פרשת השבוע וישלח – לחלק את העצה
פרשת השבוע וישלח - כשאי אפשר להשיג הכל, כאשר לא ניתן לעשות מה שאנו חפצים לעשות בשלמות, נעשה מה שאפשר ולא נוותר על הכל. רבי נחמן נותן שם לדרך זו: "חלוקת העצה".
פרשת וישלח
איזהו עשיר? השמח בחלקו!
בפגישת יעקב ועשו, לאחר שנים ארוכות של פרידה, מבקש יעקב לתת דורון לעשו אחיו, ואילו עשו משיב: "יש לי רב אחי, יהי לך אשר לך". יעקב משיב לעומתו: "כי חנני אלו-הים וכי יש לי כל".
שתי תפישות עולם אנו רואים כאן. עשו אומר "יש לי רב", ומדבריו אנו מבינים שהוא עדיין לא הגיע אל סיפוקו, אמנם יש לו הרבה אך עדיין יש מקום לשיפור. לעומתו אומר יעקב "יש לי כל", לא חסר לי מאומה, אני שמח בחלקי לכן אני עשיר, כנאמר במסכת אבות (פ"ד): "איזהו עשיר – השמח בחלקו".
שאל הרב אליהו לפיאן זצ"ל: מה פירוש הפסוק "ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב" (תהילים לד), וכי יש לצדיקים כל טוב, הרי רבים מהם חיים בעונים ובדלות? אלא, ביאר הרב, שלא נאמר שלדורשי ה' יש כל טוב, אלא "לא יחסרו כל טוב", כלומר – השפע הגשמי והעושר אינו חסר להם כלל והם לא זקוקים לו, הם מאושרים גם בלעדיו, על כן נאמר: "צדיק אוכל לשובע נפשו" – הוא אינו אוכל אלא מה שדורש לו כדי לשבוע, אולם "בטן רשעים תחסר" – חסרה להם בטן נוספת כדי למלא אותה בתאוותם. מוסיף ה"כלי יקר": "לפי שהרשעים אף על פי שיש להם כל כסף וזהב שבעולם, מכל מקום נראה להם שעדיין הם חסרים, כי מי שיש לו בידו מנה מתאווה למאתיים, והצדיקים יש מעט בידם, הם מסתפקים בו ושמחים בחלקם".
יעקב אבינו זכה להכיר בטובות ובחסדים שה' משפיע עליו, ומודה בהם ועליהם. "קטונתי מכל החסדים". הפחד של יעקב מעשו לא מובן לגמרי. הוא התרפס לפניו וקרא לו "אדוני" שמונה פעמים (חז"ל: אמר לו הקב"ה ליעקב: אתה השפלת עצמך לפני אחיך וקראת אותו אדוני שמונה פעמים, אני מעמיד ממנו שמונה מלכים קודם לבניך, ככתוב: "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדם לפני מלך מלך לבני ישראל"). ומדוע פחד? הרי הבטיחו הקב"ה שיהיה עמו "כי לא אעזבך…ואהיה עמך".
תשובתו של יעקב היא "קטונתי מכל החסדים". כל כך הרבה חסדים עשית איתי שאני חושש שמא נתמעטו זכויותיי והרשע יוכל לי. יעקב רואה את החסדים שנעשים עימו. עוד נאמר, "כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות", כמו אותו רועה צאן שהפך לשר אהוב אצל המלך, אך בכל יום נכנס לתוך חדר מיוחד, סודי, ריק מכל ובו לבש את בגדי הרועה שלו, לקח את המקל בידו והתהלך בחדר במשך שעה ארוכה, כדי להזכיר לעצמו כל יום מחדש מאין הגיע, שהרי לא נולד להיות שר אצל המלך כדי שיוכל להלחם בגאוה, ועל ידי זה סיגל את מידת הענוה ואת עבודת ההודאה.
צריך להודות גם כשקשה. "העולם הזה מצד עצמו מלא צרות ויגונות רח"ל, אבל השם יתברך מרחיב עמנו גם בעת צרה וגומל עמנו טובות נפלאות ונצחיות גם בזה העולם. ואנו מחויבים להודות לו בעת צרה, למצוא הרחבות גם בתוך הצרות עצמן ולהביא תודה והודאה בכל עת. כי באמת בכל צרה שבעולם יש בתוכה הרחבה בחינת "בצר הרחבת לי", שזהו סוד – "ורווח תשימו בין עדר לעדר" הנאמר ביעקב אבינו, שציווה ליתן רווח בין הצרות ולהסתכל רק על ההרחבות שה' יתברך הרחיב לנו" ("מקור השמחה").
שלוש פעמים ביום אנו מזכירים בתפילת 'שמונה עשרה' את המשפט "מלך אוהב צדקה ומשפט".
"הקב"ה מתנהג עמנו כל הזמן בהנהגה של צדקה ומשפט. חסד בתוך הדין. אנו מבקשים מהקב"ה: גם כשאתה יתברך עושה עמנו משפט, תעשה את זה בצדקה. רק הקב"ה יודע בתוך המשפט לעשות צדקה, בתוך הדין להכניס רחמים. וכשבאים על האדם צרות, אכזבות ומכות ח"ו, והוא זועק לה' ועדיין ה' מסתיר פניו ממנו, כלומר מתנהג עמו בדין, אם האדם באמת מבקש להתקרב לה', הוא יכול לראות איך הקב"ה עושה בתוך המשפט צדקה, איך הוא קורא לו, רומז לו, מקרב אותו ומזכך אותו. מי שבאמת זוכה לדעת ולהבין בתוך המשפט את הצדקה של ה', הרי הוא זוכה שה' שוכן בתוכו. "אשכן עד דכא" – אצל אלה שמדוכאים בצרות ה' שוכן, לא אצל מי שהכל מצליח לו. ה' מתנהג עמם בדין כי הוא רוצה להכין אצלם משכן עבורו, ואי אפשר לשכון אצלם עד שיעברו מה שיעברו לראות את החסדים, להסתכל על ההרחבות" (בעל "אור פני מלך חיים").
חנוכה בפתח. חג שהתמצית שלו היא תודה והודאה. להודות באופן פנימי, לא רק מהפה לחוץ. להתבונן בגודל החסדים האינסופיים. "ועל ניסיך שבכל יום עמנו, ועל נפלאותיך וטובותיך", כי אי אפשר לדבק בהבורא יתברך שמו, לזכות לחזות בנועם ה', כי אם על ידי דיבורי ברכות והודאות ושירות ותשבחות.
חלוקת העצה
כאשר התקרבו עשו ואנשיו למחנה יעקב, נאמר כי יעקב חצה את העם אשר אתו ואת הצאן וכו' לשני מחנות. מדוע? והשיב: "והיה המחנה הנשאר לפליטה". אם לא יצליח להציל את הכל, לפחות יציל חלק. יש כאן רמז לדרך ברורה בעבודת ה' שעליה מדבר רבי נחמן. כשאי אפשר להשיג הכל, כאשר לא ניתן לעשות מה שאנו חפצים לעשות בשלמות, נעשה מה שאפשר, "נחטוף" משהו, ולא נוותר חלילה על הכל. רבי נחמן אף נותן שם לדרך זו: "חלוקת העצה".
"שכשרואין שקשה להשיג העצה השלימה, צריכין להתנהג לפי חלוקת העצה על כל פנים, באופן שיהיה נשאר לו מחנה הנשאר לפליטה ולא יהיה נאבד לגמרי, חס ושלום. היינו שכשרואה האדם שהיצר הרע מתגבר עליו כמו שמתגבר ונדמה לו שאין בכוחו לעמוד כנגדו כראוי, וכל מה שחושב עצות ותחבולות אינו עולה בידו כראוי, יתנהג כפי חלוקת העצה, שזה בחינת ויחץ את העם" וכו', והיה המחנה הנשאר לפליטה. היינו שיקבע בליבו שאיך שיהיה, אף על פי כן אני חזק שלא אהיה נסוג אחור לגמרי מה' יתברך ולא אייאש את עצמי לעולם, ואתייגע בכל כוחי לחטוף איזה טוב כל יום מימי חיי. ואם ח"ו לא אוכל להתפלל כלל, אראה לדבר אחר כך איזה דיבור של תחינה ובקשה, ואם ימנעני ח"ו גם מזה, אצעק על כל פנים – ריבונו של עולם הושיעה, וכיוצא בזה" (ליקוטי הלכות, ראש חודש ז, נב).
בחינה נוספת של חלוקת העצה היא, כשאדם מתלבט בין מספר אפשרויות ואיננו יכול לתת עצה לנפשו, כפי שאומר רבינו בתורה ס"א: "כשאין לו עצה שלימה והוא תמיד מסופק", או אז יבחר באחת מן האפשרויות ויעשה אותה בלב שלם, בלי לחשוב מה היה קורה לו בחר באפשרות אחרת, כמו: "ליסע או לישב בבית", וידע שה' יתברך נמצא גם פה וגם פה, הן בבית והן בדרך, כי בכל מקום ובכל מצב אפשר לעבוד את ה' יתברך, וצריך לדעת – שכל מה שבחרתי היה בהשגחה פרטית ואני לא מצטער, הבחירה היא במה שעדיין לפני!
לקדוש-ברוך-הוא יש נחת מעבודתך גם כשהיא חלקית. הוא אוהב אותך גם כשאתה מצליח היום וגם כשאתה לא מצליח למחרת, גם כשאתה מנסה, מתחיל התחלה חדשה ונאלץ להפסיק. יש מי שאומר שהפסוק "במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים" – נאמר בדיוק על העניין הזה. בשמים אוהבים דווקא את המאבק הזה, את ההתחלה החדשה, את ה"נופל וקם", את המאמץ לחטוף משהו כשאי אפשר לעשות הכל בשלמות, וזהו "והיה המחנה הנותר לפליטה".
קירוב רחוקים
יעקב שולח לעשו דורון, משתחווה לו ומציג בפניו את אחד עשר בניו. "ודינה היכן הייתה? נתנה בתיבה ונעל בפניה, שלא ייתן בה עשו עיניו, ולכך נענש יעקב, שמנעה מאחיו, שמא תחזירנו למוטב, ונפלה בידי שכם" (רש"י). מי מאיתנו היה מוכן שבתו היחידה תינשא לעשו, רח"ל? לאותו אחד ש"כל ארבעים שנה היה צד נשים ומענה אותן" (רש"י כ"ו, לד). קשה להבין את התביעה כלפי יעקב אבינו. אולם עשו הוא אח ואין לחסוך כל מאמץ להחזירו למוטב, גם אם ההקרבה גדולה כל כך והסיכויים מעטים מאוד! והמסר ברור. כל אחד מאיתנו צריך להשתדל בעזרת כישרונותיו ובדרכו המיוחדת לקרב את עם ישראל בכל מקום שהם.
ישנו סיפור בעניין זה על ה"חפץ חיים", שפעם נכנס אל הרוקח שבראדין. רוקח זה היה רשע וכופר והתנהג כגוי גמור, ועלה בליבו של ה"חפץ חיים" לקרבו לשמירת מצוות.
באמצע היום, בעוד אנשים רבים ממתינים לקבל תרופותיהם מן הרוקח, והרוקח טרוד בעבודתו, נכנס ה"חפץ חיים" לבית המרקחת, ניגש אליו, חיבקו בעוז ונשק לו בחמימות לב והתחיל להרעיף עליו דברי שבח ותהילה ואמר לו: "כמה אפשר לקנא בעולם הבא שלך…כמה מאושר אתה, עד כמה בעל זכויות הינך, שהרי אתה מציל מאות אנשים ממוות, שהרי ללא תרופותיך היו בודאי מתים בחוליים, ואתה במו ידיך מציל כל כך הרבה אנשים ממוות! כמה מצוות גמילות חסדים אתה מקיים בהצלת נפש ממש"! הרוקח, שהיה כאמור רחוק מכל זיק של קדושה, נרגש כולו לנוכח הדברים שחדרו אל ליבו, ושאל את ה"חפץ חיים": "וכי מעלה היא זו, הרי זו פרנסתי ועבודתי, ומקבל אני על כל דבר כסף מלא?!" השיב ה"חפץ חיים": "אף על פי כן! כסף אתה מקבל, ומוכרח לקבל, שכן זוהי פרנסתך ומוכרח אתה להתקיים. אך אם תצרף בשעת עשייתך את המחשבה ש'אני עושה את זה לשם הצלת נפשות' הרי שקיימת מצוות הצלת נפשות בכל פעולה, ואין זו סתירה שתיטול שכרך עבור זה!".
כאן הסתיימה שיחתם. ה"חפץ חיים" הלך לדרכו, והרוקח החל להתעורר מעט מתרדמתו, והתחיל באמת לכוון בכל מעשה לשם גמילות חסדים, וכמובן החל יותר לדאוג לצרכי האנשים, לקבלם בסבר פנים יפות ולהדריכם יותר בהכנת התרופות, עד שהמעשים השפיעו עליו והתחיל להרהר בנפשו, 'וכי זוהי המצווה היחידה שיש? הרי למדתי בצעירותי שיש מצוות תפילין וכו''. כך, אט אט, התחיל לקיים יותר מצוות, עד שנהיה למדקדק בקלה כבחמורה.
יהי רצון שנזכה לחיי עשירות אמיתית – שהיא השמחה בחלקנו! שנראה את החסדים שעושה עמנו הקב"ה בכל עת – ונודה עליהם! ונזכה כולנו להתקרב לאבינו שבשמים.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור