מלכת הכיתה
איני יודעת מה היה בי שגרם לה לראות בי בדיחה מהלכת על שניים. בלעתי את הגלולות המרות של הבזיונות האלה, והם השתוללו בתוכי, פגעו בי והרסו כל חלקה טובה...
איני יודעת מה היה בי שגרם לה לראות בי
בדיחה מהלכת על שניים. בלעתי את הגלולות
המרות של הבזיונות האלה, והם השתוללו בתוכי,
פגעו בי והרסו כל חלקה טובה.
יש כלל בחיים האומר: אם נגרם צער למישהו בגללך, ולא משנה מאיזו סיבה, גם אתה תסבול.
זה בהחלט מצריך הסבר, אך לפני ההסבר יש לי סיפור מקדים וחשוב שבעזרתו נוכל להבין את הכלל הזה.
זוכרים את המושג "מלכת הכיתה"?
כל מי שלמד בבית-ספר זוכר את המושג הזה. בכל כיתה ישנה אחת שהיא "מלכת הכיתה". אותה אחת שהיא במרכז העניינים. זאת שדעתה נחשבת אצל כולם, וכל מה שהיא אומרת או עושה – כולם עושים. "מחזיקים" מכל מה שהיא אומרת, מחזרים אחריה – אחרי הכל היא "המלכה". כמובן גם, לצערנו, שאם "מלכת הכיתה" מחליטה להתעלל ולבזות מישהי, כולם משתפים פעולה ומצטרפים לחגיגה.
הסיפור הבא, סיפור בן זמננו שהוריד ממני הרבה דמעות, הוא סיפור על "מלכת-כיתה" שהחליטה להתעלל ולבזות את אחת מחברותיה לספסל הלימודים. בסיפור זה מתואר סבל דו-צדדי, הן של הנפגעת והן של הפוגעת. סיפור שיש בו מסר רב בכל הקשור לנושא כבוד הבריות ובין אדם לחברו.
***
איני יודעת מה היה בי שגרם לה לראות בי בדיחה מהלכת על שניים. אותה מלכת הכיתה מצאה, משום מה, עניין מיוחד לעשות צחוק דווקא ממני. היא ביזתה אותי תדיר בפני כולם. בכל הזדמנות מצאה עילה ללעוג לי. שאר הבנות בכיתה אף הן טמנו ידן בצלחת והיו מצטרפות אליה. נפגעתי קשה מאוד. אפשר לומר שהיתה זו פגיעה חריפה מאוד שהשפיעה עלי עמוקות, ובעקבות כך נפגע לי כל הבטחון העצמי וחיי נהרסו. אחרי כל ביזיון הרגשתי איך הדם נשפך ממני, נשפך מפני. לא נשאר לי דם.
בשיעורים לא הצלחתי לקלוט כלום. כי איך, בעצם, אפשר לקלוט משהו אחרי כל כך הרבה השפלות? הרגשתי שאני מאבדת גם בלימודים את הבטחון ונכנסתי לדיכאון עמוק.
אותה "מלכת הכיתה" אהבה לצחוק על אנשים, וקראה לזה "לראות את החיים מהצד המשעשע שלהם". שעשוע על חשבון אחרים?! על חשבון צער של אנשים?!
המציאות היא, שהיא ראתה בי דמות נוחה לגיחוך, ותמיד הקפידה להעיר ברמז שיגיע לאוזני, שאני עם המוח שלי לא אבין לעולם שום דבר.
בלעתי את הגלולות המרות של הבזיונות האלה והם השתוללו בתוכי, פגעו בי והרסו כל חלקה טובה. לא היתה בי שום דעת חיובית על עצמי, לא האמנתי בעצמי וחששתי לומר מה שבליבי, ובכלל, מיעטתי לדבר. בתוך ליבי שנאתי אותה. בחלומותיי השתוללו סיפורי נקמה, הרגשתי שהיא הרגה אותי. לא סלחתי לה! היא הרסה אותי! היא החריבה את הנפש שלי!
עברו השנים, סיימתי את לימודיי ויצאתי אל החיים. נסיתי לעבוד – אך ללא שום הצלחה. שידוך – אף הוא ללא שום הצלחה. חיי לא האירו לי פנים. הכל בגלל אותה "מלכת הכיתה" שבגללה איבדתי את הביטחון והאמונה בעצמי, ביכולת שלי, בהכל. כך עברו השנים. שנה, שנתיים, שלוש…תשע שנים! שבהם לא התחתנתי וחייתי את אותם יסורים ודיכאון שנשארו לי מהתיכון. תשע שנים של סבל עמוק ויסורי נפש נוראים.
יום אחד עברתי ברחוב ופגשתי חברה שלמדה איתי בכיתה בתיכון. אותה חברה כבר היתה נשואה, היא היתה עם עגלה וכמה ילדים חמודים.
"שלום, מה שלומך?" שמחה חברתי לקראתי. לא היה לי כוח אפילו להשיב לה, אך החברה לא הרפתה ממני. "בואי אלי ונדבר קצת", ביקשה החברה. "לא, אין לי חשק", עניתי.
חברתי הלא הרפתה והפצירה בי ולא עזבה אותי עד שממש "סחבה" אותי לביתה. שם, בביתה של החברה, התפרצו החוצה רגשות שהיו עצורים בתוך ליבי המר במשך תשע שנים. פרצתי בבכי מר וסיפרתי לחברתי כל מה שעבר עלי באותן השנים, את היסורים והצער שסבלתי, "לכל זה גרמה אותה בחורה, אותה "מלכת הכיתה". בגללה איני מצליחה להקים בית בישראל, אני מפחדת בתוך תוכי מהנישואין. אין לי שום בטחון עצמי לשום דבר, אני מפחדת שלא אצליח לשאת בעול, זה נורא!".
חברתי הקשיבה לכל זה. היא ידעה מה שנעשה עם אותה "מלכת הכיתה". היא ידעה שהיא התחתנה עם אברך שגר בארה"ב, עשיר ומוצלח. אבל היא גם ידעה שחוץ מזה לא היה לה כלום, לא ילדים ולא אושר, וחייה הם מסכת של יסורים ועוגמת נפש. היא הבינה מהמפגש הזה את מה שגורם לכל זה, וידעה בבירור, מדוע גם זאת סובלת וגם זאת סובלת.
לאחר שהלכתי, חברתי התקשרה לאותה "מלכת הכיתה" וסיפרה לה על המפגש בינינו. זו לא חשבה פעמיים והתקשרה אלי מארה"ב. כששמעתי את קולה של מי שגרמה לי לכל הסבל הזה, לא ידעתי מה לחשוב ואיך להגיב.
מעברו השני של הטלפון נאמר לי: "אני מבקשת ממך סליחה".
"איך את מעיזה לבקש ממני סליחה?! את חושבת שבמשפט אחד את יכולה למחוק את כל מה שהרסת במשך כל כך הרבה שנים? את כל הסבל? בגללך אין לי בית. אני לא יכולה לסלוח לך". ניתקתי את הטלפון ובכיתי כמו ילדה קטנה. כל היום הדהדה בראשי השאלה, איך היא מעיזה לבקש ממני סליחה, איזו עזות?
לאחר שבוע הגיעה "מלכת הכיתה" לארץ. בידיים מלאות במתנות הגיעה אל ביתי. כשפתחתי את הדלת ראיתי מולי אישה מלאת צער, עם עיניים דומעות, אישה סובלת ומיוסרת.
לאחר שהיא נכנסה, החלה לספר על יסוריה שלה – תשע שנים של טיפולים ללא שום פרי בטן. שנים שעברה בהם מרופא לרופא ומטיפול לטיפול, שנים שלא היו לה בהן לא הצלחה ולא אושר, היא חיה בדיכאון בלי שום רצון. היא בכתה ללא הרף, היא לא ביקשה ממני סליחה, היא רק ביקשה בקול רועד: "תספרי לי מה עבר עליך", ואז גם אני סיפרתי לה.
אחרי ששמעה את תוצאות מעשיה כנערה בתיכון, כ"מלכת הכיתה", אמרה לי: "זה נורא מה שעבר עלייך, ואני אשמה בכל. אבל אני מתחננת שתרחמי עלי. רחמים אני מבקשת, לא סליחה, רק רחמים. הרי אני סובלת כל כך, וגם את סובלת".
לאחר ששתינו בכינו, הבטתי בה, ראיתי שזו לא אותה "מלכת הכיתה" שהכרתי – השחצנית והגאוותנית. היתה זאת אישה למודת סבל, כנועה ושבורה. אישה אחרת. לאותה בחורה שפגעה בי לא הייתי מוכנה לסלוח, אבל לאישה הזאת – אני כן סולחת. סלחתי לה, ובפעם הראשונה מזה שנים הצלחתי להרגיש רוגע מטהר שהתפשט בליבי.
זמן קצר מאוד לאחר המפגש הזה, הצלחתי להתחתן וחברתי-לכיתה זכתה לפרי בטן – בן זכר.
רק אחרי החתונה, כשהרגשתי באושר זך, טרי וצעיר אופף אותי, הבנתי פתאום, שלא רק אותה אישה שפגעה בי סבלה בגלל שהיא הרסה את חיי, אלא גם אני – עם רגשות האשמה והזעם שלי והרצון שלא לסלוח לה לעולם, ובנוסף, הכעס שהשתולל בתוכי – עם כל אלה גם אני תרמתי לכך שסבלתי מאוד, ואף שמקובל וידוע שאדם יכול לסבול מאוד מקפידה של אדם אחר, אבל הסיפור שלי נתן לי להבין את זה מזוית ראיה חדשה: אדם פגוע המתקשה לסלוח ובליבו משתוללים רגשות של זעם ונקמה – פוגע בעצמו לא פחות מהאדם שפגע בו, ואז גם הוא נמצא בבעיה.
***
ולא יענש שום אדם בסיבתי
כשאדם זוכה להתעוררות של תשובה, הן ברצון פנימי בלב והן במעשים חיצוניים, אזי מיד הוא מדקדק בכל מה שקשור בין אדם למקום. נכון שצריך וחשוב לעשות תשובה בין אדם למקום, אולם זה רק החלק הראשון מכיון שבתשובה זו הוא מקבל את הכלים לתשובה העיקרית, שהיא בין אדם לחברו, דהיינו: לדעת לפייס, לבקש סליחה על הצער שנגרם לאנשים על ידך, לדעת למחול לאנשים שפגעו בך, להכיר טובה, לגמול חסדים עם הזולת וכיוצ"ב – כי זה עיקר התשובה: תיקון המידות ותיקון המעשים שבין אדם לחברו.
כל זאת כדי שיתקיים בנו מה שאומרים בקריאת-שמע שעל המיטה: "שלא יענש שום אדם בסיבתי", וכפי שזה כתוב: "ריבונו של עולם, הריני מוחל וסולח לכל מי שהכעיס והקניט אותי או שחטא כנגדי, בין בגופי בין בממוני, בין בכבודי בין בכל אשר לי. בין באונס בין ברצון, בין בשוגג בין במזיד, בין בדיבור בין במעשה, בין בגילגול זה בין בגילגול אחר, לכל בר ישראל ולא יענש שום אדם בסיבתי…"
אנו עדים, לצערנו, לתופעה קשה. אנשים שיש להם יסורים רבים וסבל ממושך, שאי אפשר, לכאורה, להסביר מדוע הם סובלים כך.
אם היה מדובר רק באנשים שרחוקים מתורה ומצוות, היה אפשר לתלות את סיבלם בריחוקם. אולם בהרבה מקרים מדובר באנשים שכבר שנים רבות בתשובה ומשתדלים בכל כוחם לעשות את רצון בוראם, ואף על פי כן מלאים ביסורים, והם מרגישים כיצד הכל נסגר להם – זיווג שמתעכב, זוגות ללא ילדים, חובות מתמשכים, ועוד מיני סבל ויסורים. מדוע?
כל אדם צריך לפשפש במעשיו, גם במעשים מהעבר הרחוק, ולבדוק האם הוא פגע פעם במישהו. האם הוא ציער את הזולת, הלבין את פני חברו או גזל את ממונו. לבדוק אם היה מקרה שבו הוא לא מחל לאדם מסויים, או שהוא לא ביקש סליחה מאדם שפגע בו, בכל דרך שהיא, מכיון שעל דברים שבין אדם לחברו אין הקב"ה מוחל ולא יום הכיפורים מכפר, עד שהאדם מפייס את חברו, וחברו מוחל וסולח לו מכל הלב!
אמר רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה". חז"ל מסבירים ש"כלל גדול" זה כולל את כל התורה כולה, וכתוב במשנה: כל שרוח הבריות נוחה הימנו – רוח המקום נוחה הימנו.
כלומר, כשבני אדם אוהבים מישהו, אזי גם הקב"ה אוהב אותו, ואין זה קשור אם אותו אדם רחוק מתורה ומצוות או קרוב אליהן, אלא עצם העובדה שהוא אהוב על ידי הבריות ואינו פוגע בזולתו, אזי גם הקב"ה אוהב אותו.
כיון שזה כלל גדול בתורה, לכן עיקר התורה ניתנה כדי שנוכל לקיים את ה"בין אדם לחברו". הסיפור על הלל הזקן והגוי ממחיש זאת: אל הלל הזקן הגיע גוי שביקש ממנו שילמד אותו את כל התורה על רגל אחת. השיב לו הלל: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך – זאת כל התורה! ועכשיו לך ולמד כיצד תוכל לקיים את המאמר הזה".
באחד מהשיעורים בדרום ניגש אלי בחור צעיר וסיפר לי על סבל ויסורים רבים מאוד שפוקדים אותו. הסתכלתי עליו ואמרתי בליבי – הדבר הזה הינו אבסורד אחד גדול, הרי צעירים הם אנשים תוססים, מלאי חיים ומרץ, ואילו מולי עומד בחור צעיר שבור ומיוסר, איך זה יכול להיות?
שאלתי אותו: האם פגעת פעם במישהו? האם ציערת מישהו גם בעבר הרחוק? והוא השיב לי שהיה מורה אחד בבית-הספר שהוא נהג ממש להתעלל בו ולגרום לו צער רב. זאת הסיבה, אמרתי לו, אתה צריך לגשת אל המורה ולבקש ממנו מחילה כדי שהסבל הזה יגמר.
אסור לנו לעשות דברים לזולת שלא היינו רוצים שיעשו לנו, כמאמר הלל הזקן: "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך". לא צוחקים על אנשים ולא לועגים להם, גם אם זה לא מתוך כוונה רעה אלא רק לשם הצחוק עם החבר’ה, מכיון שאיננו יודעים אף פעם אם האדם שהפך באותו רגע ‘לבדיחה של החבר’ה’ (גם אם הוא לא מראה זאת כלפי חוץ) מתייסר מבפנים ומרגיש כיצד מלבינים את פניו.
כשאדם מצער את זולתו הוא פשוט כותב לעצמו שטר-חוב שהוא יצטרך לפרוע אותו. אם הוא זוכה לבקש מחילה מחברו ולפייסו, אזי גם הקב"ה מוחל לו – לכן התשובה על מעשה זה נעשית בשלימות והוא פורע את השטר על הצד הטוב ביותר. אך אם לא, חלילה, הרי שהשטר נשאר כחוב פתוח ומתמשך.
מי שמוחל לא סובל
לכן, עלינו לתת חשיבות גדולה מאוד לעניין בקשת הסליחה והמחילה. וכאן נעלה שוב פעם את הכלל שנאמר בתחילת המאמר: אם נגרם צער למישהו בגללך, ולא משנה מאיזו סיבה, גם אתה תסבול.
כלומר, כל עוד אדם לא מחל לחברו וכל עוד חברו לא ביקש את סליחה – הרי ששניהם יסבלו, אולם הנפגע סובל יותר. מדוע? מכיון שהוא הולך בכל רגע מחייו עם הפגיעה, כמו שראינו בסיפור עם "מלכת הכיתה" – ששתי הנשים סבלו לאורך כל השנים: הנפגעת – סבלה ממה שעבר עליה בזמן ההשפלות ולאחר מכן, מה גם שידעה מי גרם לכל הסבל. ואילו השניה, שאף היא סבלה סבל נוראי, אולם לא ידעה מאיזו סיבה.
ומה זה אומר?
ישנם, לצערנו, מקרים שאדם פוגע בחברו. אם הדבר נעשה בידיעה – הרי שעליו להתנצל כמה שיותר מהר ולבקש את מחילתו של חברו. אולם אם זה בשוגג? אם הפגיעה נעשתה שלא במודע? ‘הפוגע’ ממשיך את חייו, ואליהם מצטרף הצער של החבר שנפגע ממנו – כי הנפגע בליבו מקפיד עליו ולא מוחל לו, לכן הצער הזה נותן את אותותיו בחוסר ההצלחה בחיים (של הפוגע): פרנסה, זיווג, זוגיות כושלת וכו’ – אולם אין הוא יודע מה השורש והסיבה שגורם לכל הסבל הזה.
על כן, האדם שנפגע צריך לומר לחברו שהוא נפגע ממנו (אם הראשון אינו מודע לכך), כדי שהפגיעה הזאת לא תלווה את שניהם – את זה שיודע (הנפגע) מה גרם לו לסבל, ואת שאינו יודע (הפוגע). וכאן אני נזכר במקרה שממחיש את הדברים: חוב כספי שהיה לאדם כלפי חברו התעכב ונשכח מכל מיני סיבות, אולם אותו אדם לא פנה אליו ודרש את חובו. באחת הפעמים כשהם נפגשו, הוא הזכיר לבעל-החוב את אותו חוב. שאל אותו חברו – מדוע לא פנית אלי לפני כן, למה חיכית כל כך הרבה זמן? והוא השיב לו שהוא לא עשה זאת מכיון שהוא מכבד אותו.
תמהתי על כך – מכבד אותו?! אם אדם מכבד את זולתו הרי שהוא צריך לספר לו דבר כזה ולמנוע משניהם סבל. וזה אכן מה שהשיב בעל-החוב לחברו – אם אתה מכבד אותי היית צריך לספר כדי שאחזיר לך את החוב ואבקש ממך סליחה על שהתעכב ונשכח ממני הדבר וב"ה אזכה למחילתך, ויתירה מזאת – כדי ששנינו לא נסבול מזה!
סבל וצער גדולים יש לאדם שבכל יום רודפות אותו הקפדות של אנשים שבהם הוא פגע, הן בשוגג והן במזיד, ומאידך, גם הנפגע סובל מאוד – בריאות נפשו נפגעת מאי מתן המחילה.
דוגמא לכך מצאנו בסיפורה של אותה אותה אישה, מהסיפור "מלכת הכיתה", שמתקופת התיכון ותשע שנים לאחר מכן, היא איבדה אמון בעצמה ובסובבים אותה וביכולת שלה. הביטחון העצמי שלה אבד והיא שקעה בדיכאונות. היא לא הצליחה לעבוד בשום מקום באופן קבוע, והמצער ביותר הוא – שהיא לא הצליחה להתחתן בכל השנים הללו.
כל זה משום שהיא לא היתה מוכנה לסלוח, כלומר לאפשר לעצמה להתגבר על הכאב ולהתעלות על עצמה. אך ברגע שהיא סלחה לחברתה-לכיתה, היא הרגישה רוגע ושלווה פנימיים שאפפו אותה.
רק לאחר שהיא השתחררה מהעול הזה היא הצליחה להתחזק, להתעודד ובסופו של דבר להקים בית בישראל, ולהבין את המסר שאותו העבירה בסוף סיפורה: "…אבל הסיפור שלי נתן לי להבין את זה מזוית ראיה חדשה: אדם פגוע המתקשה לסלוח ובליבו משתוללים רגשות של זעם ונקמה – פוגע בעצמו לא פחות מהאדם שפגע בו, ואז גם הוא נמצא בבעיה".
האמונה ככוח מסייע
כאן אנו מגלים שעלינו להיעזר ולהתחזק בכוח רב מאוד מול הקשיים והנסיונות שמזמנים החיים, ובפרט במצבים שבין אדם לחברו – האמונה.
כשאדם מאמין שכל מה שקורה איתו – הכל מאת הקב"ה, יותר קל לו להתמודד עם הקשיים והנסיונות, מכיון שכל נסיון או קושי הוא מעין "מקל" של הקב"ה לעורר אותו לתיקון מידותיו. ברגע שאדם מקבל זאת באמונה ומתחיל לעבוד על מידותיו, מתפלל ומודה לקב"ה על מאורעותיו ומקבל זאת באהבה – קל לו להתמודד עם המשבר שפוקד אותו, והרי שהוא מתחזק באמונה.
לעומת זאת, אדם שקשה לו למחול, או אדם שקשה לסבול נסיון או מצב מסויים בחייו, משמע הדבר שעליו לחזק את האמונה שלו כדי שהוא יוכל להצליח להתגבר על כל מכשול ולהצליח, הן ברוחניות והן בגשמיות, כי ההצלחה של האדם בעולם הזה היא כפי אמונתו, וכל הברכה שיש לאדם בחייו היא כפי האמונה שיש לו. זאת משום שהאמונה היא מקור לכל הברכות וכל ההצלחות שיש לאדם.
עצם העובדה שיש לאדם אמונה ביכולת שלו והוא מאמין בעצמו – זאת הצלחה גדולה מאוד להתמודד מול כל קושי. אדם כזה לא מוותר, הוא ממשיך הלאה, יהיה מה שיהיה – הוא תמיד מחזק את עצמו בזה. קל וחומר הדבר, כאשר הוא שמצרף לאמונה זו את האמונה בכוח של בוראו, ועל ידי זה זוכה להצלחה וברכה משמים בשלימות.
אמר רבי נחמן מברסלב: העיקר הוא האמונה. ואמרו חז"ל: "בא חבקוק והעמידן על אחת – צדיק באמונתו יחיה". פירוש הדבר, שכל התורה כולה עומדת על האמונה. וכן מבואר בזוהר הקדוש, שכל תכלית התורה ועבודת ה’ היא "בגין דישתמודעין ליה", כלומר בשביל לדעת את הקב"ה. לדעת שהכל מאת הבורא-יתברך. מכיון שכל התורה כולה היא רק בשביל שאדם ידע את בוראו ויחזק את האמונה שלו, רק אז הוא יוכל לעמוד בנסיונות שבינו לבין המקום, ובפרט בנסיונות שבין אדם לחברו – מכיון שזה עיקר תיקונו של האדם בזה העולם. עבודתו של האדם בחלק ש"בין אדם למקום" היא ההכנה והכלים שלו לחלק ש"בין אדם לחברו".
לסגור מעגל
כל אדם צריך לדעת כיצד לעבור את הנסיון של כל מפגש ומפגש שיש לו עם הבריות, מכיון שכל מפגש כזה הוא הזדמנות לפרוע איזה שטר-חוב שיש לו ועל ידי זה לסגור עוד מעגל בחייו. וצריך לנהוג בזהירות ובאופן הנכון כדי שיצליח לסגור את המעגל הזה ולשלם את החוב שיש לו לאותם אנשים, במפגשים שזימנה לו ההשגחה הפרטית על מנת לתקן.
אין הכוונה שבמפגשים אלה ישתדל לא לפגוע בהם או חלילה לצער אותם, דבר זה ברור מאליו שאין לעשות. אלא, צריך למחול לכל אדם שהוא צריך למחול ולקבל את כל מה שעובר עליו באהבה, ועל ידי זה יהיה אהוב ומבורך על ידי כולם, וכך יצליח לסגור חובות, ישנים או טריים כאחד. הדברים נכונים ושייכים לכל אחד ואחד בלי יוצא מן הכלל, הן לגבר והן לאישה, הן לאדם חשוב ומכובד והן לאדם פשוט, הן לילד והן לילדה.
יש לנו מספיק סיבות טובות למה לא כדאי להיות "מלכת הכיתה", ומאידך לא לפתוח שטרי-חוב – לא בבית-הספר שבו אנו לומדים ומשכילים, ובודאי שלא בבית-הספר של החיים.
כ"א חשון התשע"א
10/29/2010
נוגע ללב אשמח אם תתיחסי לתגובה . אני כרגע ילדה , בת 14 וזה נוגע ללב !
אני ילדה שלא עברה חרם , אבל עברה אשפלות . כרגע אני נמצאת בחטיבה שנתיים שאני כמו ‘ מלכת בית ספר ‘ אך לעולם המעמד הזה לא גרם לי להבזות אדם ! הסיפור שלך גרם לי לדמעות רבות , אף לקחתי למחשבה שאולי פגעתי במישהו . ולפי המילים שלך את צודקת ! מי שפוגע בך סופו להיפגע ! זהו 🙂
כ"א חשון התשע"א
10/29/2010
אני כרגע ילדה , בת 14 וזה נוגע ללב !
אני ילדה שלא עברה חרם , אבל עברה אשפלות . כרגע אני נמצאת בחטיבה שנתיים שאני כמו ‘ מלכת בית ספר ‘ אך לעולם המעמד הזה לא גרם לי להבזות אדם ! הסיפור שלך גרם לי לדמעות רבות , אף לקחתי למחשבה שאולי פגעתי במישהו . ולפי המילים שלך את צודקת ! מי שפוגע בך סופו להיפגע ! זהו 🙂