לראות עם עיני האמונה
בעולם שלמד להעריץ בלי גבול ומידה חכמת אנוש והישגיו, קשה לדבר בשבח האמונה הפשוטה. עיתים נדמה, אפילו למאמינים עצמם, שאין היא אלא "בן חורג"...
בעולם שלמד להעריץ בלי גבול ומידה
חכמת אנוש והישגיו, קשה לדבר בשבח
האמונה הפשוטה. עיתים נדמה, אפילו
למאמינים עצמם, שאין היא אלא "בן חורג"…
מנהיג יש לעולם. הוא בראו והוא יצרו יש מאין המוחלט. הוא שטבע וחקק בכל יצור ונברא את טבעיו ואת מהותו המיוחדת. הוא שהניח כל אחד מריבוא רבבות ברואיו במקום המיועד לו, והוא שמניע, מאז ומעולם, את כל היצורים ואת כל קורותם אל תכלית גדולה ונעלמה.
אלוקים. האחד, שאין מחשבת אנוש יכולה לגעת אף בשולי גלימת השגתו. שליט בזמן, נושא את המקום ויוצר את חוקיהם. מרומם, "בלתי בעל גוף", בלי ראשית ותכלית, לא מוחש, בלתי מובן, נסתר, נעלם.
ועם זאת – קיים בכל מקום, לבדו עילה לכל דבר, מבחין בכל תנועה ומכוון כל מהלך, של כל יצור ויצור. "מלוא כל הארץ כבודו". זמין ונמצא תמיד קרוב קרוב. בו אנו מאמינים.
בעולם שלמד להעריץ בלי גבול ומידה חכמת אנוש והישגיו, קשה לדבר בשבח האמונה הפשוטה. עיתים נדמה, אפילו למאמינים עצמם, שאין היא אלא "בן חורג", שהאדם נושא איתו בלית ברירה. במה שאינו מבין הוא נאלץ להאמין. גם כשכבר מדברים על אמונה, מנסים להשיב לה את כבודה האבוד בהרבה דיבורים של שכל, כביכול אפשר הכל להסביר…
"אצל העולם אמונה הוא דבר קטן", מכריז רבי נחמן, "ואצלי – אמונה הוא דבר גדול מאוד" (שיחות הר"ן ל"ג). "העיקר הוא האמונה. וצריך כל אחד לחפש את עצמו ולחזק את עצמו באמונה" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב תורה ה, סעיף א’).
"ובאמת אמונה הוא עניין חזק מאוד, וחייו חזקים מאוד על ידי אמונה. כי כשיש לו אמונה, אפילו כשבאים עליו ייסורים, חס ושלום, יוכל לנחם עצמו ולהחיות את עצמו. כי השם יתברך ירחם עליו וייטיב אחריתו, והיסורים הם לו לטובה ולכפרה ובסוף ייטיב לו השם יתברך, בעולם הזה או בעולם הבא. אבל מי שאין לו אמונה, כשבא עליו איזה צרה, אין לו למי לפנות ואין לו במה להחיות ולנחם את עצמו" (שיחות הר"ן ל"ב).
אכן צריך לברר את האמונה מדמיונות ומתיפלות, שלא תהיה אמונת שווא כוזבת, כי אם אמונה עם דעת. אבל אין להתבייש בה, ואין כל צורך לעטוף אותה באצטלא של שכל. צריך לשאת אותה בגאון ולומר: אני יהודי מאמין. "אני מאמין באמונה שלמה, שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים". "אני מאמין באמונה שלמה, שהבורא יתברך שמו יודע כל מעשה בני האדם וכל מחשבותם".
להאמין בה’ ובהשגחתו, אין פירושו של דבר להאמין רק כשנדמה לנו שאנו מבינים את דרכיו. כמה קטנים היו אלו שיצרו את אלילי יוון, שהאמינו בהעתק מוגדל של בני אנוש, על כל תאוותיהם ואנוכיותם. כמה קטן הוא "אלוקים" זה שהאדם מבינו…
אם יש לנו קושיות על הנהגת ה’ בעולמו, אומר רבי נחמן, כך נאה וכך יאה לבורא עולמים, שמחשבתו תהיה רחוקה מאיתנו ובלתי מובנת לשכלנו. שאם לא כן, אילו היינו מבינים את דרכיו, במה היה רם ונישא מאיתנו? בשל מה נקרא הוא בורא ואנו נבראים? (ליקוטי מוהר"ן ח"ב תורה נ"ב).
כיצד, בעצם, נברא עולם שבוראו נעלם?
מבאר רבי נחמן, על פי המובא ב"עץ חיים" לאר"י בתחילתו: "כי השם יתברך מחמת רחמנותו ברא את העולם, כי רצה לגלות רחמנותו, ואם לא היה בריאת העולם, על מי היה רחמנותו? ועל כן ברא את כל הבריאה, מתחילת האצילות עד סוף נקודת המרכז של העולם הגשמי, כדי להראות רחמנותו. וכאשר רצה ה’ יתברך לברוא את העולם, לא היה מקום לבראו, מחמת שהיה הכל אין סוף. על כן צמצם את האור לצדדין, ועל ידי הצמצום הזה נעשה חלל הפנוי, ובתוך החלל הפנוי הזה נתהוו כל הימים (חלקי הזמן) והמידות (הגבולות) שהם בריאת העולם.
"וזה החלל הפנוי היה מוכרח לבריאת העולם, כי בלתי החלל הפנוי לא היה שום מקום לבריאת העולם כנ"ל. וזה הצמצום של החלל הפנוי אי אפשר להבין ולהשיג כי אם לעתיד לבוא, כי צריך לומר בו שני הפכים: יש ואין. כי החלל הפנוי הוא על ידי הצמצום, שכביכול צמצם אלוקותו משם, ואין שם אלוקותו, כביכול, כי אם לא כן אינו פנוי, והכל אין סוף, ואין מקום לבריאת העולם כלל. אבל באמת לאמיתו, בודאי אף על פי כן יש שם גם כן אלוקות, כי בודאי אין שום דבר בלעדי חיותו, ועל כן אי אפשר להשיג כלל בחינת חלל הפנוי עד לעתיד לבוא" (ליקוטי מוהר"ן תורה ס"ד סעיף א’).
אנו שרויים, מרגע היוולדנו, בתוך מציאות מסתורית, ששני הפכים גמורים לחלוטין משמשים בה תמיד בערבוביא: יש ואין, גוף ונשמה, אור אין סוף מול עולם מוגבל וסופי. המוחש לעינינו ולשאר חושינו הוא תמיד רק קליפת המציאות. כך מתאפשרת הבחירה. האם ללכת שולל אחר מראה עיניים או לחפש דרך להתוודע אל הרובד הנסתר של העולם. האם להיסחף לאין החיצוני או לבחור ביש הפנימי. האם להאמין שהחלל, כלומר הבריאה כולה, פנויה ונעדרת חלילה מאלוקות, או להאמין ש"אף על פי כן בודאי יש שם גם כן אלוקות" וכך – על ידי אמונתנו, למלא את החלל הזה מחדש באור.
לראות את החושך ולהאמין באור. לראות צורה ולהאמין ביוצרה – זו תמצית האמונה.
מתוך הסתרת האור נולדת כפירה, נולדת בלב מבוכה ותהייה, והאמונה היא, בעצם, התשובה לאותה כפירה, כי כשמוצאים תשובה לשאלה מציקה, מוצאים, בעצם, את השם יתברך שנחבא בה.
"והנה על ידי אמונה, שמאמינים בהשם יתברך כל עלמין (עולמות) וסובב כל עלמין (עולמות), ומאחר שהוא סובב כל עלמין, אם כן שגם החלל הפנוי בעצמו נתהוה מחכמתו יתברך, ובודאי באמת לאמיתו יש שם אלוקותו יתברך, רק שאי אפשר להשיג זאת (בשכל אנושי) ולמצוא שם את השם יתברך. כי אם היה מוצא עליהם (על כל הכפירות והמבוכות שבליבו) תשובה, היינו שהיה מוצא בהם את השם יתברך, אם כן לא היה חלל הפנוי, ולא היה אפשר להתהוות הבריאה. אבל באמת לאמיתו בודאי יש עליהם תשובה, ובודאי יש שם אלוקותו יתברך (בזה אנו מאמינים, אך במוגבלות שיכלנו אין אנו מבינים)…ועל כן ישראל נקראים עיבריים, על שם שהם עוברים באמונתם על כל החכמות (ההתחכמויות והמבוכות)".
יהודים – מסוגלים לדלג באמונתם על החלל הפנוי, על הריק הקיומי הנורא הנפעל בכל לב ומשתלשל מן הריק הגדול, החלל הפנוי, כביכול, מאלוקותו. יהודים – מבינים בשיכלם את מוגבלות שיכלם. במקום שאי אפשר להשתמש עוד בשכל, הם פותחים את "עין האמונה" ובעין זו סוקרים את העולם מחד ואת מציאותם הפנימית מאידך. מתבוננים היטב היטב, עד שהם מוצאים את ה’ יתברך ואת נוכחותו, המאירה בעולם ובתוכם ממש כשם שהאירה בטרם הבריאה. בהתבוננותם הם מגלים כיצד ה’ "ממלא וסובב" גם את ליבם, גם את ישותם ומציאותם הפנימית.
אמונה – היא תחושת הלב הפנימית מאוד בהכרח מציאות האור ובהכרח מציאות יוצר האור. משייפתח האדם אל כח האמונה המפעם בו, יאמין ויתן אמון במה שמעבר לחושים, יבנה בנפשו כלי, יצור בתוכו את היכולת להכיל, ואפילו להבין, את מה שמאחורי הקלעים של עולם הגשם.
"עיקר התהוות הכלים הוא על ידי אמונה", כותב רבי נתן, "כי אמונה הוא בחינת כלי לקבל את אור החכמה בתוכה".
פלא! אפשר להבין, אבל צריך קודם כל להאמין, להיפתח לאפשרות מציאותה של חכמה עליונה. "כי אור ה’ יתברך בעצמו, כביכול, אי אפשר לקבל מחמת ריבוי אור, כי הוא אור אין סוף ברוך הוא, ואי אפשר לקבלו כי אם על ידי כמה וכמה כלים. ועיקר כלל כל הכלים של הקדושה נעשין רק על ידי אמונה. כי על ידי אמונה, שמאמינים בו יתברך בלי שום חכמה ושכל, על ידי זה נעשה כלי. וכשזוכה להיות תקיף וחזק באמונתו, אז זוכה אחר כך שיתהווה מבחינת האמונה כלי, עד שיקבל בתוכו בחינת האור, עד שיזכה לאיזה השגה, והכל כפי תוקף האמונה שהיה לו". וכן כותב רבינו בספר המידות: "מתחילה צריך להאמין בהשם יתברך ואחר כך יזכה להבין אותו בשכל" (ערך אמונה סעיף כ’).
לא רק להבנת השכל משמשת האמונה ככלי. "נפתחו השמים ואראה מראות אלוקים" אומר הנביא יחזקאל (פרק א’, פסוק א’) ומגלה רבי נחמן שראשי תיבות של פסוק זה – אמונה. המאמין, כפי חוזק אמונתו, רואה וחוזה ממש במציאות האלוקים ובמציאות עולמותיו העליונים.
ואמונה אי אפשר לה שתהיה מופשטת, ממשיך רבי נתן ומבאר שם. גם לתורת האמונה יש כללים ודרכים שצריך ללומדם ולסגלם מפי שהוא אומן בה. "ועיקר – הוא אמונת חכמים, כי מעוצם גדולתו ורוממותו יתברך, אי אפשר לזכות אפילו לבחינת אמונה, כי אם על ידי החכמים וצדיקי הדור האמיתיים (הבקיאים בכל דרכי התורה וקיומה) שזכו על ידי יגיעתם ועבודתם ואמונתם השלמה, להשיג השגות אלוקותו יתברך, והם – יכולים להמשיך לנו מאורו וטובו יתברך ולהכניס בנו האמונה הקדושה" (ליקוטי הלכות יורה דעה, הכשר כלים ב’, סעיף א’).
שיכלול ופיתוח האמונה, מלמדים האומנים בה ובדרכיה, הוא על ידי דיבורי אמונה. הן על ידי דיבורי תפילה, שכל מהותה אמונה, והן על ידי דיבורים בינו לבין עצמו ובינו לבין חברו, שמגלים את אמונתו. "האמונה תולה בפה של האדם, בבחינת (תהילים פ"ט): "אודיע אמונתך בפי", היינו על ידי שמדברין האמונה בפה, זהו בעצמו אמונה, וגם על ידי זה באים לאמונה" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, תורה מ"ד).
וביאר יותר עניין זה (שיחות הר"ן קמ"ב) וזו לשונו: "כשנופל לאדם ספקות באמונת הבורא יתברך, יאמר בפה מלא: אני מאמין באמונה שלמה שהוא אחד, ראשון ואחרון".
עוד מגלים לנו אומני האמונה אודותיה: "עיקר שלמות האמונה הקדושה הוא להאמין שהשם יתברך רוצה בעבודת האדם בזה העולם. אף על פי שאי אפשר להבין זאת בשכל אנושי בשום אופן, אף על פי כן כבר גילו לנו אבותינו ורבותינו הקדושים מימות אברהם אבינו ע"ה ומשה רבינו, שהאמת הוא כן, וזה כלל ויסוד כל תורתינו הקדושה" (ליקוטי הלכות יורה דעה, הלכות שבועות ב’, סעיף ב’).
ההתחזקות באמונה איננה נצרכת רק לאדם הפרטי, לטובתו ולטובת שלמותו. קיום העולם כולו, גאולת ישראל ותקנתם – תלויים בה. "כי עיקר הגלות בשביל חסרון האמונה", כותב רבי נחמן…"כי יש בני אדם, המכסים כלליות הנסים בדרך הטבע. וכשתכלה (כפירה) זאת ותתרבה האמונה בעולם – אז יבוא משיח, כי עיקר הגאולה תלוי בזה, כמו שכתוב (שיר השירים ד) "תבואי תשורי מראש אמנה" (ליקוטי מוהר"ן תורה ז, סעיף א’).
בכל דור נדרשה עבודה מיוחדת כדי להשלים ולתקן מה שהוטל על נשמות אותו הדור לתקן. על דורנו, דור עיקבתא דמשיחא, מוטל להשתלם דווקא במידת האמונה. כך מצאנו בדברי חז"ל (מסכת מכות כ"ד) שבכל דור עמדו צדיקים והורו מהי עיקר עבודתו, ולבסוף חתמו דבריהם: "בא חבקוק והעמידן על אחת – "צדיק באמונתו יחיה".
היו דורות, שהפליגו בים התורה ודלו משם אוצרות ללא קץ. היו דורות שהשתלמו בתיקון המידות. אבל טרם היה עוד דור כשלנו, בו "החושך יכסה ארץ", בו גברה כל כך ההסתרה. אין מלך ואין מקדש. אין חוזה ואין נביא. לא גילוי שכינה ולא רוח הקודש. חכמי הדור מתמעטים והולכים, וצרות רבות בגוף ובנפש מתרגשות ובאות, שוטפות והולכות. אלו הם פניו של החלל הפנוי ביותר: היכן ה’ והיכן רחמיו? היכן ידו המכוונת והיכן מעלת עמו?
אבל גם בתוך החושך הזה – יש עוד מאמינים. מאמינים בטובו ובחסדו. חשים בידו המכוונת. מצפים לגאולת עמו. והם נושאים עיניהם לאור שישוב וימלא את כל החללים, יחזור ויבהיר את המבוכות כולן.
"היתה עלי יד ה’ ויוציאני ברוח ה’ ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות" מספר יחזקאל הנביא (פרק ל"ז פסוקים א-יא) "והעבירני עליהם סביב סביב והנה רבות מאוד על פני הבקעה והנה יבשות מאוד". "ויאמר אלי: בן אדם, התחיינה העצמות האלה? ואומר: ה’ הוא אלוקים, אתה ידעת". אפילו יחזקאל מתקשה להאמין בחיות מחודשת לעצמות כה יבשות, אבל ה’ מצוהו והפלא מתרחש לנגד עיניו. "…והנבאתי כאשר ציוני ותבוא בהם הרוח ויחיו, ויעמדו על רגליהם חייל גדול מאוד".
מחזה זה לא היה מיועד לעיניו של יחזקאל בלבד, כי אם לנו כולנו. וכבר ביאר ה’ לנביאו פשר הדבר: "ויאמר אלי: בן אדם, העצמות האלה כל בית ישראל המה, הנה אומרים: יבשו עצמותינו ואבדה תקוותינו, נגזרנו לנו". מבאר רש"י: "העצמות אלה כל בית ישראל המה – רמז ודוגמא לכל בית ישראל בגלותם המה, שהרי הם אומרים: יבשו עצמותינו בצרות, אבדה תקוותינו ומה נוחיל לתשועה עוד?…וביאר המלבי"ם: "יבשו – לא נשאר להם מלך ושרים, לא גבורה והתעוררות חייל, עד שהם בתכלית היאוש".
בתוך המוות המרחף מסביב, מאיים על כל גוף ונפש, בתוך היובש המחלחל בעצמות ומסלק חיות מן הלב – יש מאמינים. "התחיינה העצמות האלה"? שואל ה’, ועונים מאמיניו, ומעידה מציאותם: "כן. תחיינה". נגד כל הסברות המציאותיות, נגד כל הערכות המצב הריאליות, מול עולם ומלואו של חומרנות שוטפת ומכלה, של מידות רעות ונפסדות – אנחנו מאמינים.
התחיינה המחשבות הטהורות ורגשות הקדושה? כן. גם אם נרמסו עד עפר, הן עתידות להתקומם ולמרוד ברע. להשליך הלאה את המוות ואת נושאיו, ולהוליד חיים. חיים חדשים, חיים אמיתיים, חיים מלאים ומאירים, מול ונגד כל התחזיות הקודרות. חיים לכל אחד ואחד מאיתנו בפרט, יהיה מי שיהיה, עבר מה שעבר, וחיים לכולנו ביחד. "העצמות האלה – כל בית ישראל המה".
גילוי אמונתנו זו בחיים חדשים, בגאולה, בישועה, על ידי תפילה. "כי תפילה למעלה מהטבע. כי הטבע מחייב כך והתפילה משנה הטבע, וזה דבר נס, ולזה צריך אמונה, שיאמין שיש (אלוקים) מחדש, ובידו לחדש דבר כרצונו (גם נגד הטבע, שהרי הוא בראו והוא מנהיגו)" (ליקוטי מוהר"ן תורה ז’, סעיף א’).
בסיפורי מעשיותיו (מעשה א’ – מאבדת בת מלך) מתאר רבי נחמן את השני למלכות בחיפושיו אחר בת המלך האבודה. שנים רבות הוא מבלה בדרכים, במדבריות ובמקומות בהם לא דרכה רגל אדם מעולם. הוא פוגש ענקים מבהילים למראה ושואל גם אותם על מחוז חפצו – הר של זהב ומבצר של מרגליות. "שם תמצאני", כתבה לו בת המלך בפגישתם האחרונה. אולם הענקים לועגים להלך בכל פה. "הלא אתה רואה ששטות סיפרו לפניך". "אם תשמע לי", טוען כל אחד מהם בידענותו, "שוב לאחוריך, בודאי איננו".
"אין תכלית ואין קדושה" טוענים ענקי כל העולם: "חכמת האדם ועוצמתו המדומה, קניניו ותרבותו האנושית, האנושה. "אין בת מלך ולא מלך". אבל גיבור הסיפור אינו נבהל מדבריהם והוא עונה להם באומץ: "אני יודע שישנו בודאי"! ומסיים רבי נחמן את סיפורו – "ובסוף – הוציאה". יש מלך ויש בת מלך, יש אלוקים ויש נשמה. הקדושה – מושגת, ומי שמבקשה בודאי ימצאה. יש תקווה ויש גאולה. תחיינה העצמות האלה. אלו דבריו של המאמין: "אני יודע שישנו בודאי".
(מתוך אתר "לב הדברים").
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור