אל תתן לקנאה לצבוט אותך!
כל הצלחה שיש לאחר צובטת את ליבו: הוא מקנא במכונית של השני, בדירה שלו ובהצלחה שלו. אשה מקנאה ביופי של האחרת וכן הלאה...
כל הצלחה שיש לאחר צובטת את ליבו: הוא מקנא
במכונית של השני, בדירה שלו ובהצלחה שלו. אשה
מקנאה ביופי של האחרת וכן הלאה.
כתוב בתורה: "רקב עצמות – קנאה". אדם שאין בו קנאה לא ירקבו עצמותיו בקבר, וכל שכן שבמשך חייו לא ישלוט רקבון וחולי בעצמותיו. הקנאה היא אחת מן המידות הנוטלות את חייו של האדם מן העולם, כמו שאמרו חז"ל: הקנאה, התאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם.
הקנאה היא אחת מן התחושות הקשות ביותר לסבלן, יותר מכל מיני יסורים. מובא במדרש, שכאשר עברה ההנהגה של ישראל ממשה ליהושע, אמר משה רבנו: אלף מיתות ולא קנאה אחת. שביכר למות אלף מיתות ולא לסבול את היסורים של קנאה בזולתו.
אם יתבונן האדם בכל מה שמתרחש בעולם ובעיקר במתרחש בקרבו, יראה שרגש הקנאה הוא הגורם העיקרי לכל הרע. כי תחילת הרע בעולם היה מחמת קנאה שהטיל הנחש באדם וחוה, כשאמר: "כי יודע אלוקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע". כלומר, שהכניס בהם קנאה בקדוש-ברוך-הוא להיות כמוהו ולא לשמוח בחלקם כברואים.
במאמר זה נלמד איך מידת הקנאה תלויה באמונה של האדם. ככל שהוא רחוק יותר מאמונה, כך שולטת בו יותר מידת הקנאה. וההיפך – ככל שאמונתו של האדם שלימה יותר, כך רחוק הוא מקנאה.
על פי הזוהר הקדוש, תחילת בנין האמונה של האדם הוא רק כאשר הוא מאמין שיש עולם הבא, ואם אינו מאמין בעולם הבא, אף על פי שמאמין בבורא העולם, עדיין אין לו שום שייכות עם האמונה הקדושה.
וכן כתוב בספר הזוהר: "השם אלוקי – דא שירותא דמהמנותא, סליקו דמחשבה דעלמא דאתי", ותרגומו: השם אלוקי – זו תחילת האמונה, שמעלה במחשבתו זכרון עולם הבא.
כל קנאה שיש לאדם בענייני העולם הזה באה להראות לו שהוא רחוק מהתכלית האמיתית, וכל מעייניו הם בעולם הזה בלבד. זו הסיבה שהוא רוצה תמיד יותר ממה שיש לו ועינו צרה במה שיש לחבירו. כל הצלחה שיש לאחר צובטת את ליבו: הוא מקנא במכונית של השני, בדירה שלו ובהצלחה שלו. אשה מקנאה ביופי של האחרת וכן הלאה. והכל – רק בשל ריחוקו מאמונה. כי מי שיש לו אמונה מקושר אל התכלית ואינו מקנא לעולם במה שיש לחבירו, וגם אינו מצטער מהחסרונות שיש לו, מאחר ואדם מאמין יודע שלכל אחד יש את השליחות שלו ואת הנסיון שלו.
יש אחד שבשביל הנסיון שלו צריך שיהיה מכוער, וזו השלימות שלו שיהיה כך, כי השם ראה שאותו אדם יכול להגיע לשלימות ולתיקון שלו רק על ידי שיהיה בו את החסרון הזה. ויש אחד שיש לו חסרון יותר גדול כגון נכות, וצריך שיאמין שזוהי השלימות שלו, כלומר, שהשם ראה שרק כך יזכה לתקן את מה שצריך. ואם יש לו אמונה והוא מסתכל על התכלית שלו, אזי החסרון שיש לו לא מפריע לו ולא מצער אותו. יש לו בטחון עצמי והוא זוכה להגיע לרמות גבוהות, עם כל הכיעור או המגבלות שלו, ולכן הוא לא מקנא באחרים שאין להם את החסרון הזה. אדם זה עוד יראה בצורה ברורה לגמרי שהחסרון הזה היה הכרחי בשביל ההצלחה שלו.
הצדיק רבי יהושע בן חנניה, שהיה גדול הדור, היה מכוער מאוד. ואמרה לו אותה מטרוניתא (תענית ז): "אי חכמה מפוארה בכלי מכוער", היינו שלא הצליחה להבין כיצד יתכן שהתורה הקדושה תשכון אצל אדם מכוער כל כך. אמר לה רבי יהושע: במה אביך שומר את היין שלו? אמרה לו: בכדים של חרס. אמר לה: אביך הוא המלך, מדוע הוא נותן יין משובח בכדים פשוטים כאלה? האם לא ראוי יותר למלך לשמור את יינו המשובח בכלי זהב?
הלכה אותה מטרוניתא ונתנה הוראה להעביר את היין לכדי זהב. כעבור זמן מה ביקש אביה המלך לשתות מיינו המשובח, והנה כולו הפך לחומץ! שאל המלך לסיבת הדבר, ואמרו לו משרתיו, שבתו ביקשה שישימו את היין בכדי זהב וזו התוצאה. קרא לה אביה ושאל אותה: מה ראית לקלקל את ייני המשובח ולשים אותו בכלים שאינם משמרים אותו? אמרה לו: רבי יהושע בן חנניה הוא שאמר לי לעשות כן. קרא לרבי יהושע ושאל אותו לפשר הדברים. אמר לו רבי יהושע: כשם שאמרה היא לי, כך אמרתי לה. כלומר, שכמו שיין משתמר בכלי מכוער, כך התורה מתקיימת בי יותר מאשר אילו הייתי נאה.
נמצא שהחסרון של רבי יהושע בן חנניה היה הכרחי בשביל השלימות שלו, וכמובן שהוא האמין בזה, ולכן זה לא הפריע לו להיות גדול ישראל. אבל מי שחי בשביל העולם הזה, ואין לו אמונה, זה שובר אותו מאוד שהוא מכוער, והוא מפסיד את החיים על הבלים, ומבזבז את זמנו היקר על פני האדמה בגלל דבר שולי וזניח.
על כל אחד ואחד ישנה השגחה פרטית מה הם התנאים המתאימים לו לפי התיקון שלו. יש אחד שצריך להיות גבוה – ואחר צריך שיהיה נמוך, אחת רזה – ואחת שמנה. אחד עשיר – ואחד עני. אחד גיבור – ואחד חלש. אחד זריז – ואחד איטי. וכן בכל תכונה מתכונות האדם – הכל בהשגחה לפי האדם והתיקון שלו. ומי שיש לו אמונה מקבל את ההשגחה שיש עליו בשמחה ואינו מקנא בשני, אלא עוסק בעבודה שלו המיוחדת עם הכלים שהשם נתן לו.
על כן, אדם שרואה שיש לו קנאה וחמדה צריך לבקש מהשם שיתן לו אמונה, שיאמין שחייו בעולם הזה הם רק שליחות, וצריך הוא לעמוד בנסיון שהועידו לו משמים ולשמוח בחלקו ובהשגחה שיש עליו, כי היא בדיוק מתאימה לו כפי התיקון שהוא צריך לעשות בעולם הזה.
לדוגמא: אדם שצריך לעבור נסיון של עוני. הנסיון שלו הוא – שמתוך העוני והחוסר שלו ילמד לתלות עיניו בקדוש-ברוך-הוא, ועל ידי זה יתקרב אליו ויזכה להרבה דברים שהם טובים אלף פעמים יותר מעושר. אם מאמין בכך, אין לו קנאה על חבירו העשיר והוא לא חומד את עושרו, משום שמאמין שאם הקדוש-ברוך-הוא אינו נותן לו עושר זה לטובתו הנצחית, ורק באופן הזה יתקרב להשם יתברך ויזכה לתקן מה שצריך בגלגול הזה. ואם כן, העושר של חבירו לא שייך אליו ואל התיקון שלו כלל.
לעומתו, יש אדם שיש לו נסיון של עושר. הנסיון שלו הוא שיהיה לו הרבה ממון וכוח, ובכל זאת יזכור תמיד שפלותו וידע שאין העושר שייך לו, אלא הוא מופקד אצלו, ולא יתגאה על הבריות, ויחלק מממונו כפי שציוה הבורא.
נסיון העושר הרבה יותר קשה מנסיון של העוני. לעני אין הרבה ברירה, ומתוך מצבו הדחוק, בעל כורחו, הוא נתלה באמונה וזוכה על ידי זה לכל-טוב האמיתי. ואילו לעשיר קשה מאוד להנצל מהרגשת הכוח והעוצמה, ושלא יתגאה וכד’…וכן חייו מלאים על פי רוב בטרדות רבות כמו שנאמר: "מרבה נכסים מרבה דאגה". אף על פי כן, גם מי שיש שלו נסיון של עושר צריך להיות שמח בחלקו ובתיקון שלו, ולא לקנא בחבירו שחייו יותר פשוטים וקלים, אלא יאמין שהקדוש-ברוך-הוא יודע שרק כך יזכה למלא את השליחות שלמענה בא לעולם הזה, על הצד הטוב ביותר. יתכן שהוא לקח בגלגולים קודמים כסף מאנשים שלא ביושר, ונותנים לו עכשיו הזדמנות להחזיר לכל מי שהוא חייב לו. לכן בכל הזדמנות שיש לו לתת כסף יתן. וגם יוכל על ידי הממון שהשם השפיע לו לעשות מצוות גדולות של גמילות חסדים והחזקת התורה ועוד הרבה פעולות יפות.
אדם שיש לו אמונה לא מקנא באף אחד, כי יודע שמה שיש לשני זה מה שהשם החליט לתת לו לפי התיקון שלו ואין לזה שום שייכות אליו. אבל כאשר אין לו אמונה, וחושב שהשני השיג את מה שיש לו ב"כוחי ועוצם ידי", לכן הוא מקנא – מדוע הוא לא "הצליח" כמוהו. וזו טעות גדולה כאמור, שהרי ההצלחה היא מהשם בלבד ואינה תלויה בו כלל.
צריך לדעת שהבחירה ביד האדם רק ברוחניות, ושאר הדברים הם בגזירת הבורא כפי צורך כל אדם ואדם. מי שחושב את עצמו למצליח – טועה, וגם זה שמקנא בו טועה, מאחר והכל כפי גזירת הבורא בלא שום בחירה. וכן מובא בספר "נפלאים מעשיך" של ה"בן איש חי", מעשה מופלא על אדם שעשה הכל כדי שלא להצליח, ולא עלה בידו. ומסביר שם הרב ה"בן איש חי", שמי שנגזר עליו להצליח בתחום מסויים, אפילו ינסה לברוח מזה וינסה להכשל בכוונת תחילה – לא יעלה בידו.
וכן הוא להיפך, שאם נגזר על אדם שלא להצליח בדבר מסויים, כגון שלא תהיה לו עשירות, אזי לא יתכן שיהיה לו כסף בשום אופן לפי הגלגול והתיקון שלו, ועליו לשמוח בחלקו ולדעת שזה הנסיון שלו והתיקון שלו מאת השם, ולטובתו הנצחית. כמו שמסופר על ה"אבן עזרא" שהיה עני מרוד, וכל משלח יד שניסה לא עלה בידו להתפרנס ממנו. והיה רגיל לומר על עצמו בדרך הלצה: העניות דבוקה בי כל כך, שאם אהיה יצרן נרות – השמש תעמוד בשמים ולא תשקע ולא יהיה צורך בנרותי. ואם אהיה יצרן תכריכים – אנשים פשוט יפסיקו למות…
האדם המאמין, מאמין שעל כל אחד ואחד השם משגיח בהשגחה פרטית ומדוייקת עד לפרט האחרון, בדיוק לפי התיקון של כל אחד, לפי שורש הנשמה שלו והגילגולים שלו, מידותיו ותכונותיו – הנפשיות והגופניות, וכיוצא בזה – כמו שכל אחד מבין כמה וכמה פרטים יש באדם שמשתנים באין סוף שינויים מאדם לאדם, כמו שאמרו רבותינו: "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות". ולכן אינו מקנא אף פעם בשום אדם.
רק הבורא יודע בדיוק מה כל אחד צריך ומה המדרגה שלו, וכמה הוא קרוב לתיקון שלו. לכן לא שייך להסתכל על השני ולקנא בו, מכיון שאי אפשר לעולם לאדם לדעת באמת מה קורה עם השני. ואפילו אם נראה בעיניו שאותו אדם מצליח בתחום מסויים, יתכן מאוד שהדבר שהוא מצליח בו הוא לא הנסיון שבשבילו אותו אדם בא לעולם, אם כן אין בכך כלום בזה שהוא מצליח בזה, אדרבה, יכול להיות שבדבר שהוא כן צריך להתנסות ולתקן, הוא עדיין לא תיקן כלום. וגם אם הוא מצליח באמת, אז אדרבה, ההצלחה שלו תעזור גם להצלחה שלך, מאחר והתכלית של העולם היא להביא את כולם לתיקונם, וכל מי שמתקן את עצמו מתקן את העולם כולו.
לכל אחד יש את התיקון המיוחד לו ואסור שיסתכל על מעשיהם של אחרים כלל. כמו שמסופר בספר "סיפורי מעשיות", על יהודי תמים שהיה סנדלר, ולא היה יודע לעשות המלאכה כראוי, וממילא היה מקבל על הנעליים מחיר נמוך הרבה יותר משאר הסנדלרים, ובכל זאת היה שמח מאוד במלאכתו. והיתה אשתו מקניטה אותו תמיד: "מה השמחה הזאת, הלא שאר הסנדלרים מרויחים יותר ממך" והיה עונה לה: "זה מעשה שלו וזה מעשה שלי, ועוד למה לנו לדבר מאחרים". אשתו היתה מסיתה אותו לקנא בחבריו על הצלחתם, והוא לא היה חש על זה, אלא היה מסביר לה שאין לו שום עניין במעשיהם של אנשים אחרים, מכיון שיש לו את המעשה והתיקון המיוחד שלו, וזאת ההשגחה של השם עליו – שיעשה נעליים שלא שוות הרבה, והוא שמח בעבודה שלו כי זה מה שהשם נתן לו – זהו חלקו. ולמה לו להסתכל על מעשיו של אדם אחר שאין לו שום שייכות בהם. ובאמת מסופר שם שאותו יהודי תמים הגיע לגדולה בזכות תמימותו הגדולה ושמחתו בחלקו.
רק על ידי אמונה שמאמין שהשם משגיח עליו, ומאמין שכל החסרונות שלו ואותם דברים שהוא לא מצליח בהם, כולם רק בשביל התיקון שלו, וזה דווקא הנסיון שלו, ורק על ידי החסרונות האלה יוכל להתקרב להשם, שזה כל תכלית האדם – לכן יכול לשמוח בחלקו באמת. וכשאומרים שמח בחלקו – פירושו ששמח בכל חלקו, גם בכל מה שלא הולך לו, כי גם זה חלקו, כי מאמין שזה לטובתו, לכן אינו מקנא באף אחד, רק עושה את שלו ועובד על תיקונו שלו ולא מסתכל על שום אדם בעולם.
השם יתברך יזכנו להיות דבוקים בו באמת באמונה שלימה ולא להסתכל על מעשיו של הזולת ולא לקנא באף אחד. רק לעשות את עבודתינו האישית ולבצע את השליחות שלנו בעולם הזה על הצד היותר טוב בשמחה ובאהבה. אמן.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור