תנו חוש (וצ’אנס) להומור

אמר מי שאמר כי ההומור הוא התבלין

לחיים.אפשר לעבור אותם קשים ורציניים,

ואפשר מחייכים, שמחים וקלים. ולא משנה

כמעט באיזה מצבאתם עומדים – הכל קל

יותר עם מעט הומור!

 

 

החיים עמוסים בתקריות מרגיזות, באנשים מרגיזים לא פחות, בתוכניות שעלו על שרטון, ולהורים לילדים – בילדים שמסוגלים להוציא מן הדעת. לא צריך להתאמץ למצוא אותם, בכל יום יש לנו דוגמאות בשפע, ואז ניתנת לנו הבחירה כיצד להביט עליהם.

 

לא תמיד אפשר לשנות עובדות, שהרי אי אפשר להפוך מקרה מתסכל לכזה שממלא באושר, אבל ברור שאפשר להפחית מעט מתחושת התסכול בעזרת מבט נכון.

 

ההומור, הוא צורת הסתכלות חיובית וקלילה, הוא מוציא את העוקץ מהמקרה והופך אותו להרבה פחות נוראי.

 

למשל, להפסיד אוטובוס זה אומנם לא הדבר הכי נורא, אבל זה דבר מרגיז. בהחלט מרגיז. לחכות רבע שעה מיותרת, זה יותר מחבל. אבל אם יהיה מישהו הומוריסטי בסביבה שידע לומר: "מזל שזה לא היה קו 45" היו כבר כולם מחייכים. שהרי קו ארבעים וחמש מגיע בדיוק פעמיים ביום…

 

ההומור יכול לשבור את הקרח בין אנשים זרים, לקרב את הלבבות וליצור אוירה נהדרת גם ב"תנאי שטח" קשים ביותר.

 

ההומור – בנוסף להיותו חוש כפי שנוהגים העולם לכנותו – חוש-הומור (ואף רצוי שנוסיפו לרשימת החושים שלנו) – מהווה כלי של ממש בעבודת הנפש. גם אחרי שאנו שרויים במצב רוח רע, ההומור יכול להציל את המצב. צריך רק לתת לו הזדמנות.

 

כולנו יכולים להעיד, קבל עם ועדה, על אותם הימים שבהם מצב הרוח שאף לאפס. ימים שבהם לא רצינו לשמוע כלום מאף אחד, הקורס או המפגש שהיה אמור להתקיים ביום כזה עניין אותנו כמו השלג משנים קודמות, לא הייתה בנו שום טיפה אחת של חשק ללכת. אך מכיוון שהיינו חייבים להופיע שם, עשינו מאמץ עליון ונסענו ממש בכפייה.

 

שם, בקורס או המפגש, קידמה אותנו ההמולה הרגילה: דיבורים, פטפוטים והרבה בדיחות, האווירה הייתה חמה ומדבקת. זה לקח קצת זמן, אבל פתאום מצאנו את עצמנו צוחקים ביחד עם כולם, מחייכים ומשתפים פעולה. כשחזרנו הביתה הרגשנו בן אדם חדש. אומנם לא נפתרו הבעיות אבל את השמחה מצאנו בחזרה. מדוע? גילינו את חוש ההומור – קצת שמחה, קצת בדיחות, ואפשר להרגיש חדשים.

 

 

בעשור האחרון, התפתחה בעולם המודעות שיש קשר בין תחלואי הנפש לאלו של הגוף. מעניין הדבר, שהרי רבי נחמן מברסלב דיבר על כך לפני כ – 200!!! שנה ואמר, שכל החולאים הרעים הבאים על האדם באים רק מקלקול השמחה…

 

אישה לחוצה ודואגת מרגישה כאבי גב אמיתיים לחלוטין. השכן, איש עסקים טרוד, ביצע עסקה חובקת עולם אבל היו אלו כמה חודשים של מתח ולחץ בלתי אפשריים. העסקה נחתמה למזלו הטוב, אבל הוא קיבל אולקוס למזלו הרע. כך גם עם הילדה שנלחצת בבוקר המבחן ומקבלת כאבי בטן (אמיתיים לחלוטין. ולא, היא לא עושה הצגות). ולהיפך. חולה במחלה ממארת, רח"ל, יכול להוסיף לעצמו הרבה סיכויי החלמה אם יהיה שרוי במצב רוח אופטימי וישקיע רצון טוב (נפשי) בהתמודדות מול המחלה.

 

שיטות טיפול רבות מתבססות על ההנחה הזאת. מטפלים רבים מתייחסים אל מצבו הרגשי של החולה כחלק בלתי נפרד ממערכת הריפוי הגופנית, והרבה תחלואי גוף נעלמו כשלחצים פנימיים או כל גורם שהשפיע על הנפש טופלו.

 

"תרופת" חוש-ההומור הוכיחה את עצמה, הן בהכרחיותה ויעילותה והן בזמינותה. הומור בריא ולבבי שמלווה בצחוק או בחיוך אמיתי מבצעת פעולה רפואית לחלוטין. בארה"ב הגיעו למסקנה הזאת באופן רשמי לאחר מחקרים רבים!

 

אדם רגיל צוחק בממוצע חמש עשרה פעמים ביום, והצחוק יכול לעשות לו רק טוב. הוכחות? בבקשה. לחץ דם גבוה הוא אחד הסימפטומים של תחלואי דור השפע. מיליוני דולרים מתגלגלים סביב תעשיית התרופות להורדת לחץ הדם. אדם שצוחק מוריד באופן מייד את רמת לחץ הדם. זאת ועוד, המערכת החיסונית מורכבת מחלבונים שאחראיים על המלחמה במחלות הפולשות לגוף, צחוק בריא ושמח מחזק במידה משמעותית את החלבונים הללו.

 

מי מאיתנו לא חש ביעילותה של ההרפיה, המסייעת להרגעות התאים, השרירים, ולזרימת אויר טובה יותר?

 

צחוק בריא מהווה הרפיה אמיתית. בלי לעצום עיניים ולראות נוף של ים או של דשא, רק לצחוק מכל הלב. לאחר "צחוק בריא" מרגישים הקלה ממשית, תחושת ניקוי פנימית והתרעננות. הרבה חמצן זורם פתאום אל הריאות ויש כוחות חדשים, כך קובעים המחקרים. נשמע לכם מצחיק? טוב מאוד. תצחקו ותרגישו בעצמכם.

 

אמר החכם באדם: "לב שמח ייטיב גהה" (משלי יז, כב), ומסביר המצודת דוד: "השמחה תיטיב לגוף כדבר רפואה", כך שבאמת לא צריך את הוכחת המחקרים בעניין…

 

 

בסדר, יחשבו כמה לעצמם, אפשר להבין כמה אלו שצוחקים מרוויחים, אבל אנחנו לעולם לא נהיה כאלה. או: אין לנו חוש הומור במשפחה, אם ננסה לומר בדיחה היא תצא משעממת כמו משוואה מתמטית. כך אומרים כל אותם שחשים רציניים ביותר. אולם זו טעות. בשביל לצחוק ולחייך לא צריך שום כישרון מלבד הרצון לשנות מעט את זווית ההסתכלות.

 

גם אנשים ‘יבשים’ שנעדרים כל לחלוחית של הומור פוגשים לפעמים אנשים מצחיקים שנותנים מבט הומוריסטי. האם הם משתפים פעולה? או שהם מהנהנים במורת רוח ושואלים: "מה מצחיק פה?!" אם הם משדרים שזה לא מעניין אותם, הסביבה תקלוט את המסר ותפסיק לצחוק בקרבתם. אך אם הם ישדרו: "אדרבה, זה דווקא מוצא חן בעינינו", הם יגלו שבסביבתם מרבים להשתמש בסגנון דיבור קליל ומלא שמחה ושהאווירה משתנית לטובה.

 

אדם שמוקף בהומור ושמחה מצליח גם בעצמו לחקות זאת (ולא ממש משמעותי מה רמת הבדיחה – אם היא ‘הפילה’ אתכם על הרצפה או לא, גם קרשים טובים לעניין זה…העיקר שזה משחרר ומרגיע).

 

לא תמיד זה כה פשוט. יש מקרים בהם צריך להתאמץ כדי לא לשקוע בעצבות ובייאוש, לא קל אך גם לא בלתי אפשרי. נסו לצחוק על מה שהיה, על מה שעשיתם ועל המצב שנקלעתם אליו. זה רק עניין של מיומנות. בהתחלה זה נראה מאולץ לנסות למצוא את הצד המשעשע בתקריות המרגיזות, ולצחוק מ…בדיחות. אך לאט לאט מתרגלים, והחיים נראים אחרת. נשמע מוכר קצת, לא? הרי אומר רבי נחמן, שגם אם האדם יאלץ את עצמו להיות בשמחה בסופו של דבר יגיע לידי שמחה, וינסה לעשות זאת במילי-דשטותא ומילי-דבדיחותא…

 

 

לכולם ברור שבית שצוחקים בו ואוהבים לשמוח ולהתבדח זה בית שכיף להיות בו. בית שמח זה בית שרוצים להישאר בו, וזה עצמו הצלחה ראשונית בחינוך. ובכל זאת, חינוך ילדים נראה לרבים מאיתנו כתחום נעול מפני ההומור. נראה כי יש לחנך בסבר פנים נוקשה וקפדני בלי שמץ של בדיחה. אם נצחק, חלילה, אנחנו עלולים לאבד את הסמכות, את השליטה ואת החינוך עצמו.

 

אולם בחינוך יש הרבה מקום להומור. לפעמים הוא מצליח במקום שהנוקשות והרצינות נכשלו!

 

בגיל ההתבגרות הילדים יכולים להיגרר למצבי עימות עם ההורים. ההורה נתן פקודה חד-משמעית והילד מתמרד. עימות חזיתי יכול להחריף את הבעיה, וגם אם הוא יביא לציות, הילד ירגיש כפייה וחוסר התחשבות. פניה בדרך של הומור יכולה להפחית מעוצמת החיכוך ולהקל על הפנמת הדברים.

 

במקרים אחרים הילד מסרב לציית רק משום שהוא חושש לפגיעה בכבודו העצמי. הוא בעצמו מבין ומוכן, רק שקשה לו "לרדת מהעץ", הוא מתקשה להיכנע. במקרים כאלו, אל להורים לוותר על עקרונותיהם, אלא למצוא לילד מוצא של כבוד.

 

כך למשל, אם החלטתם לצאת לטיול, והילד החליט שאם לא נוסעים למקום מסוים הוא לא מצטרף. לא קיבלתם את דעתו ועכשיו הוא מתקשה "לצאת מזה". במקום לגעור, לכעוס, להעניש או להשפיל, דבר שבדרך כלל יביא להקשחתו של הילד או לכניעה ממורמרת, אפשר לעזור לו בהומור: "מה, אתה באמת חושב שאנחנו מתכוונים לוותר עליך? אנחנו נמתין פה עד שאדון מצב-רוח יגיע…"

 

ההומור אף מסייע לאחר מעשה. אם הילד נכשל, מבין את משמעות הכישלון ומבויש, אפשר לסייע לו בדרך של הומור. זה יעיל הרבה יותר מ"אמרתי לך" ו"למה לא שמעת לי" שהילד יודע לבד ולא רוצה לשמוע שוב. כמובן שבמקרים שהילד צריך הכוונה ברורה, וניכר שהוא לא הפנים את הטעות במעשיו, ראוי להשתמש בשפה ישירה ולא בהומור קליל, על מנת שיבין את הכוונה.

 

 

באחד הספרים הכלליים בסגנון: "עצות טובות לחיים טובים", נכתב: "הקפידו לספר כל יום שלוש בדיחות, והיום שלכם ייראה אחרת".

 

ייתכן, אם כי יש בגישה משהו מעט מעוות.

 

ספר בדיחות לא מיטיב את החיים גם אם הוא מעלה חיוך. כוחו של ההומור אינו טמון בבדיחות בסגנון של "פרסי אחד…" חיצוניות ותעשייתיות משהו, אלא דווקא באלו הביתיות והאקטואליות. ההומור הוא כלי עזר להסתכלות חיובית על המאורעות שאנו עוברים, ולכן הבדיחה צריכה לבוא מתוכנו בהתאם למצב העכשווי, והיא בפירוש לא צריכה להיות כזו שנכתבת בספר בדיחות. היא גם לא חייבת להיות מצחיקה ומגלגלת. מספיק שתיתן הרגשה טובה וזה הרבה. (וכמו שהזכרנו, גם בדיחות ‘קרש’ טובות לצורך העניין).

 

 

כדי להכניס הומור אמיתי אל הבית, חי, תוסס, בריא ומלא אושר, צריך להיות בטוחים שהבדיחה הגיעה ממקום שרוצה להיטיב ולשמח ולא ממקום שמחפש ‘לסגור חשבון’ ו’לחנך ביעילות’. כי רק אז, אחרי שההומור הוא אמיתי ולא פוגע, אפשר ליהנות מהמעלות העצומות שיש לו בחיי הנישואין. ההומור מכניס שמחה, מסייע בהתמודדות במצבים קשים, עוזר להפגת מתחים בין בני הזוג ומעניק אוירה נהדרת.

 

ומדוע צריך לבדוק היטב את טיבו של ההומור בחיי הנישואין? זאת, משום שפעמים רבות משתמשים בני הזוג בלעז מושחז או ציניות עוקצנית, ולמראה פניו המתכרכמות של בן הזוג הם מפליטים בקלילות מעושה: "אוי, באמת, מה אמרתי, סתם, רק רציתי לצחוק", בעוד שמטרתם הייתה חיסול חשבונות שקט, או הערה פוגעת כבדרך אגב.

 

אגב המילה ‘סתם’, שהיא מילה חסרת אחריות – "סתם אמרתי", "סתם צחקתי, אל תיקח ללב", היא מילה שאנשים רבים מתירים "בחסותה" לשלח חיצים ופוגעים ומשפילים, כי זה היה "סתם בצחוק"…

 

בחיי הנישואין, ובפרט כשמשתמשים בחוש ההומור, אין סתם! הדיבורים צריכים להיות שקולים, ותחת אחריות מלאה של דוברם. פליטות פה ללא מחשבה אינן תורמות והן לא בכלל לא בגדר בדיחות.

 

אולם, וחשוב מאוד לדעת, שאחד המדדים לבדיקת תקינות חיי הנישואין היא העובדה שזוג יכול לצחוק יחד, להתבדח ולבטא הומור לבבי. כמובן אם אין אף אחד מסביב, לא אורחים ולא ילדים הגורמים להיות לא לגמרי טבעיים. כשרק הוא והיא והצחוק מתכנסים יחד לעיתים קרובות, אזי ברור שיש קשר מצוין ביניהם.

 

 

ההבדל בין הומור לציניות ואירוניה דומה להבדל בין פטריות מאכל לאלו הרעילות, בעוד שבמבט ראשון הן נראות דומות להפליא, הרי שבלבול קטן יכול להיות קטלני.

 

ההומור, הוא תרופת פלא הבונה את האדם, מצילה אותו ממצבים קשים, מעודדת, נותנת כוחות ומהווה כלי חשוב בחינוך. הציניות, היא סם רעל המחריבה והורסת, מדכאה ומייאשת, יוצרת אוירה שלילית ומדורגת באחד המקומות הראשונים בהרס חינוכי. ובכל זאת בשניהם כולם צוחקים, לא? אך האמת היא, שכולם צוחקים חוץ מזה שבוכה…

 

זה מה שיוצר את ההבדל. הציניות מגיעה מיצרים שליליים: זלזול, התנשאות, נקמה וכעס. הציניות היא ענף מן הליצנות האסורה בעוד שההומור שייך למשפחת השמחה.

 

הציניות, בהרבה מקרים, מכוונת ללעוג על מישהו וזוהי הפגיעה ההרסנית ביותר. היא לעג מושחז שקט ומשפיל שמעלה הדי צחוק על חשבון הקורבן, והיא גרועה יותר מאלימות פיזית. שהרי ילד שהוכה על ידי חבר יצליח לשכוח מהמקרה תוך כמה ימים, אך אם חברו התייחס אליו בציניות שנונה, הוא יתקשה להתגבר על הפגיעה גם אם יעבור זמן רב.

 

אנשים רבים נוטים להשתמש בציניות משום שהיא מעניקה מעמד סמכותי למשתמש בה. שהרי אף אחד לא רוצה ליפול קורבן לחיצי לשונו הקטלניים של הציניקן. החברים משתדלים למלא את רצונותיו, ולמצוא חן בעיניו ולא לתת לו עילה לפגוע בהם, מה שנותן לציני מעמד איתן.

 

ציניות יכולה להוות כלי זלזול ממדרגה ראשונה. היא לועגת לרגשות: "מה את מתרגשת? עוד דקה אני אביא לך טישו ותבכי כמה שאת צריכה". או: "אני רואה שאתה מתלהב כאילו שפעם ראשונה אתה רואה אוכל", ובכך מכבים במחי משפט כל ניצוץ של התלהבות פנימית ומותירים לאחר ההרס אנשים קרים ומנוכרים.

 

אז איך יודעים אם "ההברקה" הייתה על רקע הומורי או ציני?

 

 

בדקו מה אתם מרגישים לאחר ההברקה השנונה שזה הרגע ‘נשלפה’ מפיכם. האם אתם מרגישים משוחררים או שמא אתם חשים תחושת ריקנות? ובכלל, מה גרם לכם להתבטא כך? אם היה בכם רצון להיטיב, לשמח, ליצור אוירה טובה ולעודד – סביר להניח שהשתמשתם בהומור. אך אם היה בכם כעס, קנאה, התנשאות וחוסר פרגון – אז ללא ספק, השתמשתם בציניות.

 

טיפ קטן: ההומוריסט מחייך ברוחב לב. הציניקן – רציני להחריד.

 

 

"שלושה תנאים נצרכים לעניין זה" (של בדיחות והומור אמיתי), אומר רבי נחמן, "האחד – להיזהר מבלי לפגוע בכבוד השני, השני – לא לדבר ניבולי פה, והשלישי – לא להתכוון לכבוד עצמו". אם אתם עומדים בשלושת הכללים הללו "כעת כבר יכולים הנכם להתבדח", סיים רבי נחמן את דבריו.

 

"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד" – בהחלט תמיד! אך בלי לפגוע.

 

 

(מתוך מגזין "משפחה")