לזכור שצריך לשכוח
"החיים הם בית הספר הגדול והטוב ביותר בעולם" – אימרה נכונה. "לומדים כל החיים ובסוף מתים טיפשים" –גם נכונה, אבל באופן חלקי, ב"ה. "אף אחד לא נולד מושלם" – נכון ואמיתי. עובדה!
"החיים הם בית הספר הגדול והטוב ביותר בעולם" –
אימרה נכונה. "לומדים כל החיים ובסוף מתים טיפשים" –
גם נכונה, אבל באופן חלקי, ב"ה. "אף אחד לא נולד
מושלם" – נכון ואמיתי. עובדה!
"החיים הם בית הספר הגדול והטוב ביותר בעולם" אימרה זו בודאי מוכרת לכל אחד. והיא גם נכונה.
"לומדים כל החיים ובסוף מתים טיפשים" גם הוא נכון, אבל רק באופן חלקי ורק לחלק מהאוכלוסייה (ברוך השם).
אף אחד לא נולד מושלם! זהו משפט המפתח, זוהי עובדה! כדי להגיע לשלמות צריך לעמול קשה, ובמשך שנים רבות. ישנם אמנם אנשים רבים שחושבים שהם עצמם דווקא כן מושלמים (חלקם מאמינים כי הם נולדו כך, והם לא צריכים לתקן שום דבר) אבל למרבה הפלא והאירוניה מכיריהם של אנשים אלו ובני משפחתם אינם חושבים כך עליהם, אלא דווקא להפך.
והדברים הללו מובילים אותנו אל המסקנה הידועה (והקצת פרדוקסאלית): השלמות עשויה להתקיים רק במי שאינו חושב את עצמו כמושלם, או במילים אחרות – אדם החושב את עצמו למושלם הוא רחוק יותר מהשלמות מאשר אדם שיודע שהוא אינו מושלם.
ולכן, כדי לא לפגוע באף אחד מהקוראים (וכדי לא להישמע מתנשא) נאמר אמירה כללית אופטימית ואופטימלית שתתאים לכולם: כל אחד נולד "כמעט" מושלם, וכל מה שנשאר לנו כדי להגיע לשלמות המוחלטת זה בסך הכל מספר תיקונים "קוסמטיים" קלים באישיותנו – כל אחד והחבילה שלו. זו אמנם עבודה רבת שנים, אך בהחלט אפשרית!
להיות מושלם
כל מי שלא מסכים עם רוח הדברים הללו ומתעקש שהוא (וגם כמה מהחברים הטובים ביותר שלו) "בסדר גמור", כי הם לא צריכים לתקן שום דבר, הוא (וכל החבר’ה שלו) שייכים לאסכולה של אותם אלה שלמדו בבית ספר של החיים, עשו לעצמם בחינות אותן הצליחו לעבור בקלות, ונתנו לעצמם ציוני הצטיינות גבוהים (לדעתם בלבד, והם גם אלו שמן הסתם לא ימשיכו לקרוא את הכתבה – שהרי הם יודעים הכל). כתבה זו מופנית אל כל אותם אנשים שמאמינים כי האדם נברא בלתי מושלם מהבחינה האנושית-חברתית, והוא צריך לעמול קשה כדי להגיע לשלמות.
החיים, כידוע, מלאים תמורות ושינויים, עליות וירידות. זה כמובן נובע מהמציאות כפי שהיא מתרחשת לפנינו בחיי היום-יום, וזה גם נובע מהמבנה הנפשי המיוחד שבורא עולם חנן בו את האדם. אך נדמה כי ישנה נקודה אחת שבה כולם מסכימים ואין לגביה חילוקי דעות, והיא: שהחיים עצמם הם המקום הטוב ביותר כדי לעשות בו את ההתמחות (סטאג’) – לאחר, כמובן, שקיבלו את היסודות הנכונים במסגרות המתאימות.
למרות הכל
כיון שהחיים זורמים בקצב קבוע: עבודה, בית, מנוחה, יום רודף יום, כעין מרוצה קבועה ללא עצירה באמצע, תשומת הלב שלנו לעריכת שינויים, תיקונים והשתפרות כללית מתעוררת רק בעקבות "טראומות" (קטנות או גדולות), מה שנקרא בלשון עממית יותר "מעידה קלה" או "נפילה".
אנו מתעוררים ושמים לב לעובדה שיש צורך בתיקון עצמי ושיפור המעשים בדרך בעקבות זעזוע חברתי (כמו למשל אמירה לא נכונה, או התפרצות) ובעקבות אי הצלחה עסקית (הפסד כספי או פשיטת רגל).
האמת היא שאין אדם בעולם שאינו נכשל, ורק אדם שמעביר את חייו לבדו ולא עושה שום דבר בחייו עשוי לא להיכשל. אבל כמובן שאי עשייה זו היא הגדולה בהחמצות או הכישלון המושלם.
חז"ל מבהירים לנו את עומק החשיבות של הכישלון כבסיס ויסוד להבנת ההלכה וההנהגות היהודיות הנכונות באומרם: "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם". במילים אחרות, אפשר אולי לומר כי כוונתם היא: שאין אדם מצליח להבין את ההלכה אם לא נכשל בה. וגם חכמי הגויים אמרו בחכמתם: "מי שלא עושה, לא טועה!".
על בסיס דברי חכמינו ז"ל אפשר לסכם ולומר כי: יש להניח שבמשך כל ההיסטוריה האנושית לא היה אדם שחי את כל חייו בלי לעשות אף טעות אחת. יותר מכך, בחומש ובספרי הנביאים מלמדת אותנו התורה כי גדולי האומה, משה רבינו, אהרן הכהן, דוד המלך, שאול המלך ועוד רבים וטובים, כולם היו אנשים בעלי מידות נשגבות ומורמים מעם, ובכל זאת עשו טעות כלשהי וכשלו לפחות פעם אחת (גדולתם של כל אחד מהם נמדדה אחר כך בהודאתם על האמת ובעמידתם על טעותם), כך שאנו – אזובי הקיר – לא נשאר לנו אלא להתפלל שיגיעו מעשינו למעשי אבותינו.
להוציא מתוק מעז
התורה מלמדת אותנו להתייחס לכישלון בפרופורציה הנכונה. לא לראות בו את מצבו האמיתי ולהיכנס לייאוש, אלא להתייחס אליו כדבר חולף ומעידה זמנית. ולכן העמידו חכמים את הכישלון החוזר על עצמו בחומרה רבה: "העובר עבירה ושונה בה נעשית לו כהיתר"!! וכן להשתמש בו כמנוף להתקדמות אישית ושיפור האישיות. במילים אחרות אפשר לומר, שהכישלון יכול לשמש כ"קטליזטור" לשיפור המידות ולקידום אישי וחברתי.
התהליך של "כשלון" "נפילה" או "מעידה" קטנה או גדולה מצויים בכל מערכות היחסים הבין אישיות בחברה, ובכל המעגלים החברתיים של האדם, בחיי המשפחה, בעבודה, בלימודים ובעיקר במעגל המשפחתי אישי.
המעגל המשפחתי אישי הוא מיוחד מכל שאר המעגלים בזה, שבו אי אפשר שלא תהיינה אי-הבנות או אי-הסכמות בין המשתתפים השונים (הורים והורים, הורים וילדים, ילדים וילדים, ילדים והורים), ובעקבות אי-ההסכמות מתגלעים חלוקי דעות ה"מדרדרים" את המשתתפים למקומות לא צפויים/ רצוניים.
המעגל המשפחתי הוא גם מיוחד בזה, שבו אי אפשר להעמיד פנים לאורך זמן, ואי אפשר כלל לצאת ממנו…על כל כשלון חייב להצביע על כיוון שיפור והטבה בהתנהגות וההתייחסות לבן הזוג.
אני והתא
באחת הסדנאות בנושא שיקום התא המשפחתי שאל אחד המשתתפים את השאלה הבאה: האם זה נכון כי בהרבה מקרים בחיים האדם לומד ומקדם את עצמו רק בעקבות כישלונות? לאור מה שכתבנו עד עכשיו התשובה היא ברורה וחיובית, אך אולי אפשר להרחיב קצת יותר.
שאלתו של המשתתף היתה אמנם מכוונת דווקא בנושא המשפחתי האישי, אך התשובה לכך היא הרבה יותר כללית ו"גורפת", היא נכונה כמעט בכל תחום בחיים וכמעט בכל שלב משלבי ההתפתחות של האדם. (זה מאוד פשוט להוכחה. כאשר תינוק מתחיל ללכת הוא לומד מהר מאוד שלא כדאי ליפול, כי זה כואב. וכך, כנער הוא מפלס לעצמו את דרכו בתוך החברה תוך כדי התנסות ותהיה/טעייה וכן הלאה והלאה).
התא
בהסתכלות מעבדתית, דרך מיקרוסקופ על תהליך הכישלון, אפשר לסכם ולומר כי הוא גורם לעצירת מרוץ החיים, לזעזוע, להתבוננות ומיקוד תשומת הלב בפרטים המרכיבים את התהליך, במילים פשוטות יותר: לאחר כשלון מוצאים את הזמן כדי "לחפור" במרתפי הזכרון ולאוורר את תאי המוח האפורים מאבק. לאחר "חפירה" זו האדם שואל את עצמו שאלות נוקבות, כמו למשל: איך אפשר היה להימנע מהכישלון? מה גרם לו? האם הוא היה מחוייב המציאות? ועוד.
האמת היא, כי בירורים עמוקים ונוקבים אלו נעשים בדרך כלל רק אחרי כישלונות גדולים מאוד, אך מן הראוי היה לעשות את המחקרים הללו גם בכישלונות בינוניים ואולי גם בקטנים, ולו רק בכדי להימנע מכישלון גדול יותר.
בתוך עמי אנכי
רוב בני האדם, מדכאים את הרהורי החשיבה העולים בראשם בעקבות כישלונות קטנים ובינוניים וחוזרים ("כמה שיותר מהר") לשגרה, מטאטאים את כל האבק והלכלוך מתחת לשטיח וממשיכים את מרוץ החיים.
הרציניים יותר, אלו שאינם מסתכלים על החיים כמציאות חולפת מיקרית, אלא כהוויה מתמשכת בעלת משמעויות והיבטים גשמיים וגם משמעויות והיבטים רוחניים, הם, הרציניים, מנסים להפיק רווחים מכל דבר המתרחש בחייהם ובמיוחד (!!!) מהפסדי הכישלון ואי-ההצלחה. בשבילם הכישלון ואפילו הקטן ביותר הוא מצב חשוב מאוד לקידום אישי, הם מנצלים את ההזדמנות לערוך חשבון נפש (גם נקודתי וגם כללי) לגבי סך הדברים שגרמו לכישלון, וגם יעשו לעצמם השוואה עם כישלונות קודמים על מנת להסיק את המסקנות הנכונות.
שבע יפול צדיק
ככלל, לא צריך להיבהל מכישלונות או מעידות התנהגותיות בשום תחום בחיים ובמיוחד בחיי המשפחה. זה חלק מהמציאות, חלק מהחיים.
בחיי הפרט הכישלונות או המעידות שאנו מדברים עליהם, הם באים לידי ביטוי לרוב ובעיקר בדברים קטנים ולא חשובים ואחת לכמה זמן גם בדברים גדולים, המשותף לכל אלה שתמיד ישנם עוד אנשים מעורבים בעניין, שהרי בכל מערכת יחסים יש לפחות שני אנשים, ולכן צריך לזכור כי גם לאחר הסקת המסקנות ועשיית בדק הבית אישי/פרטי, ישנם "פצועים בדרך", ישנם עוד אנשים שהדברים כפי שהם התרחשו השפיעו עליהם ואולי אף פגעו בהם. ויש צורך לפעול ולתקן גם השפעות ב"חזית" הזו. איש איש כהבנתו ויכולתו. איש איש ובני ביתו.
ולכן כאשר אנו מודדים את גודל המעידה והשפעותיה עלינו, כדאי לחשבן גם איך זה נראה בעיני העומדים לצידנו ואיך זה השפיע עליהם, ולרוב נופתע לגלות שהדברים השפיעו הרבה יותר ממה שהערכנו. וגם מערכת זו טעונה בניה מחודשת.
ההוא והתא
וכאן המקום לדבר קצת גם על הצד הנפגע.
דרכי הפעולה והתגובה של האנשים הנמצאים במגע עם אדם שנכשל הם משמעותיים מאוד, ולפעמים הם הגורם "הקרדינאלי" העיקרי הקובע את דרך פעולתו ואת דרכי התנהגותו גם בפעמים הבאות.
גם הצד הנפגע צריך לסייע בהתנהגותו ובדבריו לחברו "לרדת מהעץ" בצורה אלגנטית קצרה וחלקה. למרבה הצער רבים מה"נפגעים" נשארים שקועים בתוך עצמם ומלקקים בסתר ובהנאה מזוכיסטית את פצעי הכישלונות של אחרים, אינם מנסים להתעלות על רדידותם הילדותית ואינם מוכנים לוותר על ההנאה של להיות "הנפגע" ועל התחושה הנעימה המלווה אותם בהמתנה לרגע שבו יוכלו לנקום את עלבונם.
במקום לבזבז אנרגיות מיותרות ולהוציא את המירב והטוב מהסיטואציה כדי לשפר את עצמם ואת מערכת היחסים, הם צוברים מרירות שבאה לידי ביטוי בהתנהגות אנטיפטית המחריפה את הקיטוב מעכירה את האוירה ומפריעה לבן הזוג "לרדת מהעץ" שעליו טיפס.
דברים שצריך לשכוח
יכולת הזכרון זוהי יכולת מנטאלית המאפשרת לנו לתפקד ולבצע פעולות מורכבות ומסובכות על סמך נתונים שהצטברו במחסנים שבראש. זה אולי הכישור המנטאלי החשוב ביותר בביצוע פעולות אינטליגנטיות מורכבות המצריכות צירוף של ידיעות ופרטים בני יותר מרובד אחד.
כאשר מדובר בפעולות כאלו, הזכרון הוא הכלי החשוב ביותר בתהליך היצירה הזה וזהו גם אחד ההבדלים הבולטים שיש בין פעילות מכנית של בעלי חיים לעומת בני אדם, בני אדם יכולים לזכור ולפעול על פי הנתונים הללו בעוד שבעלי החיים מבצעים רק פעולות זכרון פשוטות הקשורות בצרכים ביולוגיים שלהם.
יכולת הזכרון היא בהחלט מתנה נפלאה.
אך יש מתנה גדולה יותר והיא: השכחה.
חז"ל מגדירים את השכחה כ"חסד מאת הבורא", אפילו שצריכים אנו – בגלל השכחה – לחזור וללמוד שוב ושוב את הדברים שכבר למדנו, בכל זאת, השכחה הינה חסד מאת הבורא.
יחד עם זאת שהשכחה זה מתנה גדולה יותר "מהזכרון", יש לה יתרון נוסף על הזכרון והוא, שכדי לזכור צריך לאמץ את המוח ולפעמים לעשות "מניפולציות", ואילו כדי לשכוח אין צורך לעשות כלום. והזמן מרפא לאט לאט את הפצעים.
ולכן…
לסיכום, אפשר לומר כי גם כאשר אנחנו נמצאים בצד ה"פוגע" (קורה שנכשלים. לא?) וגם כאשר אנחנו בצד ה"נפגע" (איך עושים דבר כזה לא אחראי??) אנחנו צריכים להשתמש בכל הכישורים המנטליים שחנן אותנו הבורא ולזכור שיש דברים שצריך לשכוח…
(מתוך "עת לחשוב" – כתב עת לחשיבה יהודית, גיליון מס’ 60).
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור