שבעת השערים – פרשת השבוע שופטים
פרשת השבוע שופטים - שבעת השערים - יש הרבה שערים אבל רק שבעה יהפכו אותנו לאנשים מאושרים עם חיים מלאי משמעות, מוסר ואהבה. בואו לגלות אותם!
שבעה שערים באדם
הפרשה פותחת בפסוק "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך". אומר השל"ה הקדוש: "שבע שערים יש באדם שבהם הוא מתקשר אל העולם (ספר יצירה), והשערים הם: שתי עיניים, שתי אוזניים, שני נחירי האף והפה, שדרכם עוברים הרשמים החיצוניים לתוך תוכו של האדם, ורומז על זה הכתוב: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך", תשים לב, שדרך השערים הללו לא יעברו כל דברי תיעוב, העיניים לא יראו ברע, והאוזניים לא ישמעו דברי בלע, והנחיריים לא יריחו נבלות, והפה לא ידבר תהפוכות". עד כאן דברי השל"ה הקדוש.
ברוח דברים אלו, מגלה לנו רבנו הקדוש (ליקו"מ, תורה כא), כי אי אפשר לזכות בשפע אלוקי מן השמים אלא אם האדם מקדש את פיו, חוטמו, עיניו ואוזניו. כלומר, שומר על שבעת הפתחים הנ"ל, הן לגבי מה שנכנס דרך פתחים אלו והן לגבי מה שיוצא מהם, וכלשון רבנו: "היינו שישמור את עצמו מלהוציא שקר מפיו, ויהיה לו יראת שמים שהוא בחינת חוטם ("והריח ביראת ה'), ויהיה לו אמונת חכמים התלוי באודנין (אוזניים) בבחינת "שמע דברי חכמים", ויעצים עיניו מראות רע – כי הן הן המעוררין את השפע האלוקי הנ"ל לבוא".
במהלך השנים שמענו שוב ושוב מרבותינו כי עבודה זו, לשמור ולקדש את שבעת הפתחים, היא היא הפתח אל הקדושה, וצריך להתפלל ולהתחנן על כך יום יום, במשך כל ימי חיינו.
עיניים – לראות טוב בכל יהודי. המשכן נבנה מכל הטוב שנתברר מכל אחד מישראל, כי זהב וכסף ונחושת הם בחינת הטוב שיש בכל אחד מישראל, שזה "ישראל אשר בך אתפאר". ואם ה' יתברך מתפאר בנו – גם אנו צריכים להתפאר בחברינו.
יהודי עלול להפסיד את כל הקדושה שלו אם ילך ברחוב ללא שמירת עיניים ח"ו. כשאדם הולך ברחוב עליו לשמור את עיניו מלהביט אל תוך חלונות של בתים – זה לא שייך אליו. כשאדם נוהג במכוניתו, ועוצר לפני רמזור, – יתגבר על הנטיה הטבעית הזו להפנות מיד את ראשו ולהביט אל תוך המכונית שלצידו. (עצה מעשית: השתדל לעצור תמיד קצת לפני או אחרי כדי שלא תוכל להביט לצדדים). כמה חשוב לשמור על צנעת הפרט ולא לחדור במבטים לתוך מקומות שאינם שייכים לנו.
אוזניים – להקשיב לדברים שבקדושה, לדברי חכמים. לאטום את האוזניים כדי שלא ניאלץ לשמוע שיחה שלא קשורה אלינו, או כל דיבור אחר שעלול להזיק לנו. ומאידך – ללמוד להקשיב לחבר. לא לקטוע את דבריו כפי שרבים מאיתנו רגילים לעשות. גם לא לחשוב תוך כדי דיבורו על התשובה שלנו לדבריו, פשוט להקשיב, "להיות כולי אוזן". לנסות להקשיב גם למה שהוא לא אומר כדי לעזור לו להבין את עצמו.
אף – בעניין האף אנו מדברים על שני דברים: האחד – ארך אפיים, סבלנות. ללמוד להמתין, לא לדחוק את השעה, כפי שמלמד אותנו רבינו (ליקו"מ, תורה כ): "אין לאדם לדחוק את עצמו על שום דבר, אלא יבקש בתחנונים, אם יתן לו ה' יתברך – יתן, ואם לאו – לאו", "כי מי שדוחק את השעה, השעה דוחקתו" (ברכות סד). החיים יכולים להראות לגמרי אחרת ללא הלחץ הזה. כאשר אדם זקוק באמת לישועה – ה' יתברך יזכה אותו ויאיר לו את הדרך. על האדם לדעת שלא אני מנהיג את העולם, ח"ו. הקב"ה הוא זה שמנהיג את העולם ולכן צריך ללמוד לא להתעקש כאשר הפתח סגור, לא להילחם ולהשיג דברים בכוח. הרבה פעמים אנו רואים אדם שמתפלל ומתעקש לקבל דבר-מה ולא פותחים לו משמים, ואילו כעבור זמן מסויים, ולעיתים אף כעבור מספר שנים, נפתח הפתח והוא זוכה לקבל את מה שכל כך ביקש בעבר, ואז רואה האדם שזהו הזמן המתאים ביותר. כי אם היה מקבל את אותו הדבר מספר שנים קודם לכן, כשהתפלל וביקש, הרי זה היה הרבה פחות טוב, הרבה פחות מתאים.
השני – יראת שמים, "והריחו ביראת ה'". עלינו לדעת שמסתכלים עלינו. אנו יכולים לקרב אנשים אל ה' יתברך או, חלילה, להרחיק אותם – והכל תלוי בהתאם להתנהגות שלנו. יהודי צריך לשים לב לכל מעשיו: לאכילה שלו, למלבושיו, לדיבורו ולכל בחינה ובחינה בהתנהגותו. זאת, משום שאפשר לקדש שם שמים כאשר מכניסים יראת שמים וקדושה לכל דבר שאנו עושים ואחרים רואים אותנו.
פה – לקדש את הפה, הן בדיבור והן באכילה. לדבר הרבה עם ה' יתברך, וקצת פחות בטלפון הנייד. זה לעומת זה.
כשאדם הולך ברחוב – בדרכו אל הישיבה או לביתו, במקום לדבר בטלפון הנייד – דבר עם ה'! תודה לו על מה שזה עתה עברת ותבקש על העתיד לבוא. תרגל את עצמך לעשות כך לפני כל פעולה ופעולה. לא דומה תפילה או כניסה הביתה או שמיעת שיעור תורה – כשמקדימים להם מספר קטן של דקות לתפילה ובקשה, לאותן פעולות ללא תפילה, ללא דיבור עם ה'. "זכה אותי להתפלל בדבקות בלי מחשבות זרות", "זכה אותי להיכנס הביתה בשמחה, להאיר פנים לבני ביתי", "זכה אותי לשמוע את השיעור ולהבין מה נאמר לי באופן אישי" וכן הלאה.
ולעניין האכילה – עלינו לאכול לאט, בנחת ובמתינות כאילו אנו מתארחים בשולחנו של המלך. לרוב, בני אדם נוהגים לאכול יותר ממה שהגוף צריך כדי להתקיים. רבי דוד בן יהושע מימוני הנגיד, דור שישי לרמב"ם, אומר: "ידע, שהמעלה הראשונה אל סולם הקדושה הוא רעב ונדודי שינה. כי הרעב ממעיט את דם הלב ומלבינו, ובמידה שהוא מלבין כך הוא מפיץ אורו בתוכו. הרעב מביא לידי עירנות בלילה מאחר שהשובע מביא לידי שינה, ושינה מקשה את הלב" (מתוך "מורה הפרישות ומדריך הפשיטות"). רבי נתן אומר: אכול לאט, מעט, בדקדוק ובצמצום. גם אם אנו לא נמצאים במדרגה זו חשוב לדעת שזה הכיוון, זו הדרך לקדושה.
לשבעת הפתחים הנ"ל , מוסיף רבנו את עניין המחשבה, ואומר (ליקו"מ תורה כ', חלק שני): "המחשבה ביד האדם להטותה כרצונו למקום שהוא רוצה, וכמבואר במקום אחר, שאי אפשר שיהיו שתי מחשבות ביחד כלל, ואפילו אם לפעמים הולכת מחשבתו ופורחת ומשוטטת בדברים אחרים וזרים, ביד האדם לחזור ולהטותה בעל כורחה אל הדרך הישר, לחשוב מה שראוי, והוא ממש כמו סוס שפונה מן הדרך וסר לדרך אחר, שתופסין אותו באפסר וכיוצא, ומחזירין אותו בעל כורחו אל הדרך הישר. כמו כן במחשבה ממש, שיכולין לתפסה בעל כורחה להשיבה אל הדרך הראוי".
רבי נתן אומר (ליקוטי הלכות, הלכות מעקה ושמירת הנפש, א, א): "כי צריך לשמור המוח מאוד, לבלי להניח השכל והמחשבה שבמוח לצאת ולהתפשט חוץ לגבול הקדושה, לחשוב מחשבות ח"ו". עוד אומר רבי נתן (הלכות תפילין ו, לב), "כי הרבה בני הנעורים נלכדו בזה, שבאים למה שבאים, רחמנא ליצלן, מחמת שנדמה להם כאילו אין מחשבתם בידם ח"ו. ובאמת לא כן הוא, כי המחשבה ביד האדם תמיד". בנוסף לכך, מגלה לנו רבנו (ליקו"מ, תורה לה): "כשאדם מכניס בתוך שכלו הקודש מחשבות חיצוניות, הם חכמות חיצוניות, אזי נתמעט קדושת שכלו, כפי תפישת המקום של חכמה חיצונית, שכל חיצוני בתוך הקודש, כמו קנה נעוץ בתוך השכל ועליו מתלקטים ומתחברים המידות הרעות ומגונות".
לרבים מאיתנו נדמה כי עניין שמירת המחשבות לא כל כך חשוב ולא פעם אומרים "הלא מעשי מתוקנים וכשרים, והרהור קטן לא יכול לפגוע בי", או חושבים שעבודה זו, של שמירת המחשבה, שמורה רק לצדיקים מופלגים. אולם עבודה זו הכרחית לכל אחד מאיתנו! פעמים רבות אנו מסתכלים על עצמנו או על אחרים, בפרט בעיתות של ישוב הדעת או זמני תשובה הממשמשים ובאים, ושואלים את עצמנו בתימהון ובצער: "איך הגעתי למצב כזה?" כולנו הרי רוצים להיות טובים, ובדרך כלל גם משתדלים פחות או יותר לא להיסחף. ואם כן, איך קורה שבמבט לאחור אנו רואים לא פעם ולא פעמיים שנסחפנו הרחק מחוף המבטחים של הקדושה? (הרב ארז משה דורון). אחת התשובות היא – אי שמירת המחשבה. רבי ישראל הבעש"ט הקדוש זצ"ל אומר: "היכן שהאדם חושב – שם הוא כל האדם".
יהי רצון שנזכה לקדש את שבעת הפתחים שבנו, יחד עם המחשבות שבמוחנו, ונזכה להוסיף עוד ועוד קדושה לחיינו, כאותו "היהודי הקדוש" שעליו נאמר, שההבדל אצלו בין יום אחד למשנהו הוא כהבדל בין יהודי וגוי.
תמימות
נאמר בפרשה "תמים תהיה עם ה' אלוקיך". רבי נתן אומר (ליקוטי הלכות, מעונן ומנחש, הלכה ג): "אי אפשר להשיג שום עצה כי אם מה' יתברך שהוא מקור ושורש כל העצות שבעולם, כי שם הוא עצה אחר, בחינת כולו אחד וכו', וכל העצות האמיתיות הנכונות נמשכין משם, ומי שרוצה לקבל עצה שלימה אי אפשר לו לקבל שום עצה כי אם שמקשר אחר הבריאה בקודם הבריאה, דהיינו שיקשר כל דבר בשביל ה' יתברך. כי העולם הזה הוא עולם הפירוד ואין שום עצה שלימה. וזה בחינת מעונן ומנחש, שרוצה לקבל עצה מגשמיות העולם הזה. וזהו "תמים תהיה עם ה' אלוקיך", שתראה להיות תמים ושלם עם ה', דהיינו שתקשר עצמך וכל הבריאה כולה לה' יתברך, שזהו עיקר השלימות והתמימות".
מהי תמימות? על כך נוכל ללמוד מסיפור המעשה "מעשה בחכם ותם" ("סיפורי מעשיות" של רבי נחמן מברסלב). התם, בתמימותו, היה גאון שבגאונים. הוא תפס את הנקודה הפנימית של החיבור עם ה' ולא זז ממנה. הוא לא התלונן. הוא תמיד היה שבע רצון משום שלא רצה לכפור חלילה במשפטי ה'. נראה כי הוא קשר את עצמו בחבלים כדי לא לזוז מנקודה זו. הוא שמח ורקד עם כל מה שעבר עליו. עד כדי כך ששמחתו לא היתה תלויה בגורמים אובייקטיבים. זוהי שמחה בה', וזו השמחה הגדולה ביותר, והיא השמחה היחידה.
התם הלביש את הנופת צופים של הנשמה, את האור האלוקי שבו, על המציאות החשוכה ועל ידי זה האיר את המציאות באור יקרות. הוא התייחס אל הלחם שקיבל מאשתו כאל כל מיני מאכלים ערבים וטעימים לחיך, למרות שתמיד קיבל אותו לחם, והוא כל כך שמח בלחם הזה. הוא מתייחס אל המעיל האחד שיש לו כאל כל מיני סוגי מעילים שמתאימים לזמנים שונים ולארועים שונים, וכל כך שמח במעילו האחד והפשוט שהיה לו.
הוא מקיים את מה שאנו קוראים – להכניס קדושה לחול. אין אצלו חול, יש אצלו חיבור תמידי ונפלא אל ה' יתברך. כמו כן, לא איכפת לו שצוחקים ממנו והוא אף לא מסתכל לצדדים. מה לו במעשיהם של אחרים, וכדבריו "זה מעשה שלו וזה מעשה שלי" – זה משפט שהוא חוזר עליו שוב ושוב. (וזהו אחד השכלים העצומים שהוריד רבנו הקדוש לעולם – "זה מעשה שלו וזה מעשה שלי"). הוא בטוח שה' יושיע אותו, והבטחון המושלם הזה בא לידי ביטוי במשפט, שהוא אולי המשפט החשוב ביותר בסיפור זה: "אצל ה' יתברך הכל אפשרי וכהרף עין". הוא מבין שלא מספיק חכמה, אלא צריך גם מעשים. צריך לעשות חסד עם הזולת והוא מפנה את הבית הדל שהיה לו כדי שיוכל לארח ולשמח את חברו, החכם, חבר-ילדות, שלכאורה היה לו הכל אך לא היה לו כלום.
אדם שמצדיק בצורה כזו את משפט ה' וחי את חייו בשמחה מתמדת, קרוב לודאי שיקבל את מבוקשו הרבה לפני מה שנגזר עליו מלכתחילה. כי בעצם, הניסיון שלו הסתיים, הוא מקבל הכל בשמחה, הוא כמעט שוכח מהחסרונות שלו, וכשהוא מתפלל לבקש על החסרונות – אזי המתיקות שבה הוא זוכה בתפילה מסייעת לו לשכוח את כל חסרונותיו. ואם כך, מדוע לעכב עוד משמים את מבוקשו?
התם אינו טיפוס מסתגף. הוא אוהב מלבושים ומאכלים טובים, אך מקבל באהבה את משפט ה' ובטוח שישועת ה' קרובה וכהרף עין. כשקוראים את סיפור המעשה הזה מבינים שהתמימות הינה שער אל ה'.
* * *
בתחילת דברינו ציינו את הצורך לקדש את שבעת הפתחים שבפנים ואת המחשבות, והמשכנו ודיברנו על התמימות. יהודי שחי באופן הזה זוכה להכין לו "צידה לדרך". לדרך אל העולם הבא, עולם הנצח, עולם שכולו טוב, כפי שאומר הפסוק בפרשתנו: "תכין לך הדרך" (יט, ג). כדי להמחיש את עניין ה"צידה לדרך", נסיים עם סיפור על רבי משה לייב מסאסוב זצ"ל, ש'הכין לו הדרך':
ותשחק ליום אחרון
ולא עוד, אלא שבשעת פטירתו של אדם, אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד. (אבות, ו). נוהג היה רבי משה לייב מסאסוב להשיא חתנים וכלות עניים על חשבונו. הוא שמח מאוד בהכנסת הכלה לחופה בכלי זמר, ואמר אז לעומדים סביבו: "מי יתן כשיגיע יום פקודתי, יוליכוני בניגון זה לבית מועד לכל חי". עברו הרבה שנים מאותו זמן, והדבר נשתכח לגמרי. ויהי בהגיע יום פטירתו, ביום ד' שבט תקס"ז, נסעו מנגנים עם כלי הזמר שלהם לעיר ברודי לחתונה. פתאום התחילו הסוסים לרוץ עם העגלה, עלו הרים, ירדו בקעות, ולא היתה אפשרות בשום אופן לעכבם ממרוצתם. עד שבאו סמוך לבית העלמין ושם עמדו הסוסים.
ראו המנגנים עם רב מישראל, והבינו שיש כאן לויה של אדם חשוב, ושאלו: "איזו לויה היא זו, ומי הוא הנפטר?" השיבו להם שהנפטר הוא הרבי הקדוש רבי משה לייב. נזכרו המנגנים בדברים ששמעו מפיו באותה חתונת עניים. ונזכרו גם בניגון שהיו מזמרים שם אז, כי הם עצמם היו המנגנים באותה חתונה. הושיבו בית דין לפסוק את הדין, אם רשאים לנגן את הניגון כעת, מאחר שכך יצא מפי רבי משה לייב. פסקו הבי"ד שינגנו, וכך עשו.
יהי רצון שנזכה כולנו, לקראת ימי הדין הקרבים ובאים, להוסיף קדושה ותמימות לחיינו.
ב' אלול התשס"ט
8/22/2009
מאמר מדהים ומרומם! מלא עצות נפלאות בעבודת השם. ממש לקחתי לתשומת ליבי, העתקתי את הדברים ואשתדל ליישמם ב”ה במיוחד בחודש אלול! ממש החכמתי… תודה רבה
שבוע טוב
ב' אלול התשס"ט
8/22/2009
מלא עצות נפלאות בעבודת השם. ממש לקחתי לתשומת ליבי, העתקתי את הדברים ואשתדל ליישמם ב”ה במיוחד בחודש אלול! ממש החכמתי… תודה רבה
שבוע טוב