התבוננות עם תכלית

 

 

העולם הזה מלא בניסיונות. בעצם, כל חיי האדם בעולם הזה הם ניסיון אחד גדול. כי מה שמייחד את האדם משאר הבריות היא הבחירה, והבחירה כל מהותה היא הניסיון, מכיון שבכל רגע ורגע האדם נמצא בניסיון: איך יבחר לחשוב ואיך יבחר להגיב למצבים הנקרים לפניו.

 

חלילה לחשוב שהבחירה היא בהקשר לעולם הזה, כגון מה אוכל ומה אלבש, או במה אעבוד או איפה אגור, כדי שיהיה לי טוב בעולם הזה. זו אינה בחירה כלל, אלא התנהגות בשרירות לב, לפי מה שמושך אותו יותר, וזה אינו שונה בכלום מהתנהגות של חיות ובהמות, ש"בוחרות" במה שטבעי להן, כי הדבר שעומד מאחרי ה"בחירה" הזאת של האדם הוא מוח יותר גדול, מחשב יותר משוכלל, אבל המניע הוא אותו מניע: בא לי, או לא בא לי. (יש שאומרים את ה"בא לי" בשפה יותר מלומדת, כגון, "אני מרגיש שזה לא מתאים לקונספציה שלי"), אלא הבחירה שייכת במה שמקושר לתכלית האדם, היינו, שבוחר בדברים שיש להם משמעות לסופו ותכליתו. פירוש הדבר הוא, כאשר בשורש ההחלטות שלו בכל עניין ועניין נמצאת המחשבה איך יזכה להתקרב אל ה’ ולדעת אותו, אזי זו היא הבחירה והניסיון שלמענה נברא האדם.

 

האדם נברא בצלם אלוקים. לכן ראוי שבחירתו תהיה אכן להיות אדם שהוא בצלם אלוקים, היינו שידבק במידותיו של הקב"ה, כמו שאמרו חז"ל: מה הוא חנון – אף אתה תהיה חנון, ומה הוא רחום – אף אתה תהיה רחום. ובשביל שיוכל להידבק במידותיו של הקב"ה, צריך שידע מה הן, היינו שיכיר וידע את ה’. בשביל זה ניתנו התורה והמצוות, כדי שנכיר את ה’ ונדע אותו, כי התורה והמצוות הם כלים, להכיר על ידם את מי שאמר והיה העולם, לדעת אותו ולדבוק בו.

 

כותב רבנו הקדוש (ל"מ תנינא לז): "הכלל, שעיקר התכלית הוא, רק לעבוד ולילך בדרכי ה’ לשמו יתברך, כדי לזכות להכיר אותו יתברך, ולדעת אותו יתברך. שזהו עיקר התכלית, וזהו רצונו יתברך, שאנחנו נכיר אותו יתברך. ואין ראוי לאדם שיהיה לו כוונה אחרת בעבודתו יתברך, כי אם למלאות רצונו יתברך, שאמר ונעשה רצונו…"

 

לכן, כאשר האדם חושב על מה שהוא עושה בהקשר לתכליתו הסופית, ובוחר את מחשבותיו ומעשיו לפי זה, אזי נקרא שמקיים את כח הבחירה שלו, ונקרא "אדם", אז גם המחשבות שלו על מה יאכל ומה ילבש, במה יעבוד והיכן יגור, מקבלות משמעות אחרת ונכללות גם הן בבחירה האמיתית של האדם שנברא בצלם. כי גם את הפעולות האלה היומיומיות הוא מחשב באופן שיתקרב על ידי זה לבורא ישתבח שמו, כמו שאמר רבי ישראל הבעש"ט זצ"ל: בכל מה שהאדם עושה, צריך לעבוד בזה את הבורא: באכילתו ובנסיעתו ממקום למקום וכדומה, כמו שכתוב (משלי ג): "בכל דרכיך דעהו – והוא יישר אורחותיך".

 

נמצא, שיש לנו עצה נפלאה איך לבחור בכל רגע ורגע את מה שצריכים אנו לבחור, הן בבחירה של ‘מה לחשוב עכשיו’, והן בבחירה ‘איך להגיב עכשיו’, וכן בבחירה ‘איך יהיה אורח חיי’ וכיוצ"ב. בכל אלה יחשוב תמיד, אם הדבר שרוצה לעשות יקרב אותו אל ה’ או לא, וכן יחשוב אם רצונו לעשות לעשות מעשה מסויים, האם הוא נובע מרגשות של כבוד או נוחות או עצלות (נקמנות, תאוות בצע, אינטרסנטיות, אנוכיות, דמיונות של גדלות, קנאה, גאווה וכן הלאה)

 

עצה זו מונעת הרבה בלבולים שיש לאדם, היינו שאינו יודע איך לנהוג במצב מסויים. לפעמים חלוקה עצתו, ורגע אחד חושב: "כך אנהג" ורגע אחר: "לא, כך אנהג" וכו’. וכאשר יודע שהשיקולים האמיתיים שלו בבחירתו הם, איך אזכה להתקרב אל ה’, לדעת אותו ולהכיר אותו, אזי בנקל לו להחליט מה יעשה. אבל צריך בשביל זה מידת אמת גדולה ויכולת התבוננות עמוקה, וכמובן שיכיר את עצמו היטב.

 

לדוגמא: כשחושב אדם היכן יגור, עליו לחשוב באיזה מקום יוכל להתקרב יותר אל ה’. (ואמרו חז"ל: לעולם יגור אדם במקום תורה…) ולא באיזה מקום נוח יותר או יפה יותר. וכן כאשר נמצא בניסיון אם לכעוס או לא, יחשוב אם יועיל לו הכעס להתקרב אל ה’ או לא יועיל, ואף על פי שזה קשה לחשוב מחשבה כזאת כשהדם מתחיל לרתוח ולעלות למוח, אף על פי כן, אם יכין את עצמו על ידי הרבה התבודדות ותפילה על הכעס, ויחשוב בזמן ההתבודדות: מהי תכלית מהכעס? האם זה מקרב אותי אל ה’? האם לכעוס או לא? אזי בעת הניסיון יבואו לעזרתו כל התפילות והחשבונות שעשה על זה, ויוכל לבחור את הבחירה הנכונה.

 

וכך כותב רבנו (ל"מ תנינא יב): "…ועיקר היהדות הוא, רק לילך בתמימות ובפשיטות בלי שום חכמות. ולהסתכל בכל דבר שעושה, שיהיה שם השם יתברך. ולבלי להשגיח על כבוד עצמו כלל, רק אם יש בזה כבוד השם יתברך יעשה, ואם לאו, לאו". פירוש, הרבי מלמד אותנו, איך ובאיזה אופן לבחור במעשים שלנו. כלומר על מה צריך להסתכל ולמה צריך להתייחס בכל בחירה ובחירה העומדת לפנינו: האם יש בזה כבוד ה’ או לא.

 

הכלל היוצא מדברינו הוא, שצריך הרבה ישוב-הדעת בשביל להצליח בבחירה ולעמוד בכל הניסיונות של החיים, ולצאת נשכר מהמסכת הארוכה של התרחשויות ומפגשים שיש במשך חיי האדם עלי אדמות.

 

לכן אמר רבנו (ל"מ תנינא כה): "ההתבודדות הוא מעלה עליונה וגדולה מן הכל…" כי על ידי התבודדות וההתבוננות, יוכל – גם ללמוד להכיר את עצמו ואת המניעים הפנימיים שלו על כל מחשבותיו ומעשיו, וגם לזכות ליישב היטב את דעתו לגבי כל הניסיונות שיש לו, איך לנהוג בהם באופן שיקרב אותו אל ה’ ולא ירחיק אותו ח"ו. ובברסלב אומרים את זה בצורה קצת יותר בוטה: "בהתבודדות אדם זוכה גם להכיר מה הן המחלות שהוא חולה בהן, וגם זוכה למצוא את התרופות למחלות ההן". ועל ידי ריבוי התפילות וחשבונות הנפש שעושה, יזכה להשלים את עצמו במידותיו, ויהיה נקרא "אדם" שנברא בצלם, היינו שיכיר את הבורא יתברך ויתדמה אליו במידותיו.

 

וזה מה שכתב רבנו (ל"מ תנינא י): "מה שהעולם רחוקים מהשם יתברך ואינם מתקרבים אליו יתברך, הוא רק מחמת שאין להם יישוב הדעת, ואינם מיישבין עצמן. והעיקר להשתדל ליישב עצמו היטב, מה התכלית מכל התאוות ומכל ענייני העולם הזה. הן תאוות הנכנסות לגוף, הן תאוות שחוץ לגוף כגון כבוד. ואז בוודאי ישוב אל השם". גם מובן מה הוא שאמר רבנו: "מקטן ועד גדול – אי אפשר להיות איש כשר אלא על ידי התבודדות", היינו שבכדי שיזכה האדם לבחור את בחירתו לחיים, כמו שכתוב (דברים ל): "ובחרת בחיים", צריך אמת גדולה ועמקות, ולזה זוכים על ידי התבודדות.

 

עתה גם מובן היטב מדוע עיקר הניסיון והבחירה, ועיקר מלחמת היצר הרע באדם, היא על התקרבותו לצדיק האמיתי ולתלמידיו ממשיכי דעתו בעולם. הצדיק ותלמידיו תמיד צועקים ומעוררים את האדם מאוד שיסתכל על תכליתו הסופית, ומזכירים לו תמיד לפנות אל ה’ בכל עת, ולברוח אל ה’. להרבות בהתבודדות ויישוב הדעת, שעל ידי זה בודאי יהיה איש כשר, וזה אין היצר הרע רוצה כמובן, לכן נלחם באדם תמיד להכניס בו עקמימות וקושיות ומחלוקת על הצדיק והכשרים שלו בכדי לאבד לאדם את עולמו ולהשכיח ממנו את התכלית, חס ושלום.

 

ניתן לראות זאת בחוש, שכל מי שזוכה להתקרב לזה הצדיק האמיתי ותלמידיו האמיתיים, אזי ליבו בוער תמיד מאוד אל ה’, ורוצה בכל מאודו לעבוד את ה’, וצועק תמיד אל ה’ שיקרבו לעבודתו, ויאיר עיניו במאור תורתו הקדושה והנעימה, וכל עבודתו בהתלהבות כרשפי אש, וזוכה בחיים חיותו לנועם ה’ ולתורה ועבודה באמת, אשרי לו. ויש בזה דברים הרבה לומר, כי עמוקה מים מידה ולגדולתו אין חקר, ומאוד עמקו מחשבותיו יתברך, ואף על פי ש"רבות מחשבות בלב איש" אף על פי כן "עצת ה’ היא תקום", "ושפת אמת תיכון לעד, ועד ארגיע לשון שקר"…

 

ה’ רחום וחנון יזכנו להתקרב לרבנו, ונשמח בחלקנו, ונשיר אשרינו!