למצוא את נקודות האור – בימי הטוב ובימי הרע

 

 

כותב רבינו בתורה ל"ג: והנה יש שני מיני ימים, ימי טוב וימי רע. כמו שכתוב (קהלת ז’): "ביום טובה היה בטוב, וביום רעה ראה". היינו שצריך האדם להסתכל שם היטב היטב, ובודאי ימצא שם ימי טוב, היינו תורה.

יום טוב – פירושו, יום של תורה ומצוות ומעשים טובים. יום שבו האדם מוצא בקלות את האור הרוחני שהנשמה שלו צריכה, בלי שיעבור ניסיונות קשים במיוחד, לכן הוא מרגיש טוב, וזה נקרא יום טוב. כי כאשר הנשמה מקבלת את מזונה הרוחני, שהם התורה והמצוות וכו’, אזי האדם באמת מרגיש טוב, ועל זה נאמר: "ביום טובה – היה בטוב", דהיינו, שאכן תתעסק בתורה ובתפילה ובמעשים טובים כמה שיותר. בקיצור – תהנה מהחיים…

 

יום רע – פירושו, יום שיש בו ניסיונות, כגון שהאדם צריך להתעסק הרבה בענייני חול ולהחשף למידות רעות של בני אדם, שאז בהכרח שיעבור ניסיונות וקשיים המסתירים ממנו את השגחת ה’ ואמונתו, וצריך הוא להסתכל שם היטב כדי למצוא גם שם את הטוב. כלומר, שצריך לשבור את הקליפה וההסתרה ולמצוא גם באותם ניסיונות את השגחת ה’, ועל זה נאמר: "ביום רעה – ראה"

 

אם זוכה האדם באותם ימי רע לשבר את ההסתרה ולמצוא את ה’, אזי לא זאת בלבד שהימים נהפכים לימי טוב – אלא הוא זוכה לקבל אור של אמונה גדול עוד יותר מאשר נמצא בימי הטוב הרגילים, שזה נקרא שזוכה לאור הגנוז, דהיינו אור שבתחילה היה גנוז ומוסתר, ועתה שנתגלה הוא מאיר הרבה יותר מהאור שנמצא בגלוי בימי הטוב.

 

רבינו מסביר, שאדם שכופה את יצרו, דהיינו את מידותיו הרעות – הוא יכול לכפות את הימי רע ולשבר את ההסתרה שבהם, והוא זוכה שיאירו לו אותיות התורה שהיו שם באור גדול עוד יותר, שזה בחינת אור הגנוז ממש. אולם, לא כל אחד הוא במדרגה של כפיית היצר, כי כפיית היצר שרבינו מדבר עליה היא מדרגה של צדיקים גמורים, שפירושו שליבם ברשותם, אבל רוב בני אדם אינם במדרגה זו, ורוב הזמן הם ברשות ליבם. כלומר, שהצדיק הוא מושל ברוחו וליבו כפוף לדעתו ולשכלו ואזי על ידי שהוא שולט על יצרו וכופה אותו, על ידי זה יש לו גם כח לכפות את המידות הרעות שיש בימי הרעה, ואז מאיר לו אור גדול שהיה נסתר שם. ואילו סתם אדם רגיל אינו שולט על ליבו, דהיינו על המידות, אלא ליבו שולט עליו, וממילא גם המידות הרעות של הימי רע משתלטות עליו והוא אינו יכול לשבר את ההסתרה ולזכות לאור הגנוז שם, היינו שאינו יכול לקיים את הפסוק: בימי רעה – ראה.

 

מה יעשה אותו אדם בשביל לזכות גם הוא להפוך את ימי הרע לימי טוב?

 

רבינו – שבא לעולם לא רק בשביל הגדולים במעלה, אלא בעיקר בשביל הקטנים במעלה והחלושים, לא השאיר אותנו באוויר, אלא הוא נותן פתרון גם לנו, לזכות להפוך את ימי הרע לימי טוב. כי זו דרכו של רבינו, שבכל תורה והשגה שהוא מביא, הוא נותן לכל אחד ואחד את הדרך להתקרב גם הוא לאותה השגה – גבוהה ככל שתהיה, כי זה כוחו של רבינו –  להאיר לקטנים ביותר השגות ואורות גדולים.

 

הדרך למצוא רוחניות גם בימים הקשים, דהיינו הימים שבהם הרוחניות נסתרת – היא על ידי שיקשר ליבו לדעתו. פירושו המעשי של העניין הוא, שיקשר את ליבו לאמונה בכלליות. ומאחר והוא מאמין שיש אלוקים בכלל, דהיינו ש’מלוא כל הארץ כבודו’, והוא כופה את ליבו לדעת הזאת, דהיינו שזוכר שגם במקומות הרחוקים מן הקדושה, גם שם נמצאת רוחניות ואלוקות המחיה את הכל, אזי גם הוא זוכה לשעבד את המידות הרעות ולכפוף אותן לדעת, וגם הוא זוכה, רואה ומשיג את האור הגנוז לפי בחינתו ומדרגתו.

 

אדם יכול לעבור ניסיון, ולצאת ממנו מחוזק מאוד מאוד. ויכול הוא לעבור את אותו ניסיון, ולצאת ממנו שבור לרסיסים. אם בזמן הניסיון הוא מבין שכל שעליו לעשות הוא להחזיק באמונה, דהיינו שאינו מנסה להלחם עם המציאות בחיצוניותה, אלא עובד בפנימיות על האמונה, דהיינו במקום לעבוד על ה"מה" הוא עובד על ה"איך". כלומר, אינו מנסה לשנות מה שעובר עליו – רק עובד על איך לקבל את מה שעובר עליו, ומקיים "ביום רעה ראה" – אזי הוא יכול לקבל אור עצום ולהתעלות ברוחניות במאוד מאוד. ואילו אם הוא לא יודע את זה, ובמקום לקבל את מה שעובר עליו באמונה הוא מנסה לשנות את המציאות, אזי בגלל שהוא מנותק מהאמונה ואינו מקשר את ליבו לדעתו, הרע גובר ח"ו, והאדם יוצא מהניסיון מרוסק ושבור ה’ ירחם.

 

נמצא החילוק בין ימי הטוב לימי הרע הוא כך: כאשר האדם יכול לעבוד את ה’ בתורה ותפילה ומעשים טובים – מה טוב. זה מה שנקרא ימי טוב, דהיינו ימים שבהם הטוב גלוי ובר השגה – רק להתכופף ולהרים וללקט אבנים טובות ומרגליות. וכאשר הוא אינו יכול לעשות כן, דהיינו שהמציאות מכריחה אותו לצאת ולעסוק בענייני חול ולבוא במגע עם כל מיני גורמים המסתירים את ה’ והשגחתו ולעבור ניסיונות, אזי תקנתו היא שיחזיק באמונה בכלליות – שיאמין שגם מקומות אלו מקבלים חיותם מה’ יתברך, והכל מושגח בהשגחה פרטית. על ידי זה יוכל להאיר לו אור הגנוז, שהוא אור גבוה עוד יותר מהאור שיש בימי טוב, דהיינו בתורה ובמצוות. וצריך שיהיה עקשן גדול בכך – היינו שיקשר את ליבו בקשר אמיץ וחזק לאמונה ולא יסיח דעתו ממנה לרגע, ויוכל להפוך את ההסתרה לגילוי נפלא של נועם ה’.

 

דוגמא נפלאה לעניין זה אנו מוצאים בדוד המלך, כאשר היה נרדף על ידי אויבים אכזרים ונמלט ליער חרת, ולא היה לו מה לשתות ומה לאכול וכמעט שיצאה נפשו, וזימן לו הקב"ה שטעם מעין עולם הבא, ואמר אז את מזמור כג:

 

"מזמור לדוד, ה’ רועי לא אחסר, בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלני. נפשי ישובב ינחני במעגלי צדק למען שמו. גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי, שבטך ומשענתך המה ינחמוני. תערוך לפני שולחן נגד צוררי דשנת בשמן ראשי כוסי רוויה. אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית ה’ לאורך ימים".

 

לכאורה, מי שקורא את המזמור הזה סובר שדוד המלך אמר אותו כשהוא יושב לו בנחת על גדות נחל מפכה בצל עצים מלבלבים. אולם המציאות היא, שדוד המלך אמר אותו אחר שהיה נתון במצוקה שקשה לתאר, ורק בזכות התחזקותו באמונה – זכה שתהפוך ההסתרה והמרירות לאור גדול כל כך. עיין היטב במזמור זה ותמצא בו רמזים רבים לנאמר במאמרינו.

 

ה’ יתברך יזכנו לראות הכל באמונה ונזכה לאור הגנוז ולנועם ה’.