שמיני עצרת – שמחת תורה
שמחת התורה היא השורש של כל השמחות, ומהכוח העצום הטמון בה אפשר לשאוב שמחה לכל דבר ודבר ולשמוח בכל. וכשאנו שמחים בבוראנו ובתורתו...
לכל ‘בראשית’ יש טעם, משמעות, תוכן וריח
שונים מהפעם הקודמת, כי כל התחלה היא דבר
חדש בפני עצמו, התחלה שאינה דומה לקודמתה…
לכל אדם שמחה משלו, והשמחות הן רבות ומשתנות מאחת לשניה ומאדם לאדם. גם אם השמחה תהיה משותפת למספר אנשים, הרי שכל אחד ישמח בדרכו שלו.
על כך אומר רבי נחמן: כי אצל סתם בני אדם אין השמחה על כל הטובות ביחד, כי יש חילוקים רבים בעניין השמחה, לדוגמא: כשמשתתפים בשמחת חתונה, בר מצווה וכדומה, יש מי ששמח מהאכילה שאוכל, מהדגים או הבשר, ויש אחד ששמח מכלי הזמר, ויש מי ששמח מהשמחה עצמה (מהחתונה או בר-המצווה), אבל אין אדם שיהיה שמח מכל השמחות יחד. ואפילו מי ששמח מכל הדברים, אף על פי כן אין השמחה מכל הדברים ביחד, רק מכל אחד בפני עצמו בזה אחר זה.
כלומר, הרבה שמחות יש, הן של אכילה ושתיה הן של ריקוד וניגון, אולם הן שמחות קטנות שחולפות ולעיתים אף חסרות תוכן ומשמעות.
יש ויש, אך יש שמחה אחת שהיא שונה מכולם, ישנה שמחה אחרת!
ומוסיף רבי נחמן: שלמות וגדלות השמחה היא, רק מי שזוכה לשמוח מכל הטובות ביחד, וזה אי אפשר כי אם כשמסתכל למעלה על כל הטובה, כלומר על השורש שמשם נמשכות כל הטובות, מכיון ששם בשורש הכל אחד, רק אז שמחתו של האדם מכל הטובות ביחד, ואז השמחה גדולה ומאירה באור גדול מאוד.
ושורש השמחות הוא, שמחה בקב”ה “אנוכי אשמח בה'” (תהלים), והשמחה בבורא-עולם היא השמחה בתורתו, וששמחים בקב”ה ובתורתו, רק אז נכללות כל השמחות ביחד, כי התורה ומצוותיה מכניסות טעם תוכן ומשמעות בכל תחום בחיים. וידוע הדבר, שכאשר אין תוכן ומשמעות בדבר מסויים אנו לא מייחסים לו חשיבות, מכיון שהוא ריגעי וחולף ומבחינתנו הוא הבלי.
אם כן, שמחת התורה היא השורש של כל השמחות, ומהכוח העצום הטמון בה אפשר לשאוב שמחה לכל דבר ודבר ולשמוח בכל. וכשאנו שמחים בבוראנו ובתורתו, אזי “ישמח ה’ במעשיו” וזה קורה בשמחת תורה ושמיני עצרת, שאומרים זאת בזמן ההקפות, וזוכים לכלול את כל השמחות יחד על ידי שאוחזים בתורה בשעת השמחה, כי אחיזה זו מורה שכל שמחתנו היא רק מהתורה ומצוותיה, ובזה הדבר לבד אנו שמחים, שזה בעצם עיקר שלמות השמחה.
גם עניין ההקפות מהווה משמעות חשובה. כשאנו אוחזים בתורה ורוקדים במעגלים, צורת המעגל מסמלת שלימות, וההקפות במעגל מסמלות אחדות ושיתוף. ואומר רבי נתן בעניין זה: וזה בחינת ההקפות שעושים עם ספר תורה, בחינת מקיפים ועיגולים…בחינת כולו אחד, שהסוף מחובר בראש, כי בעיגול אין ניכר בו ראש וסוף, וזה עיקר השמחה, שמתגלה אור האחדות ועל ידי זה נכלל ונתחבר הסוף בראש, שהוא בחינת עיגול…
שמחת התורה דווקא בסיומה, מדוע?
אמרו חז”ל: בכל חודש מחודשי הקיץ ביקש הקב”ה לתת לישראל מועד: בניסן – נתן להם פסח, באייר – פסח קטן, בסיון – עצרת, בתמוז – היה בדעתו לתת להם מועד גדול, אך מכיון שחטאו בחטא העגל ועשו את העגל, ביטל מועדים בחודשים תמוז אב ואלול. בא תשרי – ופרע להם: ראש השנה, ויום הכיפורים והחג. אמר הקב”ה: לאחרים חודש תשרי פורע – ושלו אינו נוטל? נתן לו יום אחד הוא שמיני עצרת כנגד חודש תשרי (כלומר שלושת המועדים הראשונים כנגד: תמוז אב אלול, ושמיני עצרת-שמחת תורה עבור תשרי).
נשאלת השאלה: הרי קבלת תורה היתה בחג השבועות שהוא בחודש סיון, ו”שמחת תורה” היתה צריכה להיות ביום קבלת התורה, ולא ביום סיום התורה, שהרי מנהגו של עולם להודות לנותן המתנה בשעת קבלת המתנה ולא לאחר גמר ההנאה מהמתנה, אז מדוע אנו מודים לאחר ‘השימוש’ במתנה ולא בעת קבלתה?
על כך סופר המשל הבא:
משל למלך שהיתה לו בת יחידה והגיע זמנה להינשא, ביקשה הבת מאביה לחפש לה חתן בן למשפחה פשוטה כדי שלא יתגאה עליה, ובעיקר שיהיה מחונן במידות טובות. בחוסר ברירה הסכים האב לדבריה ושלח את עבדיו לחפש חתן “פשוט” כפי רצון הבת.
לא ארכו הימים ונזדמנו עבדי המלך לכפר נידח, ומולם ניצב נער יפה תואר מחלל בחליל. לאחר שיחה קצרה עמו, נמנו וגמרו ביניהם כי הוא אשר יתאים לבת המלך – עקב מידותיו הטובות והנעלות.
ביקשו עבדי המלך מהבחור לבוא עמהם לארמון המלך כי דבר סתר יש למלך למסור לו. ניאות הבחור לדבריהם, וכשהגיעו לארמון המלך ניגשו עבדיו ואמרו: “אדוני המלך, סבורים אנו שמצאנו חתן לבתך לפי טעמה”. ציווה המלך להכניס את הבחור לארמונו, ולאחר שיחה קצרה עמו בה התפעל המלך מאד מנועם מידותיו ומענוותנותו הנדירה, הציע לו את בתו לאישה…
לא האמין בחור למשמע אוזניו – “אדוני המלך, מה אני ומה חיי כי אזכה להיות חתנך?” – תמה הבחור. אך בכל זאת, קבעו את מועד החתונה וזכה הנער הכפרי להיות חתן המלך, וחייהם היו בטוב ובנעימים.
כעבור למעלה משנה מזמן החתונה, ניגש החתן למלך ואמר לו: “אדוני המלך ברצוני לשאת את בתך לאישה”. חשב המלך שהחתן נעשה חמדן, הרי זה למעלה משנה הוא נשוי הוא עם בתו, מה הוא מבקש?
הסביר לו החתן את פשר דבריו, וכך אמר: “בשעת החופה כשכולם שמחו ורקדו אני בתוך ליבי נעצבתי וחשבתי: מה ראה המלך לתת את בתו לנער כפרי, והרי מטבע הדבר שישיא את בתו לחתן שהוא בן מלכים ורוזנים ואין זה אלא שבודאי הכלה פגועה בנפשה או בגופה, ולא מצא המלך “קליינט” טוב יותר ממני, ולכן שימחתי לא היתה שלמה, אולם לאחר שחי אנוכי עם בת המלך שנה שלמה ונוכחתי לדעת כי בתך היא כלילת המידות והמעלות – בריאה בגופה ונפשה, ברצוני כעת לשמוח ולשחזר את יום החופה כי עתה שימחתי שלמה…” – התרגש המלך מדברי חתנו והוסיף אהבה על אהבתו…
כשקיבלו ישראל את התורה לא היתה שמחתם שלמה, וחשבו בלבם – מדוע דווקא בנו בחר הקב”ה לתת את התורה שהשתעשע עמה תתקע”ד דורות לפני בריאת העולם ולא למלאכים ושרפים? אין זה אלא מכיון שיש בתורה חוקים ומשפטים משונים, מגבלות שאי אפשר לעמוד בהן. אולם לאחר שסיימו את כל התורה ונוכחו לדעת כי “דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום” והתורה מתוקה מדבש ונופת צופים, על כן שמחים הם ועושים “שמחת תורה”, מכיון שרק עתה השמחה שלמה ואמיתית.
ובכל פעם כשזוכים לסיימה, מתחילים אותה שוב – מבראשית, ולכל ‘בראשית’ יש טעם, משמעות, תוכן וריח שונים מהפעם הקודמת, כי כל התחלה היא דבר חדש בפני עצמו, התחלה שאינה דומה לקודמתה…
כ"א תשרי התש"ע
10/09/2009
לא הבנתי למה .. למה בנ”י הגיענו בהתחלה למסקנה שלא מגחי להם תתורה ולמה פתאום הם הבינו שכן מגיע להם??
כתוב שהם הבנו שזאת תורה טובה עם חוקים ,אבל למה פתאום הם כן רוצים לקבל את התורה??
כ"א תשרי התש"ע
10/09/2009
למה בנ”י הגיענו בהתחלה למסקנה שלא מגחי להם תתורה ולמה פתאום הם הבינו שכן מגיע להם??
כתוב שהם הבנו שזאת תורה טובה עם חוקים ,אבל למה פתאום הם כן רוצים לקבל את התורה??