אמונה שלום וענווה – פרשת השבוע חקת
פרשת השבוע חקת - כמה בריאות נפשית וערך עצמי חיובי מתגלים בילדים שגדלים בבתים בהם יש שלום, אהבה ושמחה. אכן, אין מתנה נפלאה שהורים יכולים להעניק לילדיהם כמו השלום ביניהם...
אמונה
הפרשה פותחת בעניין פרה אדומה. לאחר שריפתה בדרך מסויימת, אפשר להשתמש באפר שלה לצורך טהרה. והדבר מצריך הסבר.
בפרשת פרה אדומה מתגלה לנו שאי אפשר להשיג ולהבין שום טעם במצוות הבורא יתברך שמו ואסור להרהר בזה כלל, ככתוב: "זאת חוקת התורה…ויקחו אליך פרה אדומה". מפרש רש"י: לפי שהשטן ואומות העולם מקניטים את ישראל: 'מה מצווה הזאת ומה טעם יש בה', לכן כתוב חוקה, לומר: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, ואין לך רשות להרהר אחריה". וזאת המצווה, של פרה אדומה, לא ללמד על עצמה נאמרה אלא ללמד על הכלל כולו – להורות שעל כל מצוות התורה אסור להרהר אחר טעמן כלל. (שהרי נאמר "זאת חוקת התורה" ולא נאמר זאת חוקת הפרה. דהיינו – כל התורה וכל המצוות).
אנו מוצאים בתורה עוד חוקים לא מובנים, כגון: אכילת חזיר ולבישת שעטנז. על כך אומר רבי נתן: "כי באמת טעמי המצוות נעלמים ונסתרים ואי אפשר להשיגם בדעת אנושי כלל, רק צריכין לקיימם באמונה בלבד, להאמין בה' ובמשה עבדו, כמו שכל ישראל מאמינים בפשיטות ובלי דרכי החכמות והשטות של החוקרים. ולכן פרה אדומה מטהרת מטומאת המת, כי כשמתחילים לחקור מגיעים ח"ו לכפירה, לבחינה של מוות, כמו שאומר שלמה המלך בקהלת: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". מאמינים בה' יתברך ובמצוותיו, ואין חוקרין אחר שום טעם כלל, שזה עיקר האמונה" (ליקוטי הלכות, נפילת אפיים, ד, י"ט). אומנם, יש מי שמסביר את מצוות פרה אדומה כתיקון לחטא העגל, אך זה לא העיקר. מספרים לנו חזל ששלוש מצוות שנתפרש טעמן טעה בהם גדול הדור, שלמה המלך.
אמר שלמה:
1. מלך אסור לו להרבות נשים (כדי) שלא יטו לבבו – אני ארבה ולבבי לא יסור מה'.
2. המלך אסור לו להרבות בסוסים כדי לא להשיב את העם למצרים – אני ארבה סוסים ולא אשיב את העם למצרים.
3. המלך לא ירבה לו כסף וזהב שלא ירום לבבו – אני ארבה ולבבי לא ירום.
ולבסוף, עבר על שלושתם: היטה את לבבו, השיב את העם למצרים למען הרבות סוס, ורם לבבו. לכן גם אם לא נתפרש טעמיהן של המצוות, כמו: מלך אסור לו להרבות נשים (כדי שלא יטו לבבו), מצוות פרה אדומה וכו' – עלינו לקיימן אף אם איננו מבינים אותן ואף אם נראה כי אין שום שכל והגיון, חלילה, בקיומן.
גם מצוות שיש בהם שכל והגיון, יש לקיימן בחוקה – גזירה מאיתו יתברך, כגון: "כבד את אביך ואת אמך כאשר ציוך ה' אלוהיך", ואף על פי שכיבוד אב ואם היא מצווה הגיונית, מכל מקום יקיימה בחוקה, לעשות נחת רוח לאבינו שבשמים.
את נושא האמונה אנו למדים מאברהם אבינו ע"ה, שהלך לשחוט את בנו (בעקידה) ובאותו זמן מאמין בשלימות כי "מיצחק יהיה לך זרע".
כאן הוא המקום לשאול את עצמנו – עד כמה אנו מתחזקים באמונה ובבטחון בהקב"ה? עד כמה אנו חשים את השגחתו של בורא העולם בכל צעד וצעד בחיינו? עד כמה אנו מאמינים שהקב"ה מלווה אותנו לאורך כל הדרך? שאנחנו לא לבד, למרות שנדמה לנו, וזה קורה בעיקר במצבים לא קלים בהם אנו נתקלים בחיינו? כיצד אנו מיישמים בחיינו, גם בדברים הקטנים, את "הכל מה' והכל לטובה"?
כדי לענות על שאלות אלו, עלינו לבדוק תחילה באיזה שלב של התחזקות באמונה אנו נמצאים.
ישנם מספר שלבים להתחזקות האדם באמונה:
שלב א – להאמין שיש ה' בעולם. בשלב ראשוני זה כמעט כל אדם מאמין בכך.
שלב ב – להאמין שהכל בהשגחה פרטית. גם כאן רוב בני האדם רואים במהלך החיים הרבה "השגחות פרטיות" ומאמינים, אולם זה לא מספיק.
שלב ג – להאמין שהכל לטובה. זאת אמונה. גם אם קשה לי, לא הולך לי, ואפילו מתעכב וכדומה – אני יודע ומאמין שהכל לטובה, הרי "אין דבר רע יורד מן השמים, רק טוב".
שלב ד – להאמין שישועת ה' כהרף עין, וכפי שאומר רבינו הקדוש בסיפור המעשיה "מעשה בחכם ותם": "אצל ה' יתברך הכל אפשרי, וכהרף עין".
שלב ה – תיקון המשפט – שלב זה הינו גבוה מאוד באמונה, ומעטים זוכים לו.
אדם צריך להאמין שכפי שקבעו לו משמים כך בדיוק הוא אמור לעבוד את ה' יתברך: עם האישה הזאת או הבעל הזה, עם הילדים, בבית בו אני גר, עם הפרנסה לה זכיתי משמים, בריאות וכו'. ולא יחשוב האדם: 'לו רק היה לי עוד חדר אחד בבית', 'עוד שעתיים ביממה', 'בעל קצת אחר או אישה אחרת' וכו', אזי הייתי יכול/ה לעבוד את ה' יתברך כפי שראוי לעובדו. לא! אלא בדיוק כפי שהינך וכפי שנקבע בשמים לגבי כל דבר ודבר – כך תעבוד את הבורא יתברך, וכך רוצה ה' יתברך את עבודתך. בודאי שאפשר להתפלל ולבקש, אך כל זמן שאין שינוי, כך רוצים משמים שתעבוד את ה'. באופן טבעי, אדם הולך בדרך התורה ורואה כיצד כל חייו משתנים לטובה, אין לו התלבטות. הוא יודע שזו הדרך לחיים מאושרים והוא מתחזק באמונה ובבטחון. בדרך זו אדם זוכה להתקרב לה' יתברך ולאהבת הבורא. הוא רוצה לעשות לבוראו נחת רוח, והוא שמח לעשות זאת גם בלי להבין.
אומר רבינו הקדוש: "מי שיש לו אמונה, חייו חיים". כלומר, הוא זוכה להאמין שהכל בהשגחה והכל טובה. הוא מאמין בכח התפילה, בצדיק שהוא יד ימינו של ה' פה בעולם. הוא אף זוכה להאמין שאף אחד לא עושה לו דבר, אלא הכל מאת ה', ואם אדם הכאיב לו, חלילה, או פגע בו, אזי ידע שהאדם הוא מקל ביד הבורא. ואם כך הוא הדבר, האם ראוי לכעוס על המקל, או להבין שהכל משמים ובודאי יש פה כוונה טובה? כלומר, רצונו של הקב"ה 'להעיר' אותי ולעזור לי לתקן את מעשי ולחזק את אמונתי.
את נושא האמונה נסיים במדרש הבא: מעשה שבא מין (כופר) אחד לרבי עקיבא. שאלו המין: מי ברא את העולם? השיב לו רבי עקיבא: הקב"ה. השיב המין: הראיני דבר ברור (תוכיח לי). שאל אותו רבי עקיבא: מי ארג את בגדיך? ענה המין: האורג. ביקש רבי עקיבא: הראיני דבר ברור. ושתק המין. ובלשון הזה אמר רבי עקיבא לתלמידיו: כשם שהטלית מעידה על האורג, והדלת מעידה על הנגר, והבית מעיד על הבנאי – כך העולם מעיד על הקב"ה שבראו.
ענווה
ענוה אפשר ללמוד מן הפרשה שלנו בכמה אופנים:
חטא מי מריבה – חטא מי מריבה הוא החטא של משה ואהרן שבגללו לא זכו להיכנס לארץ ישראל: "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הקדוש הזה אל הארץ אשר נתתי להם". ומה היה חטאם? ישנם פירושים רבים לדבר אולם נציין כאן שניים מתוכם, היותר מקובלים.
פירוש א – רש"י: ה' אמר אליהם: דברו, אך הם היכו, כי על ידי זה היה שם שמים מתקדש, "שאילו דיברתם אל הסלע והוציא את מימיו היו אומרים: 'מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך פרנסה מקיים דיבורו של מקום, קל וחומר אנחנו".
פירוש ב' – הרמב"ן ורבנו חננאל אומרים, כי הקפדת ה' היתה על שאמרו נוציא לכם מים ולא אמרו יוציא לכם, ובזה טעו ישראל וחשבו שמשה ואהרן בחכמתם עושים את המעשה ולא על ידי הנס שעשה הקב"ה, לכן פגמו בגאוה. וזה הקשר לנקודת הענוה בפרשה.
מצוות פרה אדומה – א. בהכנת האפר של הפרה האדומה נאמר: "ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת והשליך אל תוך שריפת הפרה". מסביר רש"י: יבוא הגבוה שנתגאה וחטא וישפיל עצמו ויהיה שפל כאזוב ויתכפר לו". (עץ ארז ואזוב). ושני תולעת: ישראל הכשרים והתמימים שהם קטנים ונבזים בעיני עצמם (בחינת תולעת ממש), אולם גם חזקים בדעתם כמו תולעת שחופרת מתעקשת ומתמידה. ב. פרה אדומה, תמימה שאין בה מום. אומר רבי נתן (מופיע בזוהר הקדוש) שפרה אדומה זו בחינה של דינים קשים, וכדי להרפות ולהמתיק את הדין, צריך האדם למצוא בעצמו ובזולתו נקודה טובה שאין בה מום, משהו יפה בעצמנו ובחברינו. זאת משום, שעל ידי זה מגלים ענוה וצניעות כאשר אנו מחפשים ומוצאים נקודות טובות בזולתנו (נקודות שאין בהם מום). כלומר, 'תירגול' מתמיד בחיפוש הטוב אצל הזולת ובתוכנו תורם רבות למידת הענוה של האדם.
טהרה וטומאה – בענייני טומאה וטהרה נאמר בפרשה: "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד עליו, טמא הוא". אומר רבי מנחם מנדל מקוצק: "המשתמש בפיו בלא ברירה והבחנה ופותח את הפה בכל עת לדברים של הבל ושטות, טמא הוא". וכבר הורה לנו רבן שמעון בן גמליאל: "כלימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, וכל המרבה דברים, מביא חטא". זאת ללמדנו – שהרבה ענוה ושפלות יש במצב השתיקה, דהיינו בשמירת הדיבור, כשם שהרבה גאוה יש בדיבורים מיותרים.
ואנו? עד כמה אנו מצליחים להכניע את הגאוה בחיינו ולזכות בענוה ובצניעות? להלן מספר עצות לזכות במידת הענוה:
כשיש ענוה – יש הכל. נכון, זאת אכן עבודה קשה, עבודת חיים. על כך אומר מחבר "יושר דברי אמת": "כל מה שאדם שפל במעלה יותר – הוא מתגדל, ואין בדור הזה נקי מזה זולת יחידי סגולה בני עליה, וזולתם הכל נלכדים בפח זה". הגמרא (מסכת עבודה זרה כ:) אומרת על מידת הענוה: "ענוה – גדולה מכולם והיא אב התורה ומידות הטובות, ולפי שבחה וטובתה קשה מציאותה, וצריך האדם להתגבר על יצרו, ובתחבולות יעשה מלחמה נגד יצרו המפתהו שיגבה ליבו". מידת האמונה, שעמה פתחנו את המאמר, מובילה באופן טבעי לענוה. אדם זוכה לקבל בהכנעה ובאהבה את החוקים גם אם הם לא מובנים, ללא חוכמות וחקירות וללא וויכוחים.
את נושא הענוה נסיים עם סיפור על רבי יוסף, רבה של העיר פוזנא, שזוגתו הרבנית, שהיתה בתו של מחבר "הנודע ביהודה", נהגה להיכנס אליו בשעה שהיו אצלו אנשים והיתה לועגת לו ומבזה אותו בפניהם, באומרה שבעלה אינו אלא אדם ריק ופוחז ואין בו כל מידה טובה. והוא, רבי יוסף, היה שומע חרפתו ואינו פוצה את פיו וכמובן שאינו מקפיד עליה. כשנפטר רבי יוסף בחודש אדר תקס"א, בזמן שכולם היו בוכים על מותו, נכנסה הרבנית לחדר והכריזה בקול רם: "רבי יוסף, עכשיו צריך לספר כי אתה הוא שהכרחת אותי לבזות אותך בפני רבים כל ימי חייך, וטרם נישואינו עשית עמדי תנאי – שאתייחס אליך בקלות ראש ובזלזול בפני רבים כדי שלא תיפול ברשת הגאווה, ונגד רצוני קיימתי את מה שהטלת עלי, בחינת: 'אשה כשרה העושה רצון בעלה', מי כמוני יודעת עד כמה גדולה צדקתך".
שלום
להשכין שלום ואחוה בין אדם לחברו ובין איש לאישתו.
בזמן מות אהרן (בפרשתנו) נאמר: "ויבכו את אהרן שלושים יום כל בית ישראל", ואילו במיתת משה נאמר: "ויבכו בני ישראל את משה" ולא נאמר: "כל בית ישראל". מדוע? ומסביר רש"י: על משה בכו בני ישראל הזכרים, ואילו על אהרן, מתוך שהיה רודף שלום ומטיל אהבה בין איש לרעהו ובין אשה לבעלה – "בכו כל בית ישראל". רבנו החיד"א הקדוש כותב, בספרו "מורה באצבע": "בקש שלום ורדפהו" – זו מידת אהרן הכהן, אוהב שלום ורודף שלום והוא סם החיים. ודע, שבמקום שיש מחלוקת השכינה מסתלקת ח"ו, ובית שיש בו מחלוקת הוא משכן הסיטרא-אחרא ח"ו. וביותר יהיה לו שלום עם אישתו, ויזהר לכבדה".
הרב שכטר, בספרו "לקט אמרים", אומר, שסלע המחלוקת המתעוררת בבית, הוא כאשר הבעל והאישה חיים בהרגשה שכל אחד מהם נותן ומשפיע יותר ממה שהוא מקבל, וכפי נתינתו מגיע לו יותר ויותר. אך האמת היא, שבני הזוג צריכים לרצות להשפיע אחד לשני יותר מאשר שיקבלו, כי רק אז ישכנו השלום והשלוה בביתם, בבחינת: איש ואשה – זכו, שכינה ביניהם. כמו כן, על ידי זה יזכו כל אחד מהם להמשיך שפע מלמעלה אליהם, ונמצא השפע נמשך בכפלי כפליים. ואם להיפך, שהכוונה לקבל כל אחד לעצמו, בזה מעכבים את השפע, ח"ו. דבר זה הוא כלל ויסוד חשוב לכל החיים, הן בין איש לאישתו והן בין איש לרעהו, האומר: שאם רוצים להמשיך שפע ברכה – אזי צריכה להיות השאיפה אך ורק להשפיע, לתת יותר מאשר לקבל. וכך אמר התנא במסכת אבות: "איזהו המכובד? המכבד את הבריות".
ידוע הדבר, שכאשר יש שלום ואהבה בין בני הזוג, השכינה שורה בבית זה והוא כבית מקדש פרטי. על כך אומר הרב שלום ארוש: לא צריך ללכת עד לכותל, אפשר להיכנס לבית כזה להתפלל ולהניח שם פתקים.
שלום בית = הצלחה בחיים! המתנה הגדולה ביותר שיכולים ילדים לקבל בחייהם היא שלום ואהבה בין ההורים. כאדם העוסק בתחום החינוך המיוחד, של ילדים עם צרכים מיוחדים, אני רואה כל יום מחדש כיצד נפגע הדימוי-העצמי והבטחון של הילדים כאשר יש "מלחמות" ומתחים בין ההורים. לעומת זאת, כמה בריאות נפשית וערך עצמי חיובי מתגלים בילדים שגדלים בבתים בהם יש שלום, אהבה ושמחה. אכן, אין מתנה נפלאה שהורים יכולים להעניק לילדיהם כמו השלום ביניהם.
השלום בבית…
האר"י הקדוש אומר: אדם שאישתו מלווה אותו עד לדלת הבית (בצאתו מן הבית) – שכינה מלווה אותו כל היום.
אומר הרב שלום ארוש, שהמפתח לשלום בית הוא כשהבעל מעמיד את אישתו בראש סולם העדיפויות, במקום הראשון! (לפני אמו, ילדיו, רבו וכו').
אומר רבינו הקדוש (ליקו"מ ח"ב, ח): אף על פי שתוכחה הוא דבר גדול, ומוטל על כל אחד מישראל להוכיח את חברו כשרואה בו כשאינו מתנהג כשורה, ככתוב: "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט), אף על פי כן לא כל אדם ראוי להוכיח. כמו שאמר רבי עקיבא בדורו: "תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח" (ערכין טז:), ואם רבי עקיבא אמר זאת בדורו, כל שכן בדור הזה. (עכ"ל). ואם רבי נחמן אמר "כל שכן" על דורו שלו, קל וחומר בדורנו.
ה"חזון איש": בזמן הזה איננו יודעים להוכיח לכן עלינו להראות אהבה.
זיווג לא מוצאים פעם בחיים. אדם צריך "למצוא את זיווגו" כל יום מחדש, כי כשאין שלום ואין אהבה האם אפשר לומר שהאדם מצא את זיווגו?
הגאוה היא הגורם הראשון לכל הבעיות בשלום בית, מכיון ש"מגיע לי" ו"צריך לכבד אותי" – באים ממידת הגאוה וגורמים נזקים לשלום בבית.
אומר שלמה המלך (משלי): "מצא אישה – מצא טוב". ואותו שלמה המלך אומר (קהלת): "מוצא אני מר ממוות את האישה". והתירוץ לדברים הוא: מוצא אני – גאוה. אני מצאתי את האישה, ואם ה"אני" הזה משיך 'להרים ראש' במשך חיי הנישואין, זה מר ממוות. מצא – ה' יתברך מצא, וכשהשם יתברך עם בני הזוג, אזי אפשר להגיד "מצא טוב".
מספרים על הרב אוייערבך זצ"ל, שכאשר היה שב לביתו, בטרם נכנס אל הבית, היה מסדר את הזקן והפיאות. כששאלו אותו פעם: האם יש אורחים בבית, ענה: אין אורחים, אלא שכאשר נכנס אני לביתי, לפגוש את אישתי, בשבילי זה כקבלת פני השכינה. את המקרה הזה תיאר האדם שליווה אותו, וזה היה חמישים שנה!!! לאחר נישואיו. וכשנפטרה אישתו, אמר שאינו צריך לבקש ממנה מחילה כנהוג, משום שמעולם לא פגע בה!
על עניין אחדות בין בני הזוג נוכל ללמוד מרבם של האסירים, הרב אריה לוין זצ"ל, שכאשר הגיע עם אישתו לרופא, פנה לרופא ואמר: הרגל שלנו כואבת. הרופא שאלו: איזה רגל? השיב לו הרב: הרגל שלנו. ביקש הרופא מהרב שיצביע על אותה הרגל, והצביע על הרגל של אישתו. כששאלו הרופא: מדוע לא אמרת שהרגל של אשתך כואבת? השיב לו הרב: כאשר לאישתי כואב ברגל, גם לי כואבת הרגל.
יהי רצון שנזכה ללכת בדרכו של אהרן הכהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום, וישכון השלום בכל בית ישראל. שנזכה לקיים את המצוות בשמחה, כי "פיקודי ה' ישרים משמחי לב" ו"לא ניתנה תורה למלאכי השרת" אלא לבני אדם, בשר ודם כמונו, שמסוגלים לקיימה כי "לא בשמים היא", אף אם לא נראה לנו הגיון וטעם כלשהו, הרי שלמדנו: "זאת חוקת התורה" – למרות שטעמי המצוות נעלמים ונסתרים – נזכה לקיימן באמונה בלבד, ונזכה למידת האמונה והענוה בשלימות במהרה בימינו אמן.
כ"ז תמוז התשע"ה
7/14/2015
תודה רבה!
מאמר מחזק מאוד, עם הרבה איזכורים ממקורות שונים וצדיקים גדולים. יישר כוח :))
כ"ז תמוז התשע"ה
7/14/2015
מאמר מחזק מאוד, עם הרבה איזכורים ממקורות שונים וצדיקים גדולים. יישר כוח :))
י"ג ניסן התשס"ט
4/07/2009
טעות במאמר שכתובה גם בספר בגן השלום
"אמר רבי אלעזר בן עזריה תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח", לא רבי עקיבא אמר את זה