מתנות רבותי, מתנות
ימי הסוכות הם ימים חשובים ואפשר בעזרתם לזכות בהרבה מתנות. לכן עלינו לגלות ולדעת כיצד להשתמש במה שהם טומנים בתוכם. אז מה יש לנו שם?
ימי הסוכות הם ימים חשובים ואפשר בעזרתם לזכות
בהרבה מתנות. לכן עלינו לגלות ולדעת כיצד להשתמש
במה שהם טומנים בתוכם. אז מה יש לנו שם?
עברנו את ראש השנה ואת יום הכיפורים ולרובנו יש נטייה טבעית להתייחס אל ימי סוכות כזמן של מנוחה. אך לא כך הוא הדבר.
צריך להמשיך לעבוד במסירות נפש משום שימי הסוכות הם ימים חשובים ואפשר בעזרתם לזכות בהרבה מתנות. בימים אלה (מראש השנה ועד אחרי סוכות) נקבע איך תיראה כל השנה שלנו. לכן עלינו לגלות ולדעת כיצד להשתמש במה שהם טומנים בתוכם.
אז מה יש לנו שם?
מתנות יקרות
אפשר להשיג בסוכה מתנות יקרות מאוד: אמונה, דעת וקדושה, לכן ראוי לנצל את ימי חג הסוכות ולשהות כמה שיותר בסוכה. חבל על כל רגע!
להיכנס לסוכה זה ממש כמו להיכנס לרחם השכינה. הזוהר הקדוש אומר שהסוכה היא בחינת אמא – כשם שאמא מסוככת על אפרוחיה כך הסוכה מסוככת עלינו.
דבר נוסף, אפשר להגיע לדבקות נפלאה בתוך הסוכה. זהו מקום וזמן נפלאים להתבודדות ולקשר עם ה’. אומר רבינו (ליקוטי עצות) ש"על ידי מצוות סוכה זוכין לטהרת הלב, ועל ידי זה זוכין לפרש שיחתו היטב לפני ה’ יתברך כראוי, לדבר בכל פעם דיבורים חדשים שהם בחינת רוח הקודש". ועוד מגלה לנו רבינו, שעל ידי מצוות סוכה זוכים לשפע אלוקי, זוכים להשיג שכל גדול שבא לאדם בלא שום הקדמה.
קדושת הסוכה
כדי שנזכה לקבל את כל השפע האלוקי שיורד מן הסוכה צריך לשמור על קדושה, ובפרט על העיניים והפה. כל פעם שנכנס לסוכה נאמר בליבנו: "פה קדוש", ועל ידי זה ניצור מעין מסך לפה.
סוכה היא בחינת בינה, וזו הספירה היחידה מבין הספירות שיש בה גם דין וגם חסד. זכה – ה’ מחבק אותו בתוך הסוכה בידי ימינו (חסד). לא זכה – ביד שמאלו, ח"ו (דין). כלומר, לסוכה יש הרבה כוח לשני הכיוונים וצריך לשמור על קדושתה.
שמחה
את הסוכה צריך למלא בהרבה שמחה. הרבה שירים. "למתוח" את שמחת החג לכל השנה כולה, שהרי ימים אלו הם המשפיעים על שאר ימות השנה, ואז החיים יראו אחרת.
שמחה היא אמונה! אני מאמין שהכל ממנו יתברך והכל לטובה ואני מודה על כל דבר, קטן כגדול. יש הבדל עצום מאוד בין מה שעושים בעבודת ה’ בשמחה לבין מה שעושים ללא שמחה. רבינו הקדוש אומר לנו לא לדאוג. "מה לכם לדאוג מאחר שאני הולך לפניכם, סמכו על כוחי"! ורק כאשר מקיימים עצה זו – לא לדאוג – רק אז אפשר להיות באמת בשמחה.
אומר רבי נתן: "סוכה היא בחינת עולם הבא, כמו שכתוב: "וסוכה תהיה לצל יומם" (ישעיהו ד, ו), שזה נאמר על עלמא דאתי, היינו שבאלו הימים אחרי ראש השנה ויום הכיפורים אנו זוכים לישב בסוכה לשמוח בתכלית השמחה, כי אנו זוכין עכשיו להמשיך בחינת עולם הבא, שהוא בחינת סוכה בעולם הזה, שזהו עיקר השמחה כשמרגישין (את) העולם הבא – עכשיו" (הלכות סוכה, ו, ז).
אמונת חכמים
סוכה מסוגלת להשיג אמונת חכמים. הסכך הוא הצדיק שמסוכך עלינו. אפשר להתקרב בזמן הזה לרבנו הקדוש ולהשיג אמונת חכמים ולדעת שרבינו הוא הרבה מעבר למונח של צדיק שאנו מכירים. האור של רבינו הולך ומתעצם במהלך השנים. אפשר להשיג בסוכה את ההבנה שאנו לא יכולים לחיות ללא הצדיק. כמו כן אפשר להשיג בסוכה את כל הבהירות שאנו משתוקקים לה כל השנה.
הכנסת אורחים
מובא בספרים הקדושים שיש עניין מיוחד להזמין אורחים לסוכה. אפשר לומר שהטעם לכך הוא מפני שעם ישראל זכו למצוות סוכה על ידי הכנסת אורחים של אברהם אבינו, ולכן עלינו להשתדל עכשיו בעת קיום מצוה זו להכניס אורחים.
על כך אומר מדרש תנחומא: אילן נטע אברהם אבינו, ומהאילן הזה היה יודע מי שדבוק בהקב"ה ומי שדבוק בעבודה זרה. מי שהיה דבוק בהקב"ה – האילן היה פורש ענפיו עליו ומכסה את ראשו ועושה לו צל נאה. ומי שהיה דבוק בעבודה זרה – האילן היה מסלק את ענפיו כלפי מעלה, ואז היה אברהם מזהיר אותו ולא זז משם עד שאותו האיש היה מתאחד עם הקב"ה.
ועל ידי שאמר "השענו תחת העץ" – היה אברהם מכניס את הבריות תחת כנפי השכינה. בשביל כך שילם לו הקב"ה מידה כנגד מידה ונתן לבניו מצות סוכה שנקראה "צילה דמהימנותא" (צל האמונה) וכלשון הזוהר הקדוש (ח"ג ק"ג ע"ב): בוא וראה, בשעה שהאדם יושב בסוכה צל האמונה של השכינה פורסת כנפיה עליו מלמעלה, ואברהם וחמישה הצדיקים ודוד המלך באים לשכון אצלו.
כמו כן מבואר בספר "ראשית חכמה" (שער היראה פ"ד) שאברהם וכל האושפיזין באים לכל סוכה וסוכה מישראל. וזהו אפוא השכר של מצות סוכה, שכמו שאברהם היה מכניס את הבריות תחת כנפי השכינה, כך הקב"ה פורס עלינו צילו בסוכה.
וכפי שאמרנו, זכינו למצות סוכה בזכות הכנסת האורחים של אברהם אבינו, לכן יש עניין להמשיך ולהשתדל בכך, מעבר לכל המעלות והסגולות של הכנסת אורחים בכלל.
ישיבת ארעי
משל, לבן מלך שחלה במחלת עצבות ודכאון. המלך דרש ברופאים רבים אבל אף אחד מהם לא הצליח לרפאות את בנו. לאחר זמן מסויים בא רופא ממדינה רחוקה, ולאחר שבדק את הבן אמר שמצא דרך לרפואתו – על ידי שילבש חולצה של אדם שהוא מאושר.
המלך שלח את משרתיו לבעלי בתי מלון שהם עשירים גדולים וחשב שבודאי הם מאושרים, אך הם ענו למשרתים שאין הם מאושרים כיון שיש להם דאגות רבות ומתח רב בענייני המסחר וכו’. לאחר מכן הלכו לקבלני דירות ושוב השיבו אותה תשובה. עד שלבסוף הלכו לרועה צאן, והוא אמר להם שהוא באמת מאושר, וכשביקשו את חולצתו, השיב להם שאין לו חולצה, כי אם היתה לו חולצה הוא לא היה מאושר, כיון שהיתה לו דאגה לכבס ולגהץ ולשמור עליה…
והנמשל, בסוכות נצטוינו לצאת לגמרי מהבית ולהיכנס לסוכה, ששם אין רהיטים ושטיחים וכו’, וממילא אין שם דאגה ומתח וחשש מגנבים, ואז השמחה שלימה ואמיתית.
ואכן, אם נתבונן בזה נראה כי שמחה אמיתית לא יכולים להשיג אלא כשבאים לכדי הכרה כי העולם זה הוא רק ישיבת עראי, כי מי שחושב שתכלית האדם הוא בעולם הזה ועושה כאן ישיבת קבע, אי אפשר לו להגיע לידי שמחה פנימית, כי בדרך כלל מי שהוא שקוע בעולם הזה חסרה לו שמחה, כי שמחה היא דבר רוחני ומגיעים לשמחה רק אלו שמתקרבים אל ה’ יתברך, וכל התאוות והבלי העולם מפילים על האדם עצבות אשר היא אבי אבות הטומאה.
עוונות נתהפכין לזכויות
הסוכה נעשית מפסולת גורן ויקב (הסכך) שהם בחינת עוונות. כלומר, ה’ יתברך מחל לנו ביום הכיפורים על כל עוונותינו ונתהפכו העוונות לזכויות, על כן נעשה עכשיו מפסולת דייקא סוכה.
"ובזאת הסוכה אנו יושבים כל שבעת הימים, ואנו מקבלין השבעה רועים בסוכה, שעל ידם עיקר המשכת האמונה, שכל עבודתינו בראש השנה ויום כיפור היו בשביל זה, ובזאת הסוכה הקדושה אנו יושבין, והסוכה מגנת עלינו ושומרת אותנו מכל השונאים והרודפים הרוצים להרחיק אותנו, חס ושלום, כי על ידי כח הסוכה אנו בטוחים בה’ יתברך שנהיה סמוכים ודבוקים בו יתברך תמיד לעולם ועד, ואין שום דבר שירחיקנו ממנו יתברך, כי אנו נסתרים בצל סוכה העליונה, שהיא קדושה וגבוהה כל כך, עד ששם נתהפכין כל העוונות לזכויות, ובכח החסד הזה שוב אין אנו מתייראין משום הרחקה שבעולם, כי בודאי תמיד נשוב אליו יתברך, וסוף כל סוף נהיה נשארים דבוקים וכלולים בו יתברך תמיד, מאחר שזכינו עכשיו ליכנס באור הקדושה העליונה, בצל סוכה הקדושה, שהיא אמא דמסככא על בנין (אמא המסוככת על בניה), שהיא בחינת תשובה, ששם כל העוונות נתהפכין לזכויות.
"נמצא, שאנו רואים עוצם כח התשובה, על כן אנו בטוחים ומחכים, שמכל הנפילות והירידות ומכל ההרחקות שבעולם, מכולם נשוב אליו יתברך בתשובה שלימה, עד שנזכה לישב בסוכה של לויתן. וזה גם כן בחינת הסוכה של לעתיד, שתהיה מגנת מן הגיהנום, כי אור הסוכה נמשך ממקום גבוה כל כך, ששם כל העוונות נתהפכין לזכויות" (אוצר היראה, סוכות, ק"ל).
אנחנו והגויים
בגמרא (עבודה זרה ג, ע"ב) מובא, שלאומות העולם לא יהיה חלק ושכר בתורה מפני שלא קיבלו אותה עליהם, ולכן הם אומרים לפני הקב"ה: "ריבונו של עולם, תנה לנו ונעשינה". אמר להם הקב"ה: "שוטים שבעולם, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, ומי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת?! אלא אף על פי כן מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה". מיד כל אחד עושה סוכה בראש גגו, והקב"ה מקדיר עליהם חמה כתקופת תמוז וכל אחד מבעט בסוכתו ויוצא, שנאמר: "ננתקה את מוסרותינו ונשליכה ממנו עבותימו". והקשתה הגמרא: והרי אמר רבא: מצטער פטור מן הסוכה, ובדין יצאו מן הסוכה. אם כן, על מה תובע אותם הקב"ה? ותירצה הגמרא: נכון שמצטער ופטור מן הסוכה, אבל מדוע לבעוט?! התביעה על הגויים היא על הזלזול במצוה, על ששמחים להיפטר מהעול, מהחיוב לקיים את דבר ה’.
כשישראל מצטער ויוצא מן הסוכה באונס – הוא יוצא בראש מורכן בהרגשה של עבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו רבו קיטון בפניו, כביכול כאומר לו: ‘אי אפשי בשימושך’.
ההבדל בין הגוי לישראל הוא, שישראל מצטערים כאשר אין ביכולתם לשמש את בוראם. הגוי שמח להיפטר מן המצוה, דבר זה מתגלה בבעיטה שבועט בסוכה ביציאתו. לכן ממשיכה הגמרא ואומרת: מיד יושב הקב"ה ומשחק עליהן, שנאמר: "יושב בשמים ישחק", אמר רבי יצחק: אין שחוק לפני הקב"ה אלא אותו היום בלבד.
וזהו שאמרו רבותינו במדרש, שבראש השנה ויום הכיפורים נכנסים ישראל והגויים לפני הקב"ה לדין, כיצד יודעים מי זוכה בדין? כשישראל יוצאים בחג הסוכות ושרביטיהם בידיהם (היינו לולביהם) יודעים כי ישראל הם הזוכים בדין. החיבה והשמחה שבני ישראל מחבבים את המצוות הם העדות והערובה לכך שאנו זוכים בדין, וזוהי חיבתו של הקב"ה אלינו, בניו רחומיו.
הסיפור הקצר הבא ימחיש נקודה זו:
מסופר על אחד מן האדמו"רים החשובים במזרח אירופה שישב באחד מלילות חג הסוכות ולמד את לימודו. לפתע החלו יורדים גשמים שנכנסו לתוך הסוכה ואותו אדמו"ר חשוב ממשיך בלימודו לאין מפריע. ככל שנתמשך הזמן התחזקו הגשמים והאדמו"ר מתחזק בלימודו וככל שהגשם מוסיף ומתחזק – כך מתחזק הרב עוד ועוד בלימודו, עד שממש כל הסוכה נתמלאה במים. הגמרא כולה נרטבה ואותו אדמו"ר ממשיך בלימודו על אף שהמים הגיעו עד לשד עצמותיו. לבסוף כשראה הרב כי הגשם הפך לממש מבול, נשא עיניו אל המרום וקרא בקול רם כלפי שמיא: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה"!!
צילתה מרובה מחמתה
"צריך להניח סכך, עד שתהא צילתה מרובה מחמתה". גם את האור האלוקי אפשר לקבל רק במידה, מתוך ענוה והכרת מגבלותינו, בחינת: "ריבוי שמן גורם כיבוי הנר".
למטה מעשרים אמה
אסור להגביה את הסוכה למעלה מעשרים אמה. לדברי רבי נתן, זהו רמז לכך שאסור לחקור ולהתעמק במה שעבורי אינו נתפש, במה ש"גדול עלי". פשט האיסור – אדם שיושב בסוכה של יותר מעשרים אמה עיניו לא רואות את הסכך, ועל כך אומר רבי נתן: "עין השכל והתבונה" לא משיגה את הגובה הזה. עלינו לדעת את הגבולות שלנו ולא לקפוץ גבוה מדי.
נימוק נוסף בפשט של הגמרא לגבי איסור זה הוא, שמעל עשרים אמה נקרא המבנה – מבנה קבע ולא ארעי. ואומר רבי נתן שכך גם אנו צריכים לראות בכל מדרגה ומדרגה מצב זמני, ולהתייגע ולרצות ולהשיג יותר.
ארבעת המינים – תתחבר, תתעורר!
אנו מחברים, מאגדים את ארבעת המינים וזוהי בעצם קריאה לאחדות עם ישראל: תתחבר! גם אתה יכול להיות נכלל בתוך הקיבוץ הקדוש של ישראל בבחינת: "כל המחובר לטהור – טהור".
אנו מטלטלים את ארבעת המינים מצד אל צד, מלמעלה למטה, מהגוף החוצה וחזרה אל הגוף. תתעורר! אין יאוש כלל. ה’ בכל ארבעת הרוחות, בשמים ובארץ. היכן שאתה נמצא, שם נמצא הוא יתברך. "הקיצו ורננו שוכני עפר" – יקיצו משנתם הרוחנית ואל יתייאשו כי עדיין ה’ עימם, כי "מלא כל הארץ כבודו" (מתוך "למעלה מן הזמן" מאת הרב ארז משה דורון).
אנו נוטלים את ארבעת המינים כדי להמשיך את השמחה של המצוה, שהיא בחינת עולם הבא, לתוך הלב, בחינת: "נתת שמחה בליבי", כי זוהי השמחה האמיתית, לטעום טעם עולם הבא כבר בעולם הזה.
תפילה
סוכות דוד הנופלת – התפילה. עיקר עיסוקו של דוד המלך היה תפילה, וכפי שאמר: "ואני תפילה", ובסוכות עוסקים להקימה. וזהו: "צא מדירת הקבע ושב בדירת ארעי" – אל תעש תפילתך קבע אלא רחמים ותחנונים. עשה מהתורות תפילות, דבר אל ה’ בשפה שלך, חבר בעצמך את התפילות שלך, שכל זה בחינת ארעי.
תיקון המידות
סבלנותו של ה"חפץ חיים"
את המעשה דלהלן סיפר הר"ר משה צ’צ’יק זצ"ל, מותיקי תלמידי ישיבת ראדין, כפי ששמעו מרבו הגאון רבי ברוך יוסף פייבלזון זצ"ל ראש ישיבת ראדין:
כידוע, נפטרה עליו לעת זקנותו אשת נעוריו של ה"חפץ חיים" והוא התחתן שנית. בחג הסוכות הראשון, הקים את סוכתו, כתמיד, ליד הבית, מקום שאין רבים מהלכים שם. לאחר שהסוכה כבר עמדה, יצאה הרבנית, הסתכלה בסוכה ואמרה לבעלה: ‘מקום זה אינו מתאים כלל, לפי דעתי רצוי להעמיד את הסוכה שם’, והצביעה על מקום אחר.
לא אמר ה"חפץ חיים" מילה, והקימה מחדש במקום עליו הצביעה הרבנית, אף על פי שבמשך כל השנים עמדה סוכתו באותו מקום שהקימה גם השנה. כאשר עמדה הסוכה במקומה החדש, יצאה שוב הרבנית, הסתכלה היטב ואמרה לבעלה: ‘טעיתי, רואה אני כי צדקת שהקמת את הסוכה במקום הקודם’. שוב לא אמר ה"חפץ חיים" דבר וחצי דבר, והקימה מחדש במקום שעמדה עליו כל השנים.
הגאון מרן רח"ע גרודזנסק זצוק"ל סיפר את הסיפור הזה לראש ישיבת ראדין, הגרב"י פייבלזון זצ"ל, להדגיש את מידת הסבלנות של ה"חפץ חיים".
לא אכעס
רבי מיכל מזלוטשוב מהדר היה במצוות, ובמיוחד במצוות האתרוג שהיתה חביבה עליו באופן מיוחד. מוכן היה לשלם סכומים גדולים ובלבד שיזכה לברך בחג על אתרוג הדר שבהדר.
באחת השנים אירע, ומחסור באתרוגים פקד את איזור זלוטשוב, לא ניתן היה לראות בשווקים אף לא אתרוג אחד. אך לאוזנו של רבי מיכל הגיעה שמועה כי באמתחתו של סוחר מסויים מצוי אתרוג מהודר שבמהודרים, אותו קיבל מארץ ישראל. רבי מיכל לא התמהמה ואץ לביתו של אותו סוחר שדרש עבור האתרוג סכום עתק.
תפילין יקרות היו לו, לרבי מיכל, בירושה מאביו, רבי יצחק שהיה נערץ מאוד בעיני החסידים והללו מוכנים היו לשלם עבורם הון. פעמים רבות הפצירה בו אשתו כי ימכור את אותם התפילין וירכוש תפילין פשוטות יותר, כדי שיוכלו לחיות מעט יותר ברווחה, אולם הוא סירב בתוקף. אולם כדי להשיג אתרוג מהודר מוכן היה למכור את אותם התפילין המיוחסות.
כששמעה אשתו כי מכר את התפילין כדי לרכוש אתרוג, גבר בה כעסה, היא נטלה את האתרוג היקר, השליכה אותו ארצה ופסלה אותו. באותו רגע עמד רבי מיכל בגבורת נפש מוסרית ואמר: תפילין – אין לי, אתרוג – אין לי! ואני עוד אחטא ואכעס?! לא אכעס!
בשתיקתו זו לימד אותנו לשלוט ברגשות, לדעת מה לעומת מה, אם הפסדת דבר אחד, עדיין לא כדאי להפסיד את שיש בכוחו של הכעס לגרום לנו להפסיד.
יהי רצון שנזכה לכל הקדושה שהסוכה יכולה להוריד לנו ו"למתוח" את שמחת החג לכל השנה כולה ולכל החיים כולם!
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור