עוברים דירה!
בעיניים שלנו, עיני ילד תמה, אפילו הדובי שנטמן בארגז מתפרש כשואה. אין שלווה. אבל עוברים דירה. כל אחד ואחד. למקום ולזמן לגמרי אחר. לכן האדמה רועדת. לכן הקירות קורסים...
בעיניים שלנו, עיני ילד תמה, אפילו הדובי שנטמן
בארגז מתפרש כשואה. אין שלווה. אבל עוברים דירה.
כל אחד ואחד. למקום ולזמן לגמרי אחר. לכן האדמה
רועדת. לכן הקירות קורסים.
כאב. זעם. בלבול. אדישות. קהות חושים. חוסר אונים.
כמה הרבה מן ההרגשות הללו אנחנו חווים בעת האחרונה.
והלב נזעק – למה? מה קורה? מה רוצים מאיתנו?
אם ננסה להתבונן על כל מה שקורה קצת מלמעלה, יתכן שנוכל לראות מכנה משותף אחד ברור לכל הצרות, גם הפרטיות וגם הכלליות.
אין שלווה. כלומר – אין בטחון, לא מרגישים רגועים.
אין מקום אחד, כסא אחד, שאפשר לשבת עליו בשקט ולהגיד – לפחות כאן שקט, לפחות פה הדברים ברורים, ימשיכו לזרום מחר כמו שזרמו אתמול ומימים ימימה.
מי שבריא היום – לא בטוח שכך יהיה מחר. מי שפרנסתו מזומנת לו כרגע אינו בטוח עוד מה ילד יום. מי שיוצא מהבית לא יודע אם יחזור וגם מי שחוזר לא יודע כמה עוד יוכל להמשיך ולגור בביתו. גם בבית פנימה – ספק, בלבול, אי שקט, חוסר מנוחה. כבר אמרו חז"ל על תקופתנו: "אויבי איש – אנשי ביתו".
יותר ויותר אנשים כבר לא רוצים לקום בבוקר. בשביל מי? בשביל מה?
איפה מוצאים תקווה? למה אפשר לצפות? אין מנהיג. אין דגל. אין חזון. אין דעת.
הכל זז. הכל משתנה.
אין שלווה.
בתוך המערבולות הפרטיות של כל אחד מאיתנו שפשוט לא נגמרות, בתוך השיגעון הכללי של כולנו, בתוך הפחד, הספק, עייפות החומר – נולד ייאוש גדול.
…אבל למעלה למעלה, וגם למטה למטה, רחוק רחוק וגם לגמרי קרוב, צופה ורואה, יודע הכל. קורא הדורות מראש. יוצר הקורות ופשר הקורות.
יבוא יום, שבו נפתח את ספר התורה שקיבלנו באש נוראה ונקרא: "ואמר: אי אלוהימו צור חסיו בו?" (דברים ל"ב, ל"ז).
והנה באו הימים בהם, אחד לאחד, מתנפצים וכלים כל אלילנו. כל שהיינו בוטחים בהם. חוסים בצילם. מערכות של ביטחון מדומה, של כלכלה, של חינוך, של משפט, של רהב קולני, של "אני ואפסי עוד", נמסות והולכות יום ליום, משעה לשעה. מי שבטחנו בו אתמול התגלה כבובה, כפלקט. מי שקיווינו לישועתו שלף נשקו נגדנו. ועוד יוסיף וישלוף.
אבל…
לבסוף יפתחו השמים, יפתחו הלבבות. לא רחוק היום בו כל איש לבדו יקרא, כמו היו הדברים כתובים על לוח ליבו: "ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלוקים עימדי. אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל" (דברים ל"ב, ל"ט).
רק אחד יכול לעזור. רק אחד מסוגל להושיע. רק אחד בכלל קיים. וכל הרעש וההמולה אינם אלא הקדמה לבואו.
"אמר רבי יוחנן: משל למהלך בדרך עם דמדומי חמה, בא אחד והדליק לו את הנר וכבה ובא אחד והדליק לו את הנר וכבה. אמר: מכאן ואילך איני ממתין אלא לאורו של בוקר. כך אמרו ישראל לפני הקב"ה: עשינו לך מנורה בימי משה וכבתה, בימי שלמה וכבתה, מכאן ואילך אין אנו ממתינין אלא לאורך, שנאמר: "כי עימך מקור חיים באורך נראה אור".
מכאן ואילך אין אנו ממתינים אלא לאורו!
"אמר רבי יצחק: שנה שמלך המשיח נגלה בו כל מלכי אומות העולם מתגרים זה בזה. מלך פרס מתגרה במלך ערבי והולך מלך ערבי לארם ליטול עצה מהם וחוזר למלך פרס ומחריב את כל העולם וכל אומות העולם מתרעשים ומתבהלים ונופלים על פניהם ויאחזו אותם צירים כצירי יולדה, וישראל מתרעשים ומתבהלים ואומרים: "להיכן נבוא ונלך? להיכן נבוא ונלך? להיכן נבוא ונלך? ואומר להם: "בני, אל תתייראו. כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם. מפני מה אתם מתייראים? אל תיראו, הגיע זמן גאולתכם. ולא כגאולה ראשונה גאולה אחרונה, כי גאולה ראשונה היה לכם צער ושעבוד מלכויות אחריה אבל גאולה אחרונה אין לכם צער ושעבוד מלכויות אחריה".
שנו רבותינו: בשעה שמלך המשיח בא, עומד על גג בית המקדש והוא משמיע להם לישראל ואומר: ענווים, הגיע זמן גאולתכם. ואם אין אתם מאמינים ראו באורי שזרח עליכם, שנאמר "קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה’ עליך זרח". ועליכם בלבד זרח ולא על עובדי אלילים שנאמר "כי הנה החושך יכסה ארץ". באותה שעה מבהיק הקב"ה אורו של מלך המשיח ושל ישראל והולכים כולם לאורן של מלך המשיח ושל ישראל שנאמר "והלכו גויים לאורך ומלכים לנוגה זרחך", ובאים ומלחכים עפר מתחת רגליו של מלך המשיח שנאמר "ועפר רגליך ילחכו" (ילקוט שמעוני ישעיהו ס’ רמז תצ"ט).
"להיכן נבוא ונלך?"
האין שאלה זו מקפלת את כל צעקתנו היום? בגוף, בנפש, בממון?
רוצים לברוח ולא יודעים לאן. כל מקום בעולם מתפוצץ, נשטף. כל מקום בלב עמוס, חרד. להיכן נבוא? להיכן נלך?
כבר למעלה משלושת אלפים ושלוש מאות שנה שהתשובה כתובה על קלף עור, מונחת בהיכלי התפילה של עם ישראל.
כבר ימים ועידנים מצפות המילים שמישהו פשוט יקרא אותן, אחת לאחת, ויבין: "אני אני הוא". אין כלום חוץ ממני, אומר לנו יוצר היצורים. "כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם"! גם ריסוק האלילים הכואב, גם משברי האמונה העמוקים, אוזלת היד הנוראה, אוייבים בחוץ ובפנים מרימים ראש. הכל הכל בשבילכם, לכבודכם, צירי לידה לקראת היום הגדול, שקרב והולך מימים קדמונים.
עוברים דירה.
בוקרו של עולם אחר אחר ממשמש ובא. הכל נכנס לארגזים. מתחת לתמונות מתגלה הטיח המתקלף. אי אפשר שיהיה סדר. בעיניים שלנו, עיני ילד תמה, אפילו הדובי שנטמן בארגז מתפרש כשואה. אין שלווה. אבל עוברים דירה. כל אחד ואחד. למקום ולזמן לגמרי אחר. לכן האדמה רועדת. לכן הקירות קורסים.
"ענווים, הגיע זמן גאולתכם"!
אבל – תאמינו!
"דע, כי עיקר הגלות אינו אלא בשביל חסרון אמונה", כותב רבינו (ליקו"מ תורה ז, סעיף א) וממילא מובן מה שאמרו חכמינו ז"ל (סנהדרין צ"ז): "אין משיח בן דוד בא, אלא עד שתכלה פרוטה מן הכיס", ומבאר רבינו: "היינו שיכלו האפיקורסים שאין להם אמונה בניסים ומכסים כל הניסים בדרך הטבע…וכשתכלה זאת, ותתרבה האמונה בעולם – אז יבוא משיח, כי עיקר הגאולה תלוי בזה".
ואמר רבינו: "שהולך אפיקורסות גדול על העולם. אשרי מי שיחזיק עצמו באמונה בעיתים הללו. ומי שיזכה לעמוד בניסיון ויישאר קיים באמונתו – אשרי לו ויזכה לכל טוב המעותד לבוא במהרה בימינו, אשר עליהם ניבאו כל נביאנו וחכמינו מקדם" (שיחות הר"ן ל"ה).
ולהאמין בו משמע – לברוח אליו. לבטוח – בו. לפנות – אל רחמיו.
המשנה במסכת כלים (פרק י"ז, משנה י"ג) כותבת: "כל שבים טהור חוץ מכלב המים" – ומבאר הברטנורא: "כל שבים טהור – כל בריות שבים אם עשה מעורן כלים, אין מקבלין טומאה, דכתיב (ויקרא י"א): "או בגד או עור או שק", מה בגד מן הגדל מן הארץ, אף עור מן הגדל מן הארץ חוץ מכלב המים – לפי שכל שאר בריות שבים אין אחד מהם בורח ליבשה כשבאים לצוד אותם, אלא כלב הים בלבד, הלכך הוי בכלל עורות היבשה, ואם עשה כלי עורו מקבל טומאה".
הווה אומר – אם אדם עושה כלי מעור של חיה, אזי דינו של הכלי מבחינת דיני טומאה וטהרה תלוי במהותה של החיה. בעלי חיים יבשתיים – העושה כלי מעורם, הכלי מקבל טומאה, כלומר שאם, למשל, נגע בו דבר טמא הופך גם הוא לטמא. ואילו בעלי חיים ימיים – העושה כלי מעורם, אין הכלים מקבלים טומאה, דהיינו שאפילו יגע מהם דבר טמא לא יהפכו גם הם לטמאים.
אומנם יש בעל חיים אחד, שנראה כי הוא ימי, והוא כלב הים, והיה מקום לומר שהעושה כלי מעורו לא יקבל הכלי טומאה. למרות זאת פוסקת המשנה: "כל שבים טהור – חוץ מכלב המים". למרות שהוא שוהה במים, העושה כלי מעורו יהיה הכלי מקבל טומאה, כדינם של כלים הנעשים מעורן של חיות יבשתיות.
בביאור הסיבה מדוע דינו של כלב הים שונה מחבריו שוכני הים מסביר הברטנורא: "לפי שכל שאר בריות שבים אין אחד מהם בורח ליבשה כשבאים לצוד אותם, אלא כלב הים בלבד". כל חיה ימית שהיא, אם ננסה לצוד אותה – תברח אל המים, ותוכיח בכך שמהותו אכן בלי ספק – חיית ים. אבל כלב הים לא כן. למרות שהוא שוהה במים, אם ננסה לצוד אותו יברח דווקא אל היבשה, ובכך יוכיח כי מהותו יבשתית דווקא, ועל כן יהיה דין הכלי שנעשה מעורו שיקבל טומאה.
מבין הדברים למדנו מן המשנה כלל זהב: כדי לדעת מהותה של ברייה עלינו לראות לאן היא בורחת כאשר רודפים אותה.
גם אותנו רודפים, מבחוץ ומבפנים. גם אנו "מתרעשים ומתבהלים ואומרים: "להיכן נבוא ונלך?"
אם נברח אליו, נבטח על רחמיו – נמצאנו שייכים אליו, יצורים שמימיים שאיש לא יוכל להם. בצילו – נמצא נחמה ושלווה גם אם ירעדו מוסדות תבל.
"ה’ לי לא אירא. מה יעשה לי אדם?"
"ענווים, הגיע זמן גאולתם"!
אבל – תאמינו!
(מתוך אתר "לב הדברים").
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור