המסע לאי האבידות

 

 

מספרת הגמרא (נדה ל): "דרש רבי שמלאי – למה הוולד דומה במעי אימו? לפנקס שמקופל ומונח…ונר דלוק לו על ראשו, וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, שנאמר (איוב כט): "בהילו נרו עלי ראשי, לאורו אלך חושך"…ומלמדים אותו כל התורה כולה. וכיון שבא לאויר העולם, בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה"..

 

ומבאר רבי נחמן מה בדיוק מלמדים את העובר: "כי קודם שיוצא האדם לאויר העולם, מלמדים ומראים לו כל מה שצריך לעשות ולעבוד ולהשיג בזה העולם" (ליקו"מ קפ"ח).

 

בתוך התורה מסתתרת תוכנית הבריאה ומהות הנבראים, כמו שאמרו חז"ל: "הסתכל (הקב"ה) באורייתא (בתורה) וברא עלמא (עולם)". נמצא, שמציאות העולם בפועל היתה קיימת בתורה בכח, עוד בטרם נברא.

 

בכלל שאר הנבראים, גם ייעודו הפרטי של כל איש ואיש, תכונותיו ומעלותיו, נסיונותיו ומאורעותיו – נסתרים בתוך התורה. ואת אותו חלק בתורה השייך לנשמתו מלמדים את האדם בטרם בא לעולם, ואחר כך משכיחים ממנו. ועל זה אנו מבקשים בתפילה "ותן חלקנו בתורתך".

 

רק באופן כזה מצליחים, מצד אחד, להטביע בנפש האדם שייכות פנימית ועמוקה לתורה, להשאיר בה רושם. ומצד שני – מאחר והדברים נעלמים ממנו, לאפשר את חיפושיו, לאפשר לו בכח בחירתו להגיע אל תכליתו.

 

מאחר ולמדנו ושכחנו אותה – הופכת התורה עבורנו להיות אבידה. משנפגוש בה שנית נוכל לחוש, אם נזכה, כמי שמוצא אבידתו, כמי ששב ומתוודע אל דבר השייך לו מאוד, רק שזה מכבר נעלם מדעתו ולא ידעו. כשאדם בא לעולם הוא מאבד הכל. שוכח מניין בא, את מהותו האמיתית, אינו מודע ליכולת האדירה הגלומה בנפשו, ואינו מכיר את כוחותיה.

 

כך, מותכת בגוף בשר, ניצבת בעולם גשמי ועכור המסתיר את זיוו של האין סוף, משועבדת בעל כורחה לצרכים גשמיים קטנוניים – מוטל על נשמת האדם הגדול שבאתגרים – חיפוש אבידות. לשוטט, לבקש, לחקור, לשאול ולדרוש – היכן מעלותיה, היכן כיתרה, מאין באה, לאן עליה לשוב, ומה עליה "לאסוף" בביקורה בעמק הבכא הזה.

 

 

"ישוטטו רבים ותרבה הדעת", מגלה דניאל בחזונו (דניאל יב). עיקר השוטטות, החיפוש, הבקשה, עיקר האבידה – היא דעת.

 

שהרי מהי, בעצם, אבידה?

 

כשחפץ מסויים שבבעלות האדם נמצא בסמוך לו, והוא איננו מבחין בו – הרי למעשה הוא אבוד. וכשחפץ אחר נמצא במקום המרוחק ממנו מרחק רב, אולם הוא יודע את מקומו, הלא עדיין ברשותו הוא נמצא. אבידה, אם כן, היא דבר מה השייך לאדם אולם מקומו נעלם מידיעתו.

 

גרוע מחוסר הידיעה, הוא היאוש!

 

להסכים עם האובדן, לוותר על מה שבאמת שייך לי ולא לבקשו עוד, להסתפק בקטנות, במיעוט – אין דבר אומלל מזה!

 

 

בהלכה היהודית קיימת התייחסות לאבידה ולמציאה. שם גם מצאנו מושג בשם "יאוש בעלים", וכמובא: "מצא דבר שנתייאשו הבעלים ממנו…הוא של מוצאו" (שו"ע חושן משפט, הלכות אבידה ומציאה, סימן רס"ב). כלומר, שבמקום שיש אפשרות להניח (כפי שמפרטת שם ההלכה) שהבעלים התייאשו מן האבידה, הרי היא כהפקר, והקשר בינה לבין הבעלים – פקע. אולם כל עוד לא התייאשו הבעלים מן האבידה, אף שאינם יודעים היכן היא – הרי היא למעשה עדיין רכושם, והמוצאה חייב להחזירה להם.

 

והוא הדין לגבי האבידות הרוחניות. כל עוד לא התייאש האדם מאבידותיו, אף שאינו יודע עליהן, עדיין הן שייכות לו. אך היאוש – עוקר את הקשר ביניהם.

 

מיהו "המאבד" הראשון?

 

כשהיה אדם הראשון בגן עדן, נוכח פני בוראו וזיוו – היו כל מעלותיו האמיתיות ברשותו ובידיעתו. "עקבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל החמה", מספר לנו ספר הזוהר בתארו את גודל מעלתו הרוחנית של אדם הראשון.

 

בתחילה מוסיף הזוהר וכותב, היה לבושו של אדם "כותנות אור" (בראשית ג, כא) ואחר כך, משחטא, "כותנות עור".

 

את האור הרוחני העצום שהכיל איבד אדם הראשון בחטאו, ואור זה "התנפץ" כביכול למיליוני ניצוצות ו"התפזר" בכל הבריאה כולה. הגירוש מגן עדן, אם כן, לא היה "נקמה". להיפך, אדם נשלח אל העולם הזה, אל המקום בו התפזרו ניצוצות אור נפשו על מנת לשוב ולהתלבש.

 

בעולם אליו הושלכו אבידותינו, יכולים למצוא אותן בכל מפגש ובכל מגע עם המציאות. זאת בתנאי שנדע איך לגעת נכון, איך לאסוף את האור האבוד ולא לשוב ולאבדו, כשוטה המאבד מה שנותנים לו.

 

 

כל אדם מודרך בהשגחה פרטית ומובל בדיוק אל אותם חפצים, אנשים, מקומות ומצבים שם נחבאות אבידותיו.

 

"כי יש דברים אבודים", כותב רבי נחמן, "ויש בזה דברים נפלאים, סודות נסתרים ונוראים מאוד, רזין עילאין" (ליקו"מ ח"ב, פ"ח).

 

ה"כלים" ל"איסוף", למגע הנכון והמועיל עם המציאות, מגע שיאיר את נפש האדם, ירומם אותה, וימנע ממנה השפלה – הן המצוות. המצוות הן עצות לאופן ההתייחסות הנכון לכל הסובב אותנו: בגד (איסור לבישת צמר ופשתן יחד), בית (מזוזה), מזון (הלכות כשרות), בן-זוג (טהרת המשפחה), זולת (המנעות מלשון הרע), זמן (שבת ומועדים) ועוד.

 

המצוות, מלשון צוותא וחיבור, מאפשרות לנו למצוא את אור נפשנו הנחבא בעולם ולהתחבר אליו. והעבירות, לעומת זאת, מלשון העברה והרחקה, מרחיקות מן האדם את אור נפשו, ועוד הולכות ומחסירות את מה שיש לו.

 

והעיקר – לא להתייאש מאבידותינו! להמשיך ולקוות לגאולתינו, ולהאמין שכל פעולה טובה ומצווה מוסיפות לחבר אותנו אל אותם אורות אבודים.

 

כך, לאט לאט מתקבץ אותו האור, עד שיעלה הרצון מלפני מלכו של עולם להסיר את הלוט מעל אבידותינו. אז, ידע כל איש ישראל מעלתו ומעלת נפשו, יעודו וכיתרו הראוי לו.

 

(מתוך "אור פנימי" מאת הרב ארז משה דורון, וכן באתר "לב הדברים").