פרשת השבוע ויחי – צוואה לדורות
פרשת השבוע ויחי - יעקב נאסף אל עמיו, אך לפני כן הוא אוסף ומקבץ את בניו כדי לספר להם את אשר יקרא אותם באחרית הימים ולברך אותם. צוואת האב לבניו.
בחרבי ובקשתי
יוסף עתיד לטרוח בקבורתו של אביו, לכן נותן לו יעקב אבינו בתמורה נחלת קבר – היא שכם, אותה לקח מיד עשו. וכיצד לקח? "בחרבי ובקשתי", ומפרש רש"י הקדוש: בתפילה ובקשה.
הכל על ידי תפילה, וכמו שאומר רבי נתן: "כי עיקר הכלי זיין של איש הישראלי הוא התפילה, וכל המלחמות שצריך האדם לכבוש, הן המלחמות עם המונעים והחולקים, הכל על ידי תפילה ומשם כל חיותו. על כן, מי שרוצה לזכות לקדושת ישראל באמת צריך להרבות בתפילות ובקשות בינו לבין קונו, ואם האדם מרבה בתפילה ובקשה ימים ושנים הרבה ואף על פי כן הוא רואה בעצמו שעדיין הוא רחוק מאוד מאוד מה' יתברך, ונדמה לו כמסתיר פנים ממנו ח"ו, אל יטעה שה' יתברך אינו שומע תפילתו ושיחותיו כלל, רק יאמין באמונה שלמה שה' יתברך שומע ומאזין ומקשיב לכל דיבור ודיבור של תפילה ותחינה ושיחה ואין שום דיבור ודיבור נאבד ח"ו, רק כל דיבור עושה רושם מעט מעט ומעורר רחמיו בכל פעם אך עדיין לא נגמר בניין הקדושה שהוא צריך לכנוס בו, וברבות הימים והשנים, אם לא יהיה טיפש ולא ייפול בדעתו בשום אופן בעולם, ויתגבר ויתחזק ויתאמץ בתפילה יותר ויותר, אז ע"י ריבוי התפילות יכמרו רחמיו יתברך, עד שה' יתברך יפנה אליו ואיר לו לפניו וימלא חפצו ורצונו בכוח הצדיקים האמיתיים ויקרבהו ברחמים ובחמלה גדולה" (אוצר היראה, תפילה).
דעת ה'
יעקב מקבץ את בניו קודם מותו כדי לברך אותם, ומהי הברכה שברכם? שיזכו לדעת הקדוש, "להודיעם כי ה' הוא האלוקים, כי כל הברכות הם בחינת המשכת הדעת, להודיעם האמונה הקדושה שזה עיקר כלל הברכות שבעולם" (רבי נתן, חושן המשפט, שותפים בקרקע הלכה ה').
רבי נתן מגלה לנו, כי את הדעת הקדוש, את האמונה הפשוטה והבסיסית, שיש בורא לעולם והכל בהשגחה פרטית והכל לטובה – אפשר לקבל מן הצדיק שבאותו הדור, וכדבריו: "ועל כן, קודם שבירך יעקב את כל בניו עסק בתחילה במנשה ואפרים, בני יוסף, לברכם כמבואר בפרשה, כי יוסף הצדיק הוא הצינור הקדוש שעל ידו נמשך ברכת הדעת לכל ישראל".
מי שזוכה בדעת ה', מבין שה' הוא רחמן גדול, וכל עיכוב הגאולה נובע מכך שה' מחכה לכולם, גם לרחוקים ביותר ממנו, כדי שכולם יצטרפו לקיבוץ הקדוש של עם ישראל.
כשביקש יעקב לקבץ את בניו ולגלות להם את הקץ, הוא סבר שעל ידי האסיפה לבד של בניו הקדושים, שכולם צדיקים, יוכל לומר ולגלות להם את קץ הימים, אולם השכינה הסתלקה ממנו, ואז הבין שאי אפשר להביא את הגאולה על ידי אסיפה של הצדיקים בלבד משום שה' יתברך חושב לבל ידח ממנו נידח, וכל עיכוב הגאולה ואריכת הגלות הוא מחמת ריבוי רחמנותו על כל הרחוקים והנידחים, ולכן משנה יעקב את לשונו הקדוש ואומר קיבוץ במקום אסיפה, "היקבצו ושמעו", במקום מה שנאמר בתחילה "האספו ואגידה לכם". על כך אומר רבי נתן: "כי אסיפה נאמר על אסיפת הקהל שאינם רחוקים מאוד זה מזה, כמו "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל", אבל שם קיבוץ נאמר על קיבוץ הרחוקים מאוד מאוד, בקצה הארץ, כמו שנאמר: "אם יהיה נדחך בקצה השמים ומשם יקבצך" (אבן העזר, פריה ורביה, ה).
צוואתו של יעקב
יעקב נאסף אל עמיו, אך לפני כן הוא אוסף ומקבץ את בניו כדי לספר להם את אשר יקרא אותם באחרית הימים ולברך אותם. יש פה מעין צוואה של אב לבניו. בצוואה זו ישנן מספר נקודות אותן נוכל ליישם בחיינו, בעבודתנו הפנימית.
התחזקות והתעוררות – אלו שתי דרכים בעבודת ה', ועל כך אמר רבי נתן: "כי כנגד כל כף של התעוררות שנותנים לאדם, צריך לתת לו קערה מלאה של התחזקות" (שיח שרפי קודש). לכן עלינו להתחזק בכל דרך אפשרית, להתחזק ולחזק אחרים עם מילה ועצה טובה ובכל דרך שנמצא לנכון.
"ויברכם ביום ההוא" (מח, כ) – עיקר הבלבולים, הם מחשבות מהעבר ומהעתיד. הברכה של יעקב היא – שיזכו ליום ההוא, כלומר שיהיה להם את היום המסויים, שיחיו את הווה ולא את העבר והעתיד. "יהודי הוא כמו מעיין, כמו באר. צריך להסיר את האבן כדי שהמים יזרמו, לא לחשוב יותר מדי, לא לתכנן, לה' יתברך יש את התוכניות שלו" אומר הרב צנעני, ואמר שפעם שאלו אותו: "מה חושב הרב?", והוא השיב: "הרב לא חושב, הוא מרגיש, הוא חי, הוא זורם". לא להפסיד את היום. גם אם אי אפשר לעשות דברים גדולים באותו יום, לפחות להרים את הראש למעלה ולהתחבר עם בורא עולם.
כף זכות – זו עבודה קשה. צריך ללמוד וללמד כף זכות על כל אדם בכל מצב. לא פעם ראינו שהדמיונות שלנו מציירם לנו ציור כזה או אחר והמציאות טפחה על פנינו. לעיתים אדם מתכוון לטוב, ואילו אנו מפרשים זאת אחרת. לימוד כף זכות מונע הרבה רע מהאדם, כגון: לשון הרע, כעס, הקפדה לאורך זמן. ומאידך – מהצד הטוב: מביא את האדם לרחמנות, סלחנות, ויתור ומחשבות טובות על כל אדם.
"יעקב אבינו רואה את בניו של יוסף ושואל: מי אלה שאינם ראויים לברכה, כי ראה רשעים גדולים שיצאו מהם". השיב לו יוסף: "בני הם, אשר נתן לי אלוקים בזה", כי יוסף יגע ומצא נקודות טובות גם ברשעים שיצאו מהם, ועל כן תיכף נתרצה יעקב ואמר: "קחם נא אלי ואברכם". הנה עיקר הויכוח בין יעקב ליוסף היה בעניין לימוד זכות על הכל, כי הוא עבודה גדולה מאוד שאפילו גדולי הצדיקים לפעמים לא ידעו ללמד זכות כראוי והקפיד ה' יתברך עליהם, כמו שמצאנו בישעיה והושע וכו'" (אורח חיים, ערובי תחומין, הלכה ו').
להפוך את היגון לשמחה – השמחה היא מעל הכל! נאמר בפרשה: "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה". מבואר במדרש רבה ובזוהר הקדוש (פרשת יחי) שאותן י"ז שנים שהיו עיקר ימי חייו שחי בשמחה ובנחת. לכאורה תמוה הדבר, שכשהיה יושב בארץ ישראל לא ישב בשלוה ובארץ מצרים שהיאמקום טמא שאז התחיל גלות מצרים שמררו את חייהם, שם דווקא ישב בשלוה? אך כל זה הוא עניין ששון ושמחה ישיגו (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, תורה כ"ג). כי עיקר שלימות השמחה בו יתברך שזה עיקר החיות, הוא כשמתגברים לחטוף את היגון והאנחה ולהפכם לשמחה, ושם דייקא חי יעקב בשמחה ושלוה, כי אז השיג בשלימות את העניין שהופכים את היגון ואנחה לשמחה (אורח חיים, הודאה ו).
לא לדחוק את השעה – "ביקש יעקב אבינו לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה. סבר שיש בבניו איזה פסול, מיד פתחו כולם ואמרו "שמע ישראל", וראה שכל העדה כולם קדושים ואף על פי כן נסתלקה ממנו שכינה על שביקש לגלות את הקץ, אז הבין מיד שאי אפשר לדחוק את השעה בשום דבר" (חושן משפט, גזילה, הלכה ה').
המתן. זה מה שה' יתברך רוצה מאיתנו. כי מי שרוצה נפט זה סיפור אחד, אך מי שרוצה שמן אפרסמון (שהוא יקר מאוד), זה סיפור אחר. גם כשמתפללים על דבר מסויים, צריך לדעת לבקש אך בלי לנקוב בזמן שדבר זה יתקיים. אין אנו יודעים מתי אכן יהיה הזמן הטוב ביותר לבקשותינו. לכן עלינו להמתין בסבלנות, להתפלל אך להמתין עד שיגיע הרגע המתאים מבלי לדחוק את השעה.
ובינתיים? בינתיים צריך להתחזק ברצונות ובכיסופין כי זה העיקר. "רצון בחינת ריצה. הכוח של הרצון נותן לנו כוח לרוץ. יש לי רצון, יש לי כבר כוח. יש לי מרץ, אני יכול לרוץ, אני יכול לעשות דברים. הכיסופים הם דבר שקיים לנצח. כשאדם מגשים את הדבר, מקבל אותו, הוא עושה אותו גשמי. כשרציתי, הייתי משולהב, כשקיבלתי – יש לי. אני פחות מתלהב, פחות דבוק בה'. הרצון הוא מעל הכל. הוא דבר עליון, הוא חלק אלוק ממעל. רבי נתן אומר לנו (הלכות ערב, הלכה ג): מי יכול להגיד שהוא עובד את ה'? שום מלאך. ובודאי לא אדם שהוא חלש ומוגבל. אלא מה? הוא יכול לרצות. הקב"ה מאוד אוהב את הרצונות של בני האדם, הוא מלקט אותם. אדם יכול להגיע למדרגות גבוהות מאוד עם הרצון. הדבקות זו מעלה גבוהה של הרצון" ("באור פני מלך חיים").
תיקון המידות ועבודה פנימית – יעקב אבינו אינו מוכיח את השבטים על המעשה שעשו. המעשה שייך לעבר, ו'אין בוכים על חלב שנשפך'. התוכחה היא על המידה שביסוד המעשה, על התכונה שהביאה אליו. בראובן נאמר: "פחז כמים", ובשמעון ולוי נאמר: "ארור אפם עז ועברתם כי קשתה" – כעס וחימה. כל זמן שהמידה לקויה היא תניב מעשים שליליים. מעשה שנעשה – נעשה. יש לטפל בשורש ולהשתדל בתיקון המידות.
יהי רצון שנזכה לעשות עבודה פנימית אמיתית, לברוח מן החיצוניות ולהיכנס פנימה, להיות אנשי אמת, לא לדחוק את השעה ולהתחזק עם רצונות ולשמוח תמיד.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור