כי האדם עץ השדה

 

 

המשנה במסכת ראש השנה אומרת:

 

א. באחד בתשרי ראש השנה לנטיעה.

 

ב. באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, ואילו בית הלל אומרים בחמישה עשר שבו.

 

ג. בארבע פרקים העולם נידון בעצרת על פירות האילן.

 

 

בדברי המשנה לעיל לא הוזכר כי ראש השנה לנטיעה וראש השנה לאילן הם ימי דין, אלא על עצרת בלבד שבו נידונים פירות האילן.

 

והדבר מצריך הסבר:

 

א. מדוע נהגו באכילת פירות האילן בט"ו בשבט דווקא, ולא בעצרת שאז נידונים פירות האילן?

  

ב. מדוע נוהגים להתפלל על האתרוג דווקא בט"ו בשבט, ולא בעצרת שאז נידונים פירות האילן?

 

ג. בדרך כלל בראש השנה יש עניין של דין, ומה הוא עניין הדין שיש בט"ו בשבט ראש השנה לאילן, וב – א’ בתשרי ראש השנה לנטיעה, אחר שהמשנה לא הזכירה מאומה בזה?

 

אומנם נחלקו חכמינו האחרונים, אם ט"ו בשבט הוא יום דין אם לאו. ובספר "אדני פז" (לרבי אפרים בן הר"ר שמואל) כתב, כי בט"ו בשבט נידונים פירות האילן. (והקשו עליו האחרונים שפירות האילן נידונים בעצרת). והגר"ח נאה זצ"ל בספרו "שנות חיים" כותב, כי המוני העם טועים לחשוב שיום ט"ו בשבט הוא יום הדין לאילנות, אך זה אינו כן.

 

נאמר (גמרא ר"ה יד.): מאי טעמה חל ראש השנה לאילן בא’ שבט לבית שמאי (ובט"ו לבית הלל), הואיל ויצאו רוב גשמי השנה. ומסביר רש"י שם: שכבר עברו רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה, ועלה השרף באילנות (והשרף הוא המיץ הפנימי שבאילן שהוא חיותו), ונמצאו הפירות חונטים מעתה. ועוד נאמר (בירושלמי, ר"ה) טעם נוסף: עד כאן הן חיים (האילנות) מן המים של השנה שעברה, מכאן ואילך הן חיים מן המים של השנה הבאה. (מהגשמים היורדים בשנה הבאה).

 

נמצא, כי לט"ו בשבט משתייכים ארבעה דברים:

 

א. יצאו רוב גשמי השנה.

ב. עלה השרף באילנות.

ג. מט"ו בשבט ואילך מתחילה חניטת הפירות.

ד. האילנות מפסיקים לגדול ממים של השנה שעברה ומתחילים לגדול מהמים של השנה הבאה.

 

מסביר רש"י את אופן גדילת האילן וחניטת הפירות (מסכת ר"ה): האילן גדל על מֵי שנה שחנט בה, שעל ידי השרף שבא באילן לפני חניטה, פירותיו חונטים ובו נגמרים, ושרף האילן עולה ונכנס בפרי תמיד וממנו גדל.  כלומר, שקבעו חכמים שביום זה מתחיל עיקר חיותן של האילנות משנה הבאה, ויום זה מחליף בהן את השנה. ואין זה אומר שיום זה מגביל בין חיות העבר, אלא שיום ט"ו בשבט מגביל בין חיותן.

 

ופירוש הדברים הוא, שנחלקו אם יום ט"ו בשבט מבדיל בין חיות העבר לחיות העתיד. רבי זעירא אומר כי בט"ו בשבט מתחילה חיות חדשה באילן (ואנו ננקוט כשיטתו). נמצא על פי האמור לעיל, כי מט"ו בשבט ואילך העץ יונק וגדל מן המים היורדים בשנה הבאה, ומפסיק לינוק מן המים של השנה שעברה, ומתחילה בו חיות חדשה שהיא עליית השרף שהוא עיקר חיות האילן, מן המים של השנה הבאה, ומכוח השרף שכבר עלה, ושיעלה מעתה, מתחילה חניטת הפירות עד שנגמרין בעצרת.

 

ונראה כי בט"ו בשבט יש מהפך בחיי האילן, והיא חיותו החדשה המתחלת עתה באילן ובפירותיו.

 

מעתה נראה שיש להשוות בין ראש השנה של האדם לראש השנה של האילן, בבחינת: "כי האדם עץ השדה", מכיון שבראש השנה של האילן נברא האילן מחדש, וכן הוא אצל האדם, שבראש השנה החל בחודש תשרי נברא האדם בכל שנה ושנה מחדש (כמבואר באריז"ל).

 

לכן, כמו שנראה כי בריאתו החדשה של האדם קובעת לעצמה ראש השנה וחלות דין, כך הוא אצל האילן שחיותו המחודשת המתחילה לעשות פירות (שהיא עליית השרף מן המים החדשים – חיותו של האילן – וכניסת השרף בפירות וחניטתם) קובעת לעצמה ראש השנה וחלות דין (בבחינת הנאמר: "זה היום תחילת מעשיך" בפירות האילן).

 

פירוש הדברים הוא, שהאילן נידון בט"ו בשבט עד כמה יהיה "דקל לפירותיו", שהוא התהליך המתחיל באילן בט"ו בשבט. דהיינו, שנידון על "פוריותו" – על עשיית פירותיו. לעומת זאת, ב- א’ בתשרי ראש השנה לנטיעה ש"ספרי חיים ומתים פתוחים לפניו יתברך" על כל הבריאה כולה, נידון האילן על חייו בכלל, אם יחיה אם לאו, איך יצמח וכדומה, ועל כן הוא ראש ראש השנה לנטיעה. ובעצרת נידון העולם עד כמה יהנה מן הפירות. ועל כן נידונים פירות האילן עצמם מה יהא עימם, וכיצד יהנו מהם, וכדברי המאירי (ר"ה יד): מפני שבאותו זמן (בעצרת) מתחילים הפירות להתבשל.

 

לכן, בעצרת, כשהפירות גדלים ומתחילים להתבשל, נידונים הפירות עצמם ולא האילן. ובליקוטי הלכות (הלכות ערלה, ג) כתוב: כי בכל ראש השנה אז התפילה בבחינת דין וכן בכל הארבעה ראשי שנים שהם ימין דין.

 

ובספרי חסידות כתוב, כי כשם שהאילן נידון בט"ו בשבט, כן נידון האדם ככתוב: "כי האדם עץ השדה". ועל פי זה נראה להסביר כי באופן בו נידון האילן בזמנים השונים, כך נידון גם האדם. דהיינו, שב-א’ בתשרי, שהוא ראש השנה לנטיעה שאז נידון האילן אם יחיה או ימות, נידון גם האדם אם יחיה או ימות ואם תהיה לו אחיזה בלימוד תורה שהוא עץ החיים או לא, חלילה, (במה שלא קשור לנקודת הבחירה שלו, כגון: טרדות פרנסתו וכדומה).

 

ובעצרת נידון העולם על פירות האילן, והוא זמן קבלת התורה, לכן דנים גם את פירותיו של האדם בתורה. ופירותיו של האדם הם המצוות והמעשים הטובים, כמו שאמרו חז"ל: "מה הן פירותיו של צדיק? מצוות ומעשים טובים". (ונראה שהדין מחד הוא על הכנת אפשרויות לקיום מצוות ומעשים טובים, כי האדם בעל בחירה, אולם בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, ועל פי מדריגתו – כך דנים אותו. מאידך, הוא דין עד כמה יפעלו המצוות והמעשים הטובים של כל אחד ואחד בעולם, שהם פירותיו של האדם).

 

בט"ו בשבט שאז מתחילה חניטה הפירות, נידון גם האדם על פוריותו בלימוד התורה, עד כמה יפרה וירבה בלימוד תורתו. ובאכילת פירות ט"ו בשבט מרמזים על עשיית הפירות שיש עתה באילן וכנגדם באדם, ועל ידי שמברכים עליהם שורה הברכה בפירות האילן מחד, ובפירות האדם מאידך.

 

מחבר הספר "ארץ צבי" הביא בשם מחבר ה"אגלי טל", ואמר שאחרי ט"ו בשבט הרגיש שינוי לטובה בחידושי התורה שלו, כי ביום זה יכולים לזכות להתחדשות בתורה, וכבר נאמר שהאדם עץ השדה, וביום זה עולה השרף באילנות ונכנסים בו המים – ואין מים אלא תורה, ופירות האילן מרמזים על חידושי התורה שהם פירותיו של האדם. על פי זה יובן המנהג לאכול מפירות האילן בט"ו בשבט, וכן עניין הבקשה על האתרוג, מכיון שביום זה, כשמתחילה חניטת הפירות, מברכים ומשבחים ומודים על פירותיו וזהו סימן טוב לאילן, ובזה מגלים רצוננו ובקשתנו לפני השם יתברך שיברך את חניטת הפירות ויתברך העץ בשנה זו לפירותיו.

 

כתוב בספר ב"שם משמואל" (פרשת בשלח) כי ט"ו בשבט חל בשליש השנה, אז נשלמת גם בחינת הלב באדם, כי מקום הלב הוא בשליש הגוף, וכמו שבשנה נשלם זמן שליש השנה כך הוא הדבר לגבי האדם – שאז נעשית השלמת הלב, הנמצא בשליש הגוף, וכמו שעתה מתחילה תקופה חדשה באילן, כך גם מתחילה תקופה חדשה בעבודתו הרוחנית של האדם.

 

על פי דבריו יובן גם מדוע מתפללים על האתרוג, כפי שהזכרנו לעיל, בט"ו בשבט, מכיון שהאתרוג דומה ונמשל ללב האדם, ועתה בט"ו בשבט הוא מתחיל לחנוט. לכן בזמן שנשלם ומתגלה הלב בקומת השנה, אזי הוא הזמן המסוגל להתפלל על האתרוג שהוא בחינת לב, שיצליח.

 

נראה כי יש רמז לעניין זה בפרשת בשלח, שחלה תמיד בשבוע שחל בו ט"ו בשבט, בפסוק "זה אלי ואנוהו", שעל זה אמרו חז"ל: התנאה לפניו במצוות. והנה, התורה מרמזת על מצווה אחת שצריכה הידור, והיא מצוות האתרוג, וכפי שקוראת התורה "פרי עץ הדר", וכן "באתרוג דברי הכל הדר בעינן". נמצא אם כן, כי בפרשת בשלח נרמזת ב"זה אלי ואנוהו" המצווה הנקראת בתורה על שם נויה והדורה, שהיא מצוות האתרוג, ומכאן רמז על כך שמתפללים על האתרוג בפרשת בשלח בט"ו בשבט.

 

האתרוג של כל אדם גדל על פי עבודת הלב שלו במשך השנה. לכן יובן גם מדוע דווקא עכשיו כשמתגלה ונשלם הלב בקומת השנה, יש להתפלל על אתרוג כשר ומהודר שהוא כנגד הלב, כדי להשלים בחינת הלב שתתגלה בפועל בחיצוניות בסוכות במצות אתרוג, וט"ו בשבט הוא זמן תחילת חניטתו, לכן מבקשים שנזכה להשלמת ולהתגלות ההדר באתרוג ובעבודת הלב עד החג.

 

נאמר (בפרע"ח) שיום ט"ו בשבט הוא כנגד ספירת היסוד, והעניין הפנימי של היסוד הוא עשיית פירות טובים, ובט"ו מתחילה חניטת הפירות, לכן מברכים על פירות האילן, כי כשמברכים על הפירות החונטים מעתה, גם אנו מתברכים בעשיית פירות טובים בגשמיות וברוחניות בבחינת "האדם עץ השדה".

 

עוד נאמר (שם), שיום ט"ו בשבט ויום ט"ו באב מקבילים, וידוע כי עניין ט"ו באב הוא עניין שידוך וזיווג, לכן בט"ו בשבט מתפללים על האתרוג, שהוא בחינת מלכות ובחינת אישה (כפי המובא בשיחות הר"ן, שיחה פז), וכשמתפללים על אתרוג נאה אנו מבקשים ומרמזים ליחוד יסוד ומלכות (יסוד – ט"ו בשבט, מלכות – אתרוג), אשר מהם יחדיו יוצאת חניטת הפירות מן האילן. דבר נוסף הוא, שהתפילה על האתרוג ביום זה מרמזת על הסרת ערלת הלב, מכיון שהאתרוג הוא כנגד הלב, וכנגד הסרת הערלה מן היסוד מסירים את ערלת הלב.

 

יהי רצון שנזכה להסיר ערלת לבבנו בט"ו בשבט ובכל השנה כולה, ונזכה לפירות משובחים ומהודרים שהם נשמותינו היוצאות מן האילן הקדוש, במהרה בימינו, אמן.