בית מאושר

בית הוא בית מקדש פרטי, וכשהבית

מהווה מקום לשכינה משמע הדבר,

שהעבודה הרוחנית נעשית בשלמותה,

לכן הבריאה מגיעה לתכלית שלה.

 

 

הבריאה כולה תלויה בשלום בית שבין בני הזוג.

 

סביר להניח שקורא השורה הראשונה יוסיף סימן-שאלה וסימן-קריאה אחרי קריאתו. אז זה יראה כך: הבריאה כולה תלויה בשלום בית שבין בני הזוג?!

 

כן! וזה בהחלט מצריך הסבר.

 

סיפר רבי יוסף חיים, "הבן איש חי" זצ"ל, את הסיפור כיצד בחר הקב"ה את מקום בית המקדש?

 

פעם היו שני אחים, האחד עשיר אך ללא ילדים, והשני עני אך עם ילדים. ולכל אחד מהם היה שדה. שני האחים האלה אהבו אחד את השני אהבת אמת, ומה שהם היו מוכנים לעשות אחד בשביל השני היה לאין שיעור.

 

האח העני היה חושב לעצמו: אחי היקר אומנם עשיר, אך אין לו ילדים. אם כן, אלך ואוסיף לו תבואה מהשדה שלי. לי לפחות יש ילדים לכן יש לי במה להתנחם, אולם לאחי אין, לכן כדי שימצא נחמה לעצמו, אוסיף לו מתבואתי כדי שייהנה מעושר רב ממכירת התבואה שלו ושלי. ויצא האח העני בלילה והיה לוקח מתבואתו ושם בשדה של אחיו. וכך נהג במשך כל לילה.

 

האח העשיר היה חושב לעצמו: אחי היקר, אומנם יש לו ילדים, אך הוא עני חסר אמצעים וצריך לגדל את ילדיו. אם כן, אלך ואוסיף לו תבואה מהשדה שלי. לי יש עושר רב, אך אין לי ילדים, אם כן, מה יש לי לעשות בכל הכסף? עדיף שיהיה אוכל לילדיו של אחי. ואם כך הדבר, אוסיף לתבואתו מתבואתי, כך שיזכה להוסיף על הכנסותיו. ויצא האח העשיר בלילה והיה לוקח מתבואתו ושם בשדה של אחיו. וכך נהג במשך כל לילה.

 

שני האחים נהגו במנהגם זה במשך שנים רבות. אולם כל אחד היה שואל את עצמו: כיצד זה יכול להיות? בלילה אני יוצא ושם תבואה בשדה של אחי, ואילו בבוקר אני רואה בשדה שלי תוספת של תבואה. לכן החליט כל אחד מהם לחכות בלילה ולהבין את פשר העניין.

 

יצא האח העני בלילה ושם את התבואה בשדה של אחיו, והמתין בצד. הגיע האח העשיר אף הוא באותו לילה ושם מתבואתו בשדהו של אחיו. יצא האח העני ממקום מסתורו והתגלה לאחיו. הדבר התמוה שהיה בלב כל אחד מהם, נודע. הם חיבקו אחד את השני באהבה ובשמחה על החסד והטובה שכל אחד רצה לעשות למען אחיו.

 

ראה הקב"ה את מעשיהם של שני אחים אלה, לכן החליט שבמקום שבו שורה האהבה החסד והכרת הטוב – שם יבנה את בית המקדש.

 

אם כן, מקום בית המקדש, המקום בו שורה השכינה, היה תלוי במקום שבו שורה השלום, האהבה, האחדות החסד, הכרת הטוב ושאר מידות טובות.

 

בית המקדש הוא הלב, הוא זה שמאחד את עם ישראל. בזמן שהוקם המשכן בימי משה רבנו ע"ה, המשכן היה במקום מרכזי וסביבו כל שבטי ישראל. השלום בין עם ישראל סביב השכינה, המשכן, היה חשוב מאוד מכיוון שבמקום שבו שורה השלום שורה השכינה, ובמקום כזה יכולה להתקיים העבודה הרוחנית בשלמותה.

 

מכאן אנו יכולים להבין מדוע הבריאה כולה תלויה בשלום בית בין בני הזוג.

 

בית הוא בית מקדש פרטי, וכשהבית מהווה מקום לשכינה משמע הדבר, שהעבודה הרוחנית נעשית בשלמותה, לכן הבריאה מגיעה לתכלית שלה. אך בכל זאת, הגרפים של הסטטיסטיקות מראה עליה באחוזי הגירושין.

 

מדוע?

 

כשאדם שעוסק בעניין שלום בית בין בני זוג, שאלתי את השאלה הזאת בכל פעם כאשר נתבקשתי לטפל במקרה זה או אחר. חשבתי על זה – מדוע? מתוך כל הטענות של שני בני הזוג, מתוך הבעיות והטיעונים שכל אחד מבני הזוג ציין וטען כלפי בן זוגו, מתוך כל הזוגות שבהם טיפלתי במשך שנים רבות, מצאתי שהמכנה המשותף לכל הזוגות אליהם הגעתי ובגללו אין שלום בית הוא – חוסר הדרכה!

 

בני זוג שלא עוברים הדרכה לא מצליחים להגיע לשלום בית. מכנה משותף זה נוגע לכל הזוגות. נכון, בכל בית יש זוג אחר, אך הדבר המשותף לחוסר שלום בית של כל הזוגות הוא, שהם לא קיבלו הדרכה. ולא מדובר בזוגות שרוצים לגרום רע אחד לשני, חלילה, אלא זוגות שבאמת רוצים לקיים בית אמיתי, להיטיב אחד עם השני, להצליח ביחד, אבל הם לא מצליחים! והם לא הצליחו להשיג את המטרה בגלל שהם לא למדו.

 

שלום בית הוא דבר מורכב מאוד. מדובר פה בשני אנשים השונים במהותם, אופיים, במרכיבים היסודיים של כל אחד מהם – מדובר פה באיש ואישה שהם שני הפכים! ולא רק בחיצוניות, בזה כל אחד יכול להבחין, אלא בפנימיות. מבנה הנפש שלהם שונה, דרך החשיבה, היצרים שלהם שונים, ועוד המון דברים עמוקים ומשמעותיים השונים במהותם ובמרכיביהם מזה של בן הזוג. וכשיש כל כך הרבה מרכיבים ושוני בין בני הזוג, כיצד אפשר לבקש שלום בית ללא הדרכה? ללא הבנה של מרכיבים ושוני זה? לדעת ולהבין שהם שני הפכים שונים?

 

שלום בית הוא מכלול של מצוות והלכות. כשאנו ניגשים לקיים מצווה אחת מתוך תרי"ג המצוות, ואנו רוצים לקיימה בשלימותה, עד כמה שידינו משגת, אנו פונים לספרי ההלכה המורים לנו כיצד לנהוג ולפעול כדי לקיימה, כלומר מקבלים הדרכה כיצד לקיימה. קל וחומר כאשר מדובר בשלום בית, הכולל את כל העבודה הרוחנית של האדם, את התורה והמצוות –  לכן חשוב מאוד להבין שצריך הדרכה. ואין זו בושה לבקש הדרכה ולומר 'אני לא יודע'.

 

אם כן, מדוע בני הזוג לא מקבלים הדרכה אמיתית ועמוקה?

 

אחת הסיבות היא, שכל אחד מבני הזוג חושב: למה אני צריך ללמוד דבר כזה? ההורים שלי למדו? אני צריך ללמוד איך לחיות עם בן-אדם? זה כבר מוגזם! מי יכול ללמד אותי? הרי גדלתי בסביבת בני אדם, לכן גם אוכל ללמוד – ארכוש ניסיון ואגדיל את הידע שכבר יש לי. (ואני, כותב שורות אלה, שואל את עצמי: איזה ידע יש לזוג צעיר? איזה ניסיון? ועד שהם יצליחו לרכוש ולהתנסות, מה יקרה בינתיים עם שלום הבית שלהם?)

 

חז"ל לימדונו – איזהו חכם? הלומד מכל אדם! מכל מלמדי השכלתי!!! לכן גם האדם החכם ביותר, המחשיב מחוכמתו ומעצמו, צריך לדעת שזאת לא בושה ללמוד ולבקש ללמוד ולהבין, כי "אין הביישן למד" – אל תתבייש לומר: אני חכם היודע ומבין בתחום זה או אחר, אך בשלום בית?! בעובדה שאנו שני הפכים שונים במהות וביסוד שלנו? למה לא לקבל הדרכה מקצועית שתעשה לי רק טוב, שתוסיף ותעשיר את חיי הזוגיות והמשפחה שלי, למה לא?

 

חוסר ידיעה = חוסר שלום בית.

 

הבריאה לא יכולה להגיע לתכליתה אם אין שלום בית, ולא לחינם ברא הקב"ה את העולם! לכן צריך לקבל הדרכה בשלום בית, לא להסתפק בשלום בית שהוא שלום-מלחמה והפסקת אש עם הסכמי שלום, אלא שלום בית אמיתי! שלום בית הוא אהבה, ובגימטרייה אהבה = אחד, שניים שהם אחד.

 

העמקתי במחשבות ושאלתי – מדוע הקב"ה מכריח את האדם להתחתן?

 

הרי ישנן מצוות שאדם לא מחויב לקיימן (קל וחומר שני בני הזוג). למשל, בחקלאות, רק אדם שהוא חקלאי צריך לדעת את המצוות השייכות לעבודת האדמה. אדם שלא עוסק בחקלאות לא יתבע משמים על כך שהוא לא קיימן, כי הוא לא עסק בחקלאות. לא כל אחד מגיע לקיום מצוות העוסקות בעבודת האדמה.

 

ואם מדובר במצוות פריה ורביה – האם האדם הוכרח להתחתן כדי לקיים את מצוות פריה ורביה? כן, אך אם בני הזוג לא מצליחים להוליד ילדים, האם הם יתבעו על כך משמים? לא, הם אכן התחתנו ורצו בכל ליבם לקיים מצווה זו, אך לא זכו.

 

כאן אנו נוגעים בנקודה חשובה מאוד העוסקת בתכלית של האדם, והיא להיות דבוק בבוראו בתורתו ובמצוותיו. ולכאורה נראה, שהדבר יהיה קל יותר לאדם להגיע לתכלית זו כאשר הוא רווק/ה בלי עול של בית, אישה, בעל, ילדים ופרנסה. אך לא כך הם פני הדברים. התורה מספרת לנו שהקב"ה העניש את בני אהרן, נדב ואביהוא, בכך שנשרפה נפשם, מכיוון שלא נשאו נשים למרות שהיו צדיקים גדולים. גם על חזקיהו המלך נגזרה גזרת מיתה ושלא יהיה לו חלק לעולם הבא מכיוון שלא נשא אישה, למרות שכל חייו עסק בלימוד התורה, ובזכותו כל עם ישראל למדו תורה, וראוי היה להיות משיח. אם כן, גם כדי להיות גדול בתורה, צדיק גדול, צריך להתחתן.

 

זכר ונקבה בראם

 

נאמר בספר בראשית, כאשר ברא הקב"ה את האדם, הוא ברא אותו "זכר ונקבה". הזוהר הקדוש מסביר: שכל דמות שלא ימצאו בה זכר ונקבה, אינה דמות עליונה ואינה מושלמת. האדם נקרא אדם רק כאשר הוא נושא אישה, ורק אז הוא נקרא אדם שלם.

 

ממשיך הזוהר ואומר לנו דבר נוסף: בכל מקום שלא נמצאים זכר ונקבה יחדיו, הקב"ה אינו משים מדורו באותו מקום. גם אם הוא יהיה הצדיק הגדול ביותר, והיא הצדיקה הגדולה ביותר, כל עוד הם לא נשואים הקב"ה לא ישים מדורו עימם. ופשט הדברים הוא, שאין השכינה שורה עימם.

 

בהיבט היותר עמוק, הקב"ה רוצה שהאדם ידבק בו ויתעלה מתוך החומריות של העולם הזה, מתוך מסגרת של חיי נישואים, עם כל הקשיים והמניעות שיש בזה, וישקיע וימלא את חובתו כלפי בן זוגו וילדיו מבלי לשקוע בגשמיות, במידות רעות ובתאוות של העולם הזה. וכשאדם לא מתחתן והשכינה לא שורה עימו, משמעות הדברים היא, שאין לבורא עולם בית בעולם הזה. הקב"ה מתאווה שתהיה לו דירה בתחתונים (עפ"י תנחומא) דהיינו בכל בית ובית בעולם הזה, ואם אין שלום בית בין בני הזוג בודאי ובודאי שהשכינה לא שורה שם. הקב"ה שוכן בבית רק כשבני הזוג הם אחד, רק כשיש שלום, אהבה אחדות ורעות ביניהם.

 

ומה עניין זה בא ללמדנו?

 

שלא יחשוב האדם שנברא והוכרח לקיים את ציווי הבורא – להתחתן – שדבר זה יפריע לו להתעלות ברוחניותו, ובעצם העובדה שהוא יהיה לבד הוא יוכל לגדור לעצמו גדרות מהנאות העולם הזה, שהוא יהיה אדון לעצמו בלי שום הגבלות ומחויבות – לא זה רצון הבורא. אלא דווקא על ידי שמטיל על עצמו עול, כמו שאמר ירמיה הנביא: "טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו", כלומר שיקבל על עצמו עול כדי לקיים את תכליתו, שידבק בבורא על ידי שיהיה מעורב עם העולם הזה, אחרת הקב"ה לא היה צריך לברוא את העולם ולא להוריד נשמות לעולם, אלא היה משאיר אותנו בעולם הנשמות.

 

האדם נברא מכיוון שהוא תכלית הבריאה כולה, וכל פעולה שלו משפיעה על כל הבריאה. הקב"ה ברא אותנו כדי שבפעולותינו נוריד את השכינה הקדושה לעולם הגשמי הזה. והשראת השכינה בעולם יכולה להיות רק כשיש לו חיבור עם אשתו. וכשהוא לא מתחתן, ממילא הוא לא מקיים את רצון הבורא המתאווה לדירה בתוך ביתנו, מכיוון שאדם רווק נחשב חצי אדם ולא שורה עליו שכינה. נמצאנו למדים, שהקב"ה לא נמצא עם אדם שאינו נשוי ולא יועילו מעשיו להידבק בו. וברור הוא, שאף שהוא נשוי עדיין לא נקרא שמילא את רצון בוראו, אלא רק אם יש לו חיבור בשלמות עם בן זוגו, וחיבור זה הוא שלום בית בשלימות.

 

עולם חסד יבנה

 

החסד הוא אחד משלושת עמודי העולם, כדברי חז"ל: על שלושה דברים העולם עומד: על העבודה, על התורה, ועל גמילות חסדים. ובמידת החסד נבנה העולם, ככתוב: "עולם חסד יבנה". וכבר אמרו בגמרא: תורה – תחילתה גמילות חסדים, שנאמר: "ויעש ה' אלוקים כתנות עור וילבישם", וסופה גמילות חסדים, שנאמר: "ויקבור אותו בגיא". אין לתאר ואין לשער את השכר העצום שיזכו אותם האנשים שהם גומלי חסדים.

 

כשאין שלום בית אזי כל החסד שעליו העולם עומד לא מתקיים, כי החסד חייב להיות קודם כל בתוך הבית. ויהיה האדם שיהיה, העוסק כל היום בחסדים ובנתינה לזולת, לומד תורה ומקרב את הבריות אליה, עובד, מפרנס – ובקיצור מושלם במעלות. כל עוד הוא לא יעשה חסד בתוך ביתו, אין הוא משפיע על עמוד החסד שעליו עומד העולם.

 

בני הזוג צריכים לדעת שחסדים לא גומלים רק מחוץ לביתם. לא לחיות עם המחשבה שהם עושים דבר חשוב ונעלה, שהרי הם עוזרים נותנים ותומכים באנשים, ועל ידי זה מקיימים את אחד העמודים שהעולם עומד עליהם, או קונים את עולמם.

 

בני הזוג צריכים לדעת שעיקר המבחן של האדם בכל המידות, ובעיקר בחסד שהוא אחד מעמודי העולם, הוא בתוך ביתם, עם האישה, הבעל והילדים. ואם אין הם עושים חסדים בתוך הבית, אלא רק עם אנשים בחוץ, אין לזה שום ערך, וכמו שכתב רבי חיים ויטאל זצ"ל: מידותיו של האדם נמדדות לפי היחס בבית – דהיינו אל האישה, אל הבעל ואל הילדים.

 

וכשאין חסד בבית, אין שלום בית. וכשאין שלום בית תכלית הבריאה נפגעת. מכיוון שאלו שעושים חסדים רק מחוץ לביתם, בידם הורסים את שלום הבית שלהם. שהרי נדמה להם, שעקב מעשי החסד הרבים שלהם, מגיעה להם הערכה וכבוד עילאי מבני זוגם. או-אז מתחילות מריבות והקפדות אחד על השני, ריחוק וגירושין, חס ושלום. בעניין זה לימדונו חז"ל: "ענייך ועניי עירך, ענייך קודמין". ופירש רש"י: עניי ביתך קודמים לעניי עירך. אם כן, מובנת ההתמרמרות והכעס של אחד מבני הזוג כאשר השני עושה חסד בחוץ קודם לחסד בבית, הרי כלפי הבית האדם מחויב יותר מכולם.

 

מסופר על רבי שמואל שפירא זצ"ל, שעל אף היותו איש קדוש ועובד ה' גדול, ומעולם לא הוציא עיניו חוץ לארבע אמותיו, ואף בביתו היו עיניו סגורות וחתומות תדיר, עם כל זאת ויתר לא פעם על עבודותיו הנשגבות כדי להיות לעזר בביתו בטיפול בילדים הרכים. גם באמצע הלילה כשקם בחצות, קרה לא אחת שנשאר בביתו אם הייתה נדרשת עזרתו.

 

די בדבר נורא זה כדי לעורר כל אחד מבני הזוג לבל יהיה טוב לב מחוץ לביתו וקפדן ורע-לב בתוך ביתו. אלא, מבשרו לא יתעלם. וצריך כל אחד מבני הזוג לעבוד על עצמו עד שירגיש שעשיית חסד בבית היא לא רק מצד שהוא איש חסד לאחרים, אלא שהוא עושה חסד עם נפשו ממש, שניים שהם אחד, ככתוב: "גומל נפשו – איש חסד".

 

אמר רבי חיים ויטאל זצ"ל: ישנם בני אדם המיטיבים עם זולתם ועושים חסדים עם אחרים. אך עם בני ביתם לא, אך עליהם לדעת שכל מעשי החסד שלהם הם הבל!

 

לכן אנו מבינים מדוע הבריאה יכולה להתקיים בשלמותה כשיש שלום בית, כיון שעמוד החסד יכול להתקיים בשלמותו תחילה בתוך הבית, ורק אחר כך מחוצה לו.

 

הכרת הטוב

 

התורה מספרת לנו, שבמכה השלישית ציווה הקב"ה את משה שיאמר לאהרן אחיו שיכה את עפר הארץ ויהיה לכינים. נשאלת השאלה, והרי משה הוא הגואל, מדוע לא ציוה הקב"ה עליו, שהוא בעצמו יכה את העפר? מסביר רש"י: שהעפר לא לקה על ידי משה רבנו, לפי שהגן עליו כשהרג את המצרי והטמינו בחול, ולכן לקה על ידי אהרן.

 

מלימוד זה, על כל אדם, קל וחומר כאשר מדובר בבני הזוג, מוטלת החובה ללמוד הכרת הטוב מהי. מה החול שהוא דומם ולא מרגיש כלום, ציווה הקב"ה להכיר לו טובה, בני הזוג שבודאי מטיבים אחד עם השני, על אחת כמה וכמה שצריכים להכיר טובה אחד לשני. וידוע מאמר חז"ל האומר: בור ששתית ממנו מים אל תזרוק בו אבן. והפירוש: אזהרה לאדם שלא יהא מזיק לחברו שנהנה ממנו. והוסיף רבנו המאירי: שאף על פי שראוי להזהיר שלא לבזות שום אדם בעולם, מכל מקום, באדם שנהנה ממנו ונשתמש בו – צריך להיזהר שלא יבזהו אפילו בליבו!. ואומר רבי נחמן בספר המידות: אדם שקבלת ממנו הנאה פעם אחת – אל תבזהו! כאן מדובר בפעם אחת, מה קורה כאשר מדובר בטובה הנעשית יום-יום מבן הזוג?!

 

לכן צריכים בני הזוג להבין את החובה שבדבר. להסתכל על כל הטובות שכל אחד מהם עושה לשני, בגשמיות וברוחניות. ולא מספיק שידעו זאת, אלא עליהם לספר אחד לשני שהם מכירים לו טובה, ולפרט בפרטי פרטים את כל הטובות שכל אחד מהם עושה עימו, לפרגן, לעודד לשבח את בן זוגו ולהודות על הטוב והחסד.

 

כדי לקיים זאת אפשר לכתוב ולציין את נקודות החסד והטוב שבן הזוג עושה לשני (כדי לא לשכוח) ולהודות עליהם, מכיוון שעל ידי זה הוא מרבה אהבה (גם של בן הזוג המכיר טובה, וגם של בן הזוג שמקבל את ההודאה ושמח מאוד על כך שבן זוגו זוכר ולא כפוי טובה, חלילה). וכשמתרבה האהבה כשיש הכרת הטוב, קל יותר לסלוח ולהעלים עין במקרים מסוימים, כי "על כל פשעים תכסה אהבה". בנוסף לכך, יש יותר חשק, כוח מרץ וחיות להשקיע בזוגיות מצד שני הצדדים. אדם שמכירים לו טובה מרגיש סיפוק מכל עמלו, מתמלא שמחה בטחון וכוח להמשיך לעזור ולהיטיב עם בני ביתו.

 

מאידך, כשאין הכרת הטוב, כשיש כפיות טובה, בן הזוג מרגיש מרירות על כך שלא מעריכים את מעשיו. שלא נותנים אפילו מילה טובה אחת על מעשיו, מילת עידוד וכבוד. דבר זה גורם לחלישות הדעת, לכעס וטינה כלפי בן הזוג. ובמקרה כזה בן הזוג (כפוי הטובה) עובר על דברי חז"ל, הוא זורק אבן לבור ששתה ממנה, והופך למזיק – מזיק לבן זוגו, מזיק לזוגיות, מזיק לשלום בית, מזיק לקיום הבריאה.

 

דבר חשוב שמציינים חז"ל בעניין הכרת הטוב שבין בני הזוג, המשפיע על התכלית של האדם – קרבתו ודבקותו בעבודת ה', שהיא קיום הבריאה, הוא: ש"כל הכופר בטובתו של חברו – סופו לכפור בטובתו של המקום". כלומר, אין הוא מקיים את תכליתו ואת תכלית קיום כל הבריאה, כי הוא כופר בטובתו של בן זוגו, לכן בסופו של דבר יכול להגיע, חלילה, לכפירה בטובת המקום. לא די בכך שבן הזוג מגלה כפיות טובה לבן זוגו, הוא גם מגלה כפיות טובה לבורא-עולם שנתן לו בן זוג "כזה". במקום לראות את הטוב בבן הזוג שהבורא נתן לי, אני לא רק שלא רואה את הטוב, אני גם כפוי טובה ומחזיר רעה?!

 

דוגמא לכך מצאנו אצל אדם הראשון, שכאשר הקב"ה שאל אותו: "המן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו, אכלת?" השיב האדם: "האישה אשר נתת עימדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל". ופירש "בעל הטורים": זה שאמר הכתוב: "משיב רעה תחת טובה", והיה כפוי טובה באישה שנתן לו לעזר.

 

את החלק הזה התחלנו עם סיפור מהתורה, על הכאת העפר על ידי אהרן ולא על ידי משה רבנו. כאן התורה מלמדת אותנו שצריך להכיר טובה על הכל ולכל! קל וחומר לבן הזוג. אם אדם ילמד ויקנה את המידה הנפלאה הזאת, שעליה מושתת שלום בית והבריאה כולה, גם לדומם, הרי שהוא בדרך הנכונה לרכישת מידה זו גם מול בני אדם, קל וחומר עם בוראו. אמרו חז"ל: "עתיד הקב"ה לתבוע עלבון סוסים מרוכביהם". כלומר, על הרוכב להבין שהסוס הוא חסד ושפע שהקב"ה נתן לו, הוא משמש לו עזרה לסחוב את עגלתו, להוביל סחורות וכו'. הסוסים ניתנו לו לעזר, על כן עליו להכיר טובה, לא להכות ולהכאיב להם, כי את העלבון הזה יתבע הקב"ה מרוכביהם. בדברים אלה מלמדים אותנו חז"ל, שיש להכיר טובה לצינור שדרכו משפיע הקב"ה חסד, טוב ושפע לאדם, לכן אל תחזיר לו רעה.

 

זה מה שבאה התורה ללמד אותנו. לעפר אין מוח לזכור שהוא עשה חסד עם משה רבנו. לעפר גם אין לב להרגיש את ההכאה עם המטה של משה רבנו כדי שיהפך לכינים. העפר (=הדומם) הוא צינור שדרכו ניתן לרכוש את מידת הכרת הטוב, כמו שמלמדת אותנו התורה, כי מהדומם תעבור לצומח, לחי ולמדבר. והמדבר הוא בן אדם – חבר או בן זוג. וככל שאדם רוכש את מידת הכרת הטוב כלפי בני אדם ובעיקר כלפי בן זוגו, הוא רוכש את מידת הכרת הטוב כלפי בוראו, וכך מקיים את תכליתו (התקרבות לקב"ה) ותכלית הבריאה כולה.

 

קניית המידות, העבודה עליהן, ריסון התאוות והעבודה הרוחנית – הכל, אבל הכל, מתחיל בבית. דהיינו, בשלום בית שבין בני הזוג. רק על ידי השלום שבין בני הזוג עניין זה נמדד, לא בחוץ עם מסכה שקרית, אלא בתוך בבית. רק כשיש שלום בית בין בני הזוג, רק שיש חסד, אהבה, נתינה, אחדות, רעות, הכרת הטוב – הבריאה יכולה להתקיים, כי קודם האדם מקיים זאת בתוך עצמו, על ידי שמשכין שלום בתוכו ועל ידי קיום התכלית שלו מול בוראו, ועל ידי זה מקיים את תכלית הבריאה כולה, המתקיימת מתוך השלום עם בן זוגו.