחוץ.

 

כאשר נזכר בעל הבית בעושרו, ניגש אל הפח הביתי להוציאו, ונדהם לגלות שהפח ריק. גם אשר קיבל הסבר מאשתו המבוהלת ורץ אל המיכל הגדול למטה, גילה שהגיע מאוחר מידי. משאית האשפה כבר רוקנה את התכולה ונסעה לה לאי שם…

 

מה הייתם עושים במקומו?

 

נעים או לא נעים, האיש הלך אל הר האשפה העירוני, שם מרוקונות משאיות הזבל את תוכנן. הלך ונבר באשפה המצחינה במשך שעות, עד שמצא את כספו.

 

אם אתה יודע שמשהו יקר לך מאוד נמצא במקום מסויים, הרי תהפוך את העולם. לא משנה עד כמה מה שאתה נובר בו מעלה ריח רע, לא משנה עד כמה כל מה שסובב אותך אינו אלא פסולת חסרת כל ערך. אתה הרי יודע – שם בפנים טמון האוצר. בתוך הררי הפסולת המקיפים אותנו ואת נפשנו, נמצאים אוצרות, מושלכות "נקודות טובות", קטנות אבל רבות ערך כיהלומים נדירים.

 

אבל תאמין!

 

רבי נחמן כותב: "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן!"

 

מדוע אנו נופלים בדעתנו?

 

מדוע אנחנו מתייאשים?

 

משום שאנחנו מאמינים שהרע שלנו משפיע ומזיק, מקלקל ומחריב, את נפשנו ואת כל העולמות התלויים בנו, ואומר רבי נחמן בחכמתו העצומה, בפשטותו הגאונית:

 

"מדוע אתה נשבר? כי אתה מאמין ברע, אבל למה אינך מאמין באותה מידה לפחות, בטוב? הלא ממילא מדובר באמונה, ומי שלימד אותך על חומרתו של הרע, הוא הוא שלימד אותך על עוצמתו הגדולה לאין שיעור של הטוב. אין כל היגיון להאמין רק בחצי מן הדברים, ואמונה חצויה זו מוכיחה בעליל שיד היצר בדבר, להראות לך מראה מעוות ושיקרי, בו הרע גדול וחמור ואילו הטוב חסר ערך, חלילה".

 

בכל דבר שבעולם יש חלק טוב, הוא אותו חלק שמשרת את התכלית האלוקית, שמוביל אליה באיזשהו אופן. הרצון האלוקי שבכל דבר, התכלית אותה הוא משרת, הוא הטוב שבו. ותכלית הכל – ישראל. "כי כל העולם כולו לא נברא אל בשביל ישראל, כמו שאמרו (מדרש רבה): "בראשית – בשביל ישראל שנקראו ראשית", כי ישראל עלה במחשבה תחילה, דהיינו שהשם יתברך צפה ההתפארות והשעשועים שיקבל מישראל, כמו שכתוב: "ישראל אשר בך אתפאר" (ישעיה מט), ובשביל זה ברא את כל העולם".

 

יהודי איננו רק משרת את התכלית באיזה אופן. הוא עצמו התכלית, שעבורה נברא הכל. הוא הוא התגלמות עצם הטוב האלוקי, האין סופי. "ישראל והקדוש-ברוך-הוא והתורה – אחד הם", אומר הזוהר הקדוש. ועל כן, מבאר רבי נחמן: "יש בכל אחד ואחד מישראל התפארות בפרטיות, שהשם יתברך מתפאר עימו בפרטיות (באופן מיוחד) כל זמן ששם ישראל נקרא עליו. וכן בפרטי פרטיות, כי יש בכל איבר ואיבר ובכל תנועה ותנועה של ישראל – התפארות אחר".

 

ומשום שיהודי הוא יצור אלוקי, שמהותו נגזרת ונובעת ממקור ועצם הטוב, על כן כותב רבי נחמן: "כי איך אפשר שלא עשה מימיו איזה מצווה או דבר טוב"?

 

טוב, מוליד בהכרח טוב. גם אם אנו רואים בו רק רע, את קליפתו אנו רואים ולא את תוכו ומהותו, וכלשון רבי אברהם בן רבי נחמן (בספרו "ביאור הליקוטים"): "כי כל אחד מישראל, איך שהוא, מאחר שיש בו איז ניצוץ דניצוץ ישראל שהם חלק אלוק ממעל, עצם הטוב, אי אפשר בשום אופן להיות נופל לרע לגמרי, שיהיה רשע גמור. ומה שלעינינו נדמה לרע, חס ושלום, הוא מסמא עינינו מלמצוא בו טוב".

 

מטוב חייב להתגלות טוב, במוקדם או במאוחר, הרבה או מעט. וכאשר יתגלה הטוב הזה, לא תהיה איזו נקודה בודדת וחסרת משמעות, הטובעת בים של רע. כשיתגלה הטוב יגלה שהרע אינו אלא קליפה, שהמהות הפנימית, הטוב האלוקי, הוא כה עוצמתי, כה מהותי, עד שיש בכוחו לבקוע מבעד לכל מסכי הרע ולהתגלות במלוא פארו.

 

"מבישא לא הווי טבא". מרע לא צומח טוב. ואם צמח איזה טוב, אפילו עלה קטן, חלוש וחיוור, משמע שיש מאחוריו שורש טוב, כי בלי שורש לא צומח כלום.

 

כשהיו ישראל משועבדים במצרים, מגלה המדרש פרט מפתיע, לא היו שום שומרים שמנעו את בריחתם. הקושי להימלט מהגלות המרה לא היה קושי פיזי, אלא קושי רוחני. גדרות תיל לא הקיפו את מצרים וחיילים חמושים לא עמדו בגבולות. משהו עמוק מזה, שטני מזה, מנע את העבדים מיציאה לחירות. מצרים, מגלים לנו חכמי הסוד, היתה מוקפת בחומה של כישוף.

 

מאי משמע חומה של כישוף? וכי היה מקום פיזי בו היה נתקל הבורח בקיר מסתורי ובלתי נראה שהיה מעכב בעדו? נדמה, כי בהגדרות המילה "כשפים" נמצאת התשובה. "כשפים – שמכחישים פמליא של מעלה".

 

אומרים חז"ל, כישוף הוא כוח שיוצר מציאות דמיונית שנותנת לאדם מקום להכחיש את מציאות ה’ בעולם, את האלוקות. ולא במקרה מבאר רבי נחמן שפרעה הוא כוח המדמה. ולפי דרכנו, חומת כישוף מצרים היתה התחושה שהחדירו המצרים בלב כל יהודי, שערכו דל ועלוב, שחייו חסרי משמעות, שאין לו לאן לברוח וגם אין בכוחו לברוח.

 

תגובתם של יוצאי מצרים לניסיונות שעברו במדבר, תוכיח. כי רעל הכישוף שהוטל בהם טרם נרפא, שכן בכל עת קושי חזרו והתגעגעו למצרים. "ניתנה ראש ונשובה מצרים". ונשאל – איך אפשר להתגעגע למקום שבו שחטו את ילדיך ורחצו בדמם? איך אפשר לרצות ולשוב למקום בו הוכית ונרדפת יום ולילה במשך שנות דור? שלא היית אדון לעצמך, לזמנך, לחייך? אין זו אלא אותה חומה של כישוף, שהכחישה בלב כל יהודי את הקשר שיש לו לעולם עליון ולאדון עולם, את הערך האלוקי שלו, את מעלתו האמיתית.

 

וכך בדיוק מתאר רבי נחמן (ליקו"מ, יז) את הדרך בה משכו הגויים את בני עמנו לגלות זו או אחרת: "כי כל הטוב הוא רק בחינת נשמות ישראל, היינו כשמתגברים העובדי כוכבים ומזלות ואינם מניחים לישראל לעשות מצוות, וכן כשמונעין את ישראל מעבודת ה’ יתברך, וכן על ידי שמונעין טובות מישראל, שעל ידי זה נכבש הטוב תחת ידם, דהיינו חלקי נשמות ישראל. ובתחילה הטוב הכבוש אצלם זוכר שבא ממקום קדוש ועליון מאוד, אך אחר כך הם מתגברין על זה הטוב וכובשים אותו תחת ידם, עד שנתפס ונקשר אצלם, עד שהטוב בעצמו שוכח מעלתו".

 

כשהטוב שוכח מעלתו, כשיהודי אינו יודע ואינו זוכר עוד שאינו אלא ניצוץ אלוקי, עצם הטוב, אזי סוגרת עליו השיכחה, מקיפה אותו באותה חומת כישוף קדמונית ומכחישה בליבו את האמת אודות מהותו הטהורה. את אותו כישוף המוטל עלינו, המסתיר את יופיינו, מתאר רבי נחמן בסיפור "בן מלך מאבנים טובות" (מעשה חמישי בסיפורי מעשיות):

 

למלך ולמלכה לא היו בנים. לאחר שהתפלל עליהם הצדיק נולדה להם בת. אבל הם רצו שיהיה להם גם בן. צדיק אחר הבטיח להם בן "שיהיה כולו מאבנים טובות, ויהיו בו כל הסגולות של כל האבנים הטובות". ואכן נולד להם בן, אך הוא לא היה עשוי מאבנים טובות. רק כאשר חתך פעם הבן עצים ונפצע באצבעו, נתגלה בתוך החתך כי הוא אכן עשוי מאבנים טובות. אחותו, בת המלך, קינאה בו מאוד.

 

"והיה שם מכשף, ושאלה אותו אם יוכל לעשות כישוף לאדם שיהיה מצורע. אמר: הן. ונעשה בן המלך מצורע מאוד, והיה לו על חוטמו צרעת ועל פניו ועל שאר גופו, ועסק המלך בדוקטורים ובמכשפים ולא הועילו…"

 

בתורה ו’ (ליקו"מ) מתאר רבי נחמן את הנקודות הטמונות בנו כיהלומים יקרים: "משל לאחד שמצא את חברו שהוא עושה כתר. אמר לו: בשביל מי? אמר לו: בשביל המלך. אמר לו: כיון שהוא לצורך המלך, כל אבן טוב שתמצא תיקבענו בו" (מדרש רבה פרשה ב’). כך כל אחד מישראל הוא בחינת כתר להשם יתברך, וצריך להכניס בו כל מיני אבנים טובות שאפשר למצוא, דהיינו שצריכים להשתדל ולחפש ולבקש אחר כל צד זכות ודבר טוב שאפשר למצוא בישראל, ולדון את הכל לכף זכות, כי הם בחינת כתר להשם יתברך".

 

במהותנו, אין אנו אלא "בן מלך העשוי כולו מאבנים טובות". בכל איבר ובכל תנועה שלנו, מתפאר יוצר כל העולמות. אולם על היופי הזה, על הערך העליון הזה, מוטל כישוף. "ונעשה בן המלך מצורע מאוד, והיה לו על חוטמו צרעת ועל פניו ועל שאר גופו".

 

מבחוץ, בגלל הכישוף, אנו נראים מכוערים, חולים, מלאי פצעים. זהו בדיוק האופן שבו רבי נחמן מתאר את אותה חזות קודרת ושיקרית, החופה עלינו: "ואף כשמתחיל להסתכל באותו הדבר הטוב הוא רואה שהוא גם כן מלא פצעים ואין בו מתום".

 

אבל זה רק כישוף, חזות חיצונית, הסתרה. "שחורה אני ונאווה" – "אל תראוני שאני שחרחורת". אל תסתכלו עלי מבחוץ, "שאין השחרות משלי". זה רק כישוף, תעתוע חיצוני ותו לא. בפנים אני "נאווה" מאוד, כולי מאבנים טובות ויקרות.

 

אל תראוני! – כך אנו צריכים לומר גם לעצמנו:

 

אינני שחור כפי שזה נדמה. מעבר לשחרות שלי יש אבנים טובות. הטילו עלי כישוף, אבל אני אינני מתרשם ממנו. מעבר לו מסתתר טוב גדול וקדוש מאוד, ובו אני מאמין.

 

מאמין, ואחפש ואבקש, ואמצא אותו. מוכרח להיות. "כי איך אפשר שלא עשה איזה מצווה או איזה דבר טוב מימיו".

 

בי התייעץ הקב"ה בבריאת עולמו ועם נשמתי נמלך. עבורי נברא העולם ונוצרו כל העולמות כולם. מהותי האמיתית – אור אלוקי, אין סוף טוב, טוב אמיתי, עמוק וטהור.

 

כל מה שנראה לי חוץ מזה אינו אלא אשליה! איני מאמין בה. איני רוצה להישאר במצרים. אלך בעקבות משה ובעקבות כל הצדיקים. הם מכירים בערכי האמיתי והם יגלו לי אותו. אפילו אהיה כתינוק חסר דעת, קטן וחלוש, יש לי רועה. הוא "רואה היכן התינוקות קוראים". הוא יודע מי אני באמת ובו אני מאמין.

 

ואמר רבי נתן: "כי כל אחד מישראל הוא בעל כוח גדול לעמוד כנגד כל העולם עם תאוותיהם, רק העיקר שיזכה לדעת מכוחו"!

 

(מתוך: "אורות מאופל" מאת הרב ארז משה דורון, ובאתר "לב הדברים").