במילה אחת: אחדות – פרשת השבוע נצבים וילך
פרשת השבוע נצבים וילך - החיים נראים אחרת לגמרי. יש להם משמעות, יש להם טעם. יש שמחה שלא הכרנו קודם. אנו זוכים לקבל כוחות שלא היו לנו קודם.
פרשת נצבים וילך
אחדות
"אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם, ראשיכם, שבטיכם, זקניכם, ושוטריכם, כל איש ישראל". יש פה מסר ברור של אחדות ישראל. מדוע חשוב שתהיה אחדות? במה היא מועילה?
מועילה לתשובה – "זאת ידוע הוא, שעיקר גדול מעיקרי ושורשי התשובה הוא להתאחד כאחד ולהתקשר בעבותות אהבת חברים, ולהביט בחברו מעלותיו ועבודת בוראו, ולא יתבונן בעוותותו (פגמיו), ועל ידי זה נכסף ומתאוה להתדמות אליו (אל חברו) במעשים הטובים וישוב אל ה' בכל לבבו. וזהו פירושו של הפסוק: "אתם נצבים היום" – למה יש להם, לעם ישראל, תקומה לפני ה'? כי הנכם כולכם ביחד: ראשיכם, שבטיכם, ושוטריכם, כל איש מישראל" (מאור ושמש).
אחדות ואהבת חברים מסייעת לאדם לשוב בתשובה ולתקן את מעשיו ומידותיו.
כשאני מביט על חבר שזכה לתקן מידה מסויימת, או זכה להתגבר על תאוה מסויימת, דבר זה מעורר את התפעלותי – הקדושה שהוא זכה לה מרתקת אותי. אנ מביט בו (בעינייים טובות כמובן) ומבקש מה' – גם אני רוצה לזכות. "למה איגרע?", אפשר ללמוד הרבה דרך ההסתכלות, אפשר לשוחח, להשתוקק ולהשיג אף אנו את המעלה הזו.
רבי נחמן מברסלב מדבר הרבה על הנקודה הטובה שיש בכל יהודי "כי יש בכל אחד מישראל דבר יקר, שהוא בחינת נקודה, מה שאין בחברו, ובה הוא משפיע ומעורר לב חברו, וחברו צריך לקבל התעוררות ובחינה הזאת ממנו, כמו שכתוב: "ומקבלין דין מן דין" (ליקו"מ, ל"ד). רק כשיש אהבה ואחדות אפשר לקבל זה מזה. אולם כשחס ושלום, אין שלום בין ישראל – בין אדם לחברו, בודאי אין יכולים לדבר זה עם זה ביראת שמים, מחמת המחלוקת שביניהם. ואפילו כשאין מחלוקת, אלא שאין האהבה בשלימות בין ישראל, שמצווים לאהוב אחד את חברו כנפשו, כמו שכתוב (ויקרא יט): "ואהבת לרעך כמוך", ובפרט החברים העוסקים בתורה שצריכים להזהר ביותר ויותר שיהיה ביניהם אהבה רבה, כמובא גודל האזהרה שהזהיר האריז"ל על אהבת חברים בלי שיעור. וכשאין האהבה בשלימות – אינם יכולים לדבר זה עם זה כראוי, ואינם מאירים זה בזה את אור הנקודה הקדושה.
ומוסיף ה"מאור שמש", שעל ידי נסיעה אל צדיק הדור מקבל כל אחד שפלות, ובזכות זה רואה את המעלות של חבריו שמתקבצים יחד איתו אצל הצדיק:
"וזהו דיבוק חברים על ידי נסיעה אל הצדיק הדור, שבזה שמתאספין ביחד עצרת צאן קדושים אצל הצדיק, כל אחד נתבטל בפני חברו בראותו מעלת חבירו בתורה ובמצוות ומעשים טובים, ונעשה שפל בעיני עצמו, וחבירו גדול ממנו ואוהב כל אחד ואחד. ורואה שם אנשים יראים ושלימים וגדולים בתורה ובמצוות וצעירים ממנו לימים ומתאמצים בעבודת ה' יתברך, וכן זקנים בשנים ואף על פי כן המה נכנעים אל הצדיק ומשתוקקים לעבודת ה', וכן מוצא שם עשירים ואף על פי כן אינם הולכים אחר תאוות העולם הזה, רק חביב בעיניהם עבודת ה' ונכנעים אל הצדיק, וכן מוצא שם עניים ואביונים ואף על פי כן משליכים הכל ומפנים דעתם ומתאמצים לעבודת ה' בשמחה ובאהבה, ולכן אוהב כל אחד ואחד, ורצונו וחשקו לכנוס ממש בכל אחד ואחד מחמת שמחה, וזהו דיבוק חברים". (תאור שבודאי מזכיר לחלק מאיתנו את אומן ראש השנה).
מדין לרחמים – כאשר עם ישראל מאוחדים ואוהבים אחד את השני ומוחלים אחד לשני, גם השם יתברך מתנהג עמהם בחסד וברחמים. וידוע שה' (שם ההוי'ה) – זה מידת הרחמים, ו"אלוקים" – זה מידת הדין. כאשר עם ישראל יהיו מאוחדים, אזי יוכלו להתייצב לפני השם יתברך גם בשעה ששולטת מידת הדין, כי מידת הדין תתהפך למידת רחמים, ככתוב בפרשה: "אתם נצבים…לפני ה' אלוקיכם". מעבר לעונג שיש לאדם שחי את חייו באהבת חברים, ומוחל מוותר ומרחם, הרי יש פה תועלת מעשית: כאשר אתה מוחל לחבר, ה' יתברך מוחל לך (וההיפך, חס ושלום). כשאתה מרחם על הבריות מרחמים עליך משמים וכן הלאה, מידה כנגד מידה.
אחדות ואהבת התורה – רבי נחמן מברסלב מגלה לנו, שכאשר יש חסרון באחד מישראל (כלומר, שאחד מוצא ורואה בו חסרון), נמצא שיש חסרון בתורה ח"ו, ששם שורש נשמות ישראל, ועל כן בודאי אי אפשר לאהוב את התורה בשלימות. אבל כשיזהר מלדבר על שום ישראל ולבלי למצוא שום חסרון בשום ישראל, נמצא שאין בתורה שום חסרון ומום, אזי בודאי יאהב את התורה. "וזהו: תורה תמימה". עם קצת התבוננות אפשר להבין בקלות רבה שיש קשר אמיץ וחזק בין אהבת ה', אהבת ישראל ואהבת התורה. אדם זוכה לאהוב את ה' רק אם זכה לאהוב את בניו של הקב"ה, ורק אז יזכה לאהוב את התורה הקדושה, ששם כלול הכל.
אחדות הפשוט – אומר רבי נתן (יורה דעה, כלאי בהמה, ה"ד): "כי כל מה שישראל רבים ביותר יש בהם שינוי דעות ביותר, וכל מה שנתרבין השינויים ביותר ומתחברין ביחד לעבוד אותו יתברך נתגלה אחדותו הפשוט ביותר, על ידי שריבוי דעות כאלו, שהם פעולות משתנות כל כך, מתחברין יחד בדעה אחד ולהתקרב אליו יתברך". רבנו הקדוש אומר (ליקו"מ ח"ב, ב) שהבחינה הזו של האחדות מאוד יקרה אצל ה' יתברך.
כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה פעולות משתנות, והכל הכל נובע ונמשך מאחד הפשוט יתברך. זוהי גדולת ה' והיא נגלית במלוא הדרה בשבת קודש. זאת, משום שבששת ימי החול אנו פועלים פעולות משתנות ללא הרף, ואילו בשבת קודש הכל נעצר. הכל שובת. השינויים נעצרים. ה' יתברך שבת בשבּת, וכך אנו עושים. וכשם שנתגלה האחדות הפשוט למטה, כך גם למעלה נתגלה אחדותו הפשוט יתברך, כפי שמרמז הפסוק: "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". וכשם שה' יתברך הוא אחדות הפשוט, כך גם הצדיק, צדיק יסוד עולם, יסוד אחד פשוט, שממנו משתלשלים ארבעת היסודות שמרכיבים את העולם.
שמענו פעם מאורח שהגיע לאומן בראש השנה, וראה אלפי חסידים מתרפקים על ציון רבם, ולא הבין איך ציבור כל כך מגוון ומשתנה, מגדולי הרבנים והצדיקים ועד אחרוני בעלי התשובה המתחילים לצעוד בדרך זו – איך זה שלכולם יש רבי אחד?! השם יתברך הוא פשוט, הצדיק הוא פשוט, העצות שאנו מקבלים מהם הן פשוטות, ודווקא הפשטות הזו היא הגדולה והאמיתית. פשטות שמדברת אל כולם, שמדבקת ומאחדת את כולם. האמת היא פשוטה.
אהבת הבורא
"אשר אנוכי מצווך היום לאהבה את ה' אלוקיך ללכת בדרכיו ולשמור מצוותיו"…"לאהבה את ה' אלוקיך לשמוע בקולו לדבקה בו". אדם שזוכה ללכת בדרכי ה' ולשמור מצוותיו, לשמוע בקולו ולדבוק בו, יזכה ללא ספק לאהבת ה'. זאת, משום שאדם כזה רואה איך חייו משתנים לנגד עיניו, ובכל תחום ותחום בחייו (שלום בית, חינוך ילדים, יחסיו עם הזולת, פרנסתו וכו') – הכל בכל מכל כל – מתהפך לטובה!
החיים נראים אחרת לגמרי. יש להם משמעות, יש להם טעם. יש שמחה שלא הכרנו קודם. אנו זוכים לקבל כוחות שלא היו לנו קודם. המידות משתנות לטובה ואנו נעשים בני אדם טובים יותר. הרוחני דוחק לאט לאט את מקומו של הגשמי (החומר), ועל ידי זה אדם זוכה להבין שהוא קיבל תורת חיים – איך לחיות נכון. רק מי שיצר וברא אותנו יודע מה נכון וטוב עבורנו וכיצד עלינו להתנהג בכל תחום ותחום בחיינו, כדי שהחיים יהיו שמחים ומתוקים יותר. האם לאור כל החסדים והמתנות הנפלאות האלה ולאור כל זאת – אפשר שלא לאהוב אותו יתברך?! אהבת השם הינה הרגש בעל העוצמה והחזק ביותר שיהודי עשוי להרגיש במהלך חייו – לאהוב את ה' אהבת נפש. להיות מוכנים למסור את הנפש ולא לעבור על מצוותיו. והכל, כמובן, בפשיטות ובתמימות, בלי חכמות. ה' הוא שיא הפשטות וכך אנו אמורים לעבוד אותו ולאהוב אותו.
אומר לנו רבנו הקדוש (ליקו"מ ח"ב, ה): "ועל כן צריכין לסלק כל החכמות ולעבוד את ה' בפשיטות, ואפילו מי שיש לו מוח גדול באמת…וצריך אפילו להתנהג ולעשות דברים שנראה כמשוגע בשביל עבודת ה', בבחינת: "באהבתה תשגה תמיד" (תשגה מרמז על משוגע), שבשביל אהבת ה' צריכין לעשות מצוותיו ורצונותיו הנראין כשגעון, כדי לעשות מצוותיו ורצונו יתברך. ולאו דווקא מצוה ממש, אלא כל דבר שיש בו רצון ה' יתברך נקרא מצוה…וצריך לגלגל עצמו בכל מיני רפש וטיט כדי לעשות איזה רצון ונחת לה' יתברך". (ומוסיף שם רבנו, שאם אדם מתנהג כך הוא יכול לזכות להשגות גדולות, אף למעלה מהמוחין, מה שגם משה רבנו בחייו לא השיג, כמו להבין את העניין של "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו").
אנו זוכים לראות בעלי תשובה, בעיקר בתחילת דרכם בדרך התשובה, עם התעוררות, התלהבות ורצונות אל ה' (והאמת היא שלא רק בתחילת התשובה, אלא שבמהלך השנים הדרך להרגיש ולהביע את ההתלהבות הזו מתעדנת מעט, והדברים נעשים יותר פנימיים ויותר שקטים). ומדוע זוכים הם יותר מאחרים? התשובה לכך היא, שכנראה מדובר בזכות מסירות הנפש שלהם, בזכות הויתור וההתגברות על הטעם של הבלי העולם הזה ומנעמיו המזוייפים. טעם שהיו רגילים בו כל ימיהם, אולם ברגע אחד ניתקו עצמם ונפרדו ממנו ובזכות זה קיבלו משמים את המתנה הנפלאה הזו של חיות והתלהבות ואהבת ה'.
"ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו" (דברים ל, ב). במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד (ברכות לד, עמ ב'). צריך להבין, מדוע מעלתם של בעלי תשובה גדולה כל כך, עד שאפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד במחיצתם? והעניין יובן על פי המשל הבא:
היה מלך אחד שהיו לו שלושה בקבוקי יין שקיבלם בירושה מאבות אבותיו ושמר עליהם מאוד. והנה, הוצרך המלך לנסוע למדינה רחוקה וקרא לשלושה ממכריו ואוהביו והפקיד בידם את הבקבוקים, ביד כל אחד נתן בקבוק והזהירם לבל יעיזו לפתוח את הבקבוק. שלושת האנשים הסתקרנו לדעת מדוע המלך מצווה אותם לבל יפתחו את הבקבוק, אין זה אלא מחמת שטעם היין משובח עד מאוד, ולכן רצו לפתוח ולטעום מן היין.
ראובן פתח את הבקבוק ושתה מעט מהיין והיין ערב לו מאוד, הוא לא יכל להתגבר על תאותו ושתה את כל היין שבבקבוק. שמעון רצה אומנם לפתוח, אך מחמת אהבתו למלך התגבר ולא פתח כלל. לוי פתח את הבקבוק ושתה מעט מהיין, ומאד התאוה לשתות עוד מהיין, אך מחמת אהבתו למלך התגבר על עצמו, סגר את הבקבוק, שנשארה בו רק חצי מן הכמות. לאחר שהמלך חזר, קרא לשלושת האנשים לדעת מה עם בקבוקי היין. ראובן ששתה את כל היין ציוה המלך לתלותו. שמעון שלא נגע כלל ביין, נתן לו המלך מתנה – עשרת אלפים זהובים. לוי ששתה חצי מהכמות, נתן לו המלך עשרים אלף זהובים. כשראה שמעון כך, התפלא ואמר למלך: "אדוני המלך! והרי אני לא שתיתי כלל ונתת לי עשרת אלפים, ומדוע ללוי, ששתה חצי מן הכמות, נתת לו יותר ממני? והרי הוא עבר על דבריך, ולא די שלא הענשת אותו אלא נתת לו סכום יותר מאשר לי?
השיב לו המלך: אתה לא טעמת מהיין, ויתכן מאוד שאם היית טועם היית שותה את כל אשר בבקבוק, כי לא היית יכול להתגבר על תאותך מחמת ערבות היין, אבל לוי שתה חלק מהיין וטעם את טעמו הערב והמשובח, ועם כל זה התגבר על עצמו ולא שתה את השאר, הרי ראיה לכך שהוא מחבב אותי ולכן הכפלתי לו את הסכום.
והנמשל, הצדיק שלא עשה מעולם עוונות ולא טעם את טעמם, לא עמד בניסיון. כה התרגל מקטנותו לעשות רק מצוות ולא טעם את טעמם של העוונות, ועל כן אין הוא עומד כל כך בניסיון. מה שאין כן בעל תשובה, שטעם חלק גדול מחייו את טעמם של העוונות והתרגל אליהם, ובכל זאת התרחק מהם מחמת אהבתו לבורא יתברך, הרי הוא עומד בניסיון קשה כל ימי חייו ועל כן מעלתו גדולה, ועליו אמרו חכמינו: "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד".
יהי רצון שנזכה להרבות אהבה ואחדות בינינו. שנזכה לאהבת חברים ולהגיע אל האהבה העליונה והעצומה – אהבת השם יתברך. אמן.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור