למה קשה לנו להסכים?

חז"ל מדגישים את השוני העצום הקיים בין

 

 

הקב"ה ברא כל אדם כיצירה יחודית, השונה מזולתה לחלוטין. אנו מוצאים בדברי חז"ל ביטויים רבים על כך המדגישים את עצמיותו של כל אדם, את היותו עולם בפני עצמו, ולא חלק מחמישה מליארדי בני האדם המצויים עלי אדמות:

 

"ולהגיד גדולתו של הקב"ה, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד, כולן דומין זה לזה ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהן דומה לחבירו. לפיכך, כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם" (סנהדרין לז, ע"א).

 

הבריאה היחודית נועדה להביא כל אדם לבצע את התפקיד המיוחד שנועד לו, תפקיד שאף אדם אחר אינו אמור למלא. יחודיות זו שבה נברא האדם, הינה אחד מהמאפיינים את נשמתו שנבראה ב’הצלם אלוקים’ – כשם שהקב"ה יחיד ומיוחד, כך האדם שנברא בצלמו, הינו יחיד ומיוחד. ואין עוד בכל הבריאה כולה, דומה לו (דרך חיים למהר"ל, על פרקי אבות, פ"ג משנה יד).

 

מיחודיותה של הנשמה, מושפע גם גופו של אדם באיפיונים גשמיים – בסממנים שונים שבהם הוא שונה מהזולת. הבולט שבהם היא טביעת אצבעותיו, ומחקרים חדשים מגלים יחודיות אף במבנה השערות ורישתית העין.

 

מהבחינה הרוחנית, יש תועלת בשוני, כדי שכל אחד יבין ויהיה משוכנע שיש לו תפקיד בלעדי בעולמו של הבורא, ולא ימתין שאחרים יעשו במקומו את המוטל עליו. חז"ל אף מוסיפים שמהבחינה הזוגית, יש תועלת בשוני הקיים בגופו, במראהו ובקולו של האדם, כדי שבני הזוג יכירו זה את זה ולא יחליפו ח"ו את בן זוגם.

 

כמו כן יש תועלת בכך גם מהבחינה הכלכלית, שכיון שהכל שונים זה מזה, הרי לכל אחד יש משיכה ואהבה להתפרנס ממקצוע אחר, וכתוצאה מכך אנשים אינם מתמקדים במקצוע אחד בלבד, אלא במספר מקצועות רב, מייצרים ומוכרים מיגוון רחב של מוצרים, ומתוך כך יכול כל אדם להשיג צרכיו על פי נטיתו (אבות דרבי נתן, פ"ז י).

 

השוני בין בני אדם, ההתייחסות השונה שלהם לכל הסובב אותם, ואף הליכי החשיבה השונים שלהם, היוותה את הסיבה שהקב"ה נתן את התורה בפני שישים רבוא איש כדי שכל מיגוון הדעות יהיו מיוצגים בנתינת התורה ובקבלתה.

 

יתירה מכך, אף התורה עצמה ניתנת להבנה בשישים רבוא ניואנסים של הבנות, ולפיכך כל אחד מאיתנו מבקש מן הבורא "ותן חלקנו בתורתך", כלומר שיזכה בחלק היחודי שלו בהבנת התורה, הבנה בהיבט שאין אדם אחר יכול לגלותה.

 

תוצאה טבעית להבדלים שבין בני אדם, היא שכל אדם מתייחס לכל הסובב אותו באופן שונה מזולתו – לחזותם של דברים, לטעמם של מאכלים, לחשיבותם של חפצים ואף לדברים רוחניים. משום כך זקוק כל אדם לדברים השונים מהדברים שחבירו זקוק להם. וכמובן שחשיבותם של דברים נמדדת בהתאם לצורך שהוא רואה אותו לעצמו.

 

הראיה השונה של כל אדם, היא אף ב’איך’ כל אחד רואה את בורא העולם. לכן אנו אומרים בתפילת ‘שמונה עשרה’ אלוקי אברהם, אלוקי יצחק, ואלוקי יעקב. אף על פי שהיה די לומר אלוקי אברהם, יצחק ויעקב. אלא שהחזרה על המילה ‘אלוקי’ המוזכרת לפני כל אחד משמות אבותינו, מבטאת שכל אחד מהם גילה פן מסויים בבורא, ואותו הוא הנחיל לעולם.

 

הרמב"ם בספרו ‘מורה נבוכים’, מסביר שהקשיים בהסכמה בין בני אדם נובעים מכך, שאדם עומד בראש הפירמידה של היקום – דומם, צומח, חי ומדבר ובאדם העומד בראש, מצויים כל הכוחות הקיימים בדרגות שתחתיו.

 

כלומר, באדם יש את התכונות היחודיות שיש באריה, ואת אלה שיש בנמר, וגם את אלה שיש בנשר וכך כל החיות והבהמות כולן, וכן בכל העצים והצמחים. לכן אמרו חז"ל (אבות ה, כ): "יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר, קל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים". כלומר, חז"ל מנחים את האדם ואומרים לו: הוצא לפועל את התכונה שיש בך הדומה לתכונת הארי והנמר וכדומה, כדי לעשות את רצונו של בורא עולם.

 

 

בצד המעלות שיש ביחודיות, יש גם חסרונות. כיון שהיחודיות יוצרת נקודות מוצא חשיבתיות יחודיות לכל אדם ואדם ולכן כל אחד רואה את חשיבותם של נתונים בצורה שונה, ומתוך כך קיים קושי להגיע לאחידות דעים. למעשה כל נושא שאנשים מתווכחים עליו, אף על דברים עובדתיים, נוצר מנקודות המוצא השונות שיש לכל אחד מהם.

 

למעשה, כל ויכוח בין שניים, אמור להיות על נקודת המוצא השונה, שכל אחד יוצא ממנה, אלא שאנשים אינם מבחינים בנקודות המוצא השונות שיש להם, ולכן קיימת נטיה להתווכח על מה שנדמה שקרה באופן מעשי. נקודת המוצא השונה שהיתה למתווכחים, גרמה שכל אחד ראה את העובדות אחרת.

 

לבני זוג, ברור מראש שיש נקודות מוצא שונות, מעצם היותם בני-מין שונה – איש ואישה, וכן משום שכל אחד מהם מופקד על תחומים שונים ממטלות המשפחה. המטלות השונות בתפקוד הבית, עשויות ליצור הבדלי גישה ברצונות לרכישת מכשירים עבור הבית, כגון: תנור אפיה או מחשב. האם לרכוש מקרר או להשקיע בתיקון המכונית, ולעיתים בהוצאה כספית הקשורה להידור מצוה. ברור שכל אחד מהם מרגיש יותר את הקשיים שהוא נתקל בהם במסגרת המוטלת עליו, ובתחום אחריותו המשפחתית.

 

כאשר מתפתח ויכוח שמרכזו הוא מה חשוב יותר, או למה המשפחה זקוקה יותר, הרי יהיה קשה למתווכחים לשכנע זה את זה, משום שכדי לשכנע צריך קודם כל לראות את הנתונים באופן זהה, ולעבור את אותם קשיים. לכן אמרה המשנה: "ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" (אבות פ"ב, משנה ד). והוסיף מחבר ‘קהילות יעקב’ (הסטייפלר) שאף אם עבר כבר עליך אירוע דומה, עדיין אין אתה מסוגל ואינך רשאי לדון את חברך. אתה רשאי לעשות כן רק בעת שאתה מצוי ממש באירוע זהה.

 

 

אדם נהנה מכך שהוא אינו דומה לזולתו. יש בכך ביטוי לייחודיותו, אך מכאיב לו שהזולת שונה ממנו. משום מה הוא רואה בשוני של הזולת, קריאת תיגר נגד אישיותו שלו. טמונה בכך מחשבה תת-מודעת האומרת: אם אתה חושב אחרת ממני, אתה סבור שהלך החשיבה שלי, אינו נכון, ואולי אף מעוות שאינני יודע להסתכל נכון על הסובב אותי. ברור שאין אדם היכול להתעלם ולהשאר אדיש אם מאשימים אותו שאינו יודע לחשוב, שהרי "אם דעה חסרת מה קנית".

 

הגמרא מדגישה את השוני העצום הקיים בין בני אדם, בביטוי: "שאין דעתם (של ישראל) דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה". רבי מנחם מנדל מקוצק, דן – מדוע מדגישים חז"ל את הדמיון בין דעת לפרצוף? כדי לומר שאין דעתם שוה, שהרי על כך הגמרא דנה, והשיב שלמעשה חז"ל מבקשים לומר לאדם, כשם שאין זה מפריע לך כלל שפרצופו של הזולת שונה משלך, כך גם אין סיבה שדעתו השונה של חברך תפריע לך.

 

בנוסף לכך יש להתחשב בעובדה שלצערנו, גורם מרכזי בקבלת עמדת הזולת, תלוי במערכת היחסים שיש ביניהם. כך זה במערכת היחסים החברתית, כך זה במערכת הפוליטית, ובמידה רבה אף במערכת הכלכלית. במסגרת המשפחה אין הדבר שונה. לכן, תהליך השכנוע לא ישיג את מטרתו, אלא אם ייעשה מתוך יחסים קרובים, ואוירה נעימה ונוחה.

 

* * *

מן התלמוד אנו למדים שתלמידי חכמים מודעים לתכונת התחרות הקיימת בין בני אדם, והעשויה להשפיע על הליכי החשיבה שלהם, ולכן הם מתפללים לבורא שיעזור להם להתעלות מעליה, להשתחרר מכבליה ולא להיות מושפע ממנה:

 

"תנו רבנן, בכניסתו (לבית המדרש) מהו אומר? יהי רצון מלפניך ה’ אלוקי, שלא יארע דבר תקלה על ידי, ולא אכשל בדבר הלכה, וישמחו בי חברי, ולא אומר על טמא טהור, ולא על טהור טמא, ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם".

 

בהקדמתו לספרו ‘תפארת ישראל’, מבהיר המהר"ל את הביטויים "וישמחו בי חברי", "ואשמח בהם" המוזכרים בתפילה קצרה זו: "הרי שאף בתלמיד חכם, לב האדם נוטה לשמוח כאשר ימצא בדברי זולתו חסרון. כי כל אדם בטבעו שמח בשלימות אשר יש לו, על זולתו. ולכן מתפלל שלא ילך אחר טבעו וישמח כשחברו נכשל בדבר הלכה, והוא אינו נכשל".

 

ומוסיף המהר"ל: "ואם הדבר כך בשלמי המעלה, מכל שכן בדור הבלתי שלם, אשר כל דברי זולתו אינם לרצון…"

        

          

(מתוך הבית היהודי חלק א, הבית היהודי חלק ב).