נעולים על המטרה
מי הוא עקשן? אדם שאינו מש מדעתו וששום דבר לא יניאו מדרכו. לא היגיון, לא איומים, לא רגשות, שום נימוק אינו עושה רושם על העקשן! הוא מכוון אך ורק למטרתו ורוב הזמן הוא גם מגיע אליה...
מי הוא עקשן?
אדם שאינו מש מדעתו וששום דבר לא יניאו מדרכו. לא היגיון, לא איומים, לא רגשות, שום נימוק אינו עושה רושם על העקשן! הוא מכוון אך ורק למטרתו ורוב הזמן הוא גם מגיע אליה.
אפשר לדמיין את כל האסונות אליהם מובילה עקשנות שלא במקומה. מאידך, צריך לתאר לעצמנו את הכוח הלא יאומן שנותנת העקשנות, כשמשתמשים בה למטרה טובה ובצורה הוגנת.
עקשנות – עמידה בכל תוקף על שלו ללא רצון לוותר. זה ההסבר שנותן המילון למונח זה, ויחסית למטרתנו, הביטוי "עם קשה עורף" כלומר, עקשן, בו כינה אותנו משה רבנו, הופך בעצם…למחמאה, וכמו כל הערכים, גם השכר שמביאה העקשנות תלוי בשימוש שעושים בה.
האם אתה נמצא על דרך האמת?
אם כן, המשך אל מטרתך בעקשנות רבה! אל תתחשב בשום היגיון, או בדבריהם של אחרים המנסים להפיל אותך בדרכך למטרה, ‘איך אתה מסוגל לקיים עכשיו מצווה כשלפני כמה דקות חטאת?’ – זה נשמע הגיוני, כמובן, אך העקשן אינו מודאג מזה. הוא יקיים את המצווה בכל ליבו, כמו שמוטל עליו כעת, ואם רעיונות כאלה עוברים בראשו, הוא יתעקש ויסיר אותם ממחשבתו באותו להט שאדם עיקש יהדוף את טענות הנגד של הזולת. בסופו של דבר, מי המנצח? העקשן!
בעזרת העקשנות אפשר לנקב את מסך ההיגיון, לכאורה, של טענות הנגד הבאות מתוכנו ולהתעשר בעוד במעשה טוב אחד. עם מרחק הזמן, נצליח להבין שה’היגיון’ הזה, בעצם, היה מגוחך: אם זה נכון ששגיתי לפני כמה דקות, במה העובדה שאעשה מעשה טוב בחיפזון או לא בשלימות תצליח לתקן את שגיאתי? להיפך, זה עלול רק להחריף את המצב. היו לי מעט מאוד סיכויים לחשוף את המלכודת של דרך חשיבה זו. וכשחשפתי – הצלחתי דווקא בגלל העקשנות.
מפליא הדבר. אנו משבחים מידה שבדרך כלל נוטים לגנות אותה.
בואו ננסה לבחון את דרכו של הגנב, שמסתבר, מגלה עקשנות רבה ודבקות במטרה. רבי זוסיא (זושא) מאניפולי זצ"ל, מלמד אותנו שבעה דברים מעבודתו של הגנב:
1. הצנע לכת – פועל בשקט ובהחבא, ללא הבלטה.
2. מעמיד עצמו בסכנה.
3. הדבר הכי קטן נחשב אצלו כדבר גדול.
4. עמל בטירחה גדולה.
5. זריזות.
6. בוטח ומקווה.
7. אם לא הצליח בפעם הראשונה חוזר פעמים נוספות עד שמשיג את מטרתו.
מוזר מאוד. צדיק כזה גדול צריך ללמוד מגנב? ואכן אולי יש משהו בשאלה, אבל על פי הוראת רבו, רבי ישראל הבעש"ט זצ"ל שהסביר לו שמכל מה שיהודי רואה או שומע עליו ללמוד הוראה בעבודת ה’, גם כשמדובר בהתבוננות על עקרונות ‘עבודתו’ של הגנב – והוראה זו הוראה, והתלמיד אכן עושה התבוננות על דרך פעולתו של הגנב. גם אנו צריכים ללמוד מזה, לא על מנת לגנוב חלילה, אלא בגישה שלנו להשיג דברים ובפרט כשמדובר בעבודה הרוחנית, שם שבעת העקרונות הנ"ל מקבלים ביטוי הולם, חיובי ורצוי.
פרעה מלך מצרים, הוא דוגמא לעקשנות של ‘הליכה עם ראש בקיר’ שהובילה לאסון, לו לעמו ולארצו. לפרעה לא היה איכפת מכלום, לא מעמו ולא מארצו, העיקר לא לשחרר את עם ישראל גם אם ספג עשר מכות קשות מאוד.
עקשנות זו הובילה אותו להפסיד ובגדול! אך מצד שני, עקשנותו הובילה לכך שיציאת מצרים המפורסמת של עם ישראל שלוותה באותות ובמופתים, תהווה מסר לדורות הבאים!
הקב"ה אומר למשה: "בא אל פרעה כי אני הכבדתי את ליבו ואת לב עבדיו למען שִׁתִי אותותי אלה בקרבו, ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה’".
אם לא היתה לפרעה העקשנות שאותה הפגין, עם ישראל היו כבר מחוץ לגבולות מצרים כבר מהפעם הראשונה שמשה רבנו ע"ה ביקש ממנו ‘שלח את עמי’. פרעה מתעקש ומסרב, אולם רק עקשנותו היא זו ש"זיכתה" אותו בעשר המכות, ואילו את עם ישראל היא זיכתה בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים, ניסים אותם אנו מודיעים "באוזני בנך ובן בנך" כל שנה כשאנו מסבים לשולחן ליל-הסדר בשמחה ובחדווה רבה.
אז מה יש כאן בעצם ללמוד?
במקרה זה אנו רואים עקשנות ועמידה על העקרונות, אולם על עיקרון ‘הליכה עם ראש בקיר’. אך מצד שני, רואים שהיה כאן הפסד רציני מכיון שבסופו של דבר עקשנות זו לא בדיוק היתה הדבר הכי משתלם לפרעה ועמו. פרעה, עמו וארצו סופגים מכה אחרי מכה, וכך עד עשר, אך זה לא שובר אותו ולא מזיז אותו מעמדתו. נכון שאחרי כל מכה הוא היה קורא בדחיפות למשה רבנו ע"ה והיה אומר לו "חטאתי לה’ אלוקיכם", הוא מודה בטעותו, כלומר מכניע את עצמו, וזה לא קל למי שאמר "לי היאור ואני עשיתני" – לבעל גאווה שחשב שהוא זה שיצר את עצמו. אך למרות הכל – "ולא שילח את בני ישראל" – הוא ממשיך בעקשנותו, שמתגלה רק כאכזרית כלפי עמו וארצו, ובמכה האחרונה, מכת בכורות, גם כלפי בנו שהיה בכור.
בשלב זה הוא נכנע, ככתוב "ויקרא למשה ולאהרון לילה" – אומר רש"י: שפרעה עצמו היה מחזר על פתחי העיר וצועק: היכן משה שרוי? היכן אהרן שרוי?. בהמשך אומר פרעה: "קומו צאו מתוך עמי" – עכשיו הוא באמת מאפשר להם ללכת. להם, לבניהם ו"גם צאנכם וגם בקרכם, קחו כאשר דיברתם ולכו וברכתם גם אותי" (עניין הברכה היה בגלל היותו בכור, לכן פחד שמכת הבכורות תפגע גם בו).
אבל…
"מה זאת עשינו?" שואל פרעה, ותיכף ומיד – "ויאסור את רכבו ואת עמו לקח…וירדוף אחרי בני ישראל" – כזאת עקשנות עוד לא נראתה ולא נשמעה!. אולם כאן העקשנות האכזרית עולה ביוקר לפרעה. לאחר שים סוף נבקע ועם ישראל עברו בו, עברו אף פרעה וחילותיו, אך – "וישובו המים על מצרים על רכבו ועל פרשיו…לא נשאר בהם עד אחד".
עקשנות שהיא לא במקומה מובילה לאסונות, וזה מה שקרה לפרעה וחילותיו, ארצו ועמו. מאידך, אנו רואים את את הכוח שיש בעקשנות החיובית של משה רבנו להוציא את עם ישראל.
משה רבנו, שעליו נאמר "כבד פה וכבד לשון" נעזר באחיו אהרן, ושניהם יחד עומדים מול פרעה בתוך ארמונו עם עזות של קדושה ועם הכוח של בורא עולם, ואומרים לפרעה שכדאי לו לשלוח את עם ישראל פן יאונה לו רע.
"כבד פה וכבד לשון" – גם אם אנו "כבדי פה וכבדי לשון" בתפילותינו ובקיום המצוות, ובכלל, ברצון שלנו להתעלות ברוחניותנו – אין מקום ליאוש וכניעה! צריך להמשיך להתעקש למרות הירידות והנפילות, להתעקש ולהמשיך הלאה. עקשנות כזאת רצויה ומקובלת לפני בורא-עולם. אין כאן גאווה והתנשאות, אלא ההיפך, הכנעה עצמית ורצון להמשיך הלאה למרות הכל, למרות מה שעובר עלי. במקרה של עקשנות כזאת מתקיים מה שאמר הקב"ה על פרעה "ואיכבדה בפרעה ובכל חילו" – ומסביר רש"י: כשהקב"ה מתנקם ברשעים שמו מתגדל ומתכבד. וכך הוא אומר ונשפטתי איתו…והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי".
במקרה של כל אחד ואחד הקב"ה מתגדל ומתכבד, מתקדש ונודע. "ואיכבדה בפרעה ובכל חילו" – ביצר הרע וחילותיו אותם אנו זוכים להכניע בכל שלב ושלב, מתוך עקשנות שהופנתה לאפיקים חיוביים. אל תחשוש, כי במכה האחרונה "כה אמר ה’ כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים" – אני ולא שרף!
אל תחשוש ואל תדאג – אומר הקב"ה לכל אחד מאיתנו – אתה עשה את מה שאתה צריך לעשות – אני איתך! בסוף אתה תראה את הישועה, הכוח וההתעלות שתקבל, כי "הלילה אני יוצא" – אני איתך בכל שלב ושלב במלחמה מול היצר, וכמובן גם כשתגיע לקו-הסיום שיש בכל שלב ושלב, וכך לאורך כל הדרך.
העבודה הרוחנית, המלחמה ביצר, מצריכה מאיתנו לשאוב ולגייס מתוכנו כוחות נפש עצומים, עקשנות כבר בתחילת הדרך. אך חשוב מאוד לדעת, לפני שרוצים לטפס על האוורסט אפשר להתחיל קודם עם הגבעה ממול. לפני שנספר לכולם שכבשנו את הפסגה, עלינו לשאוף תחילה להידמות לסוף מאשר לארז, כמו שמלמד אותנו התלמוד. לכבוש תחילה את הבסיס ולהכין קרקע טובה מכיון שהסוף גמיש, שתול היטב, מתכופף תחת הסערה, אולם אינו נשבר.
האומנות שבלחימה היא היכולת להיות גמישים ותקיפים בו זמנית. אנו צרכים להיות גמישים כדי לעמוד בקשיים, בעלבונות, במשברים הפנימיים ולחכות לימים טובים יותר. ובינתיים, לעשות מה שניתן להיות תקיפים ועקשנים כדי לא להיכנע ליגיעה, לייאוש ולהפחדות של העולם החיצון.
וכך המשיל זאת רבי נתן, תלמידו של רבי נחמן מברסלב, בדרשתו המאלפת לתלמידיו: בטרם פרח לאוויר עולמה של התודעה הנכונה, כל תלמיד יכוונה בדרך משל בשם "ביצה" או אפרוח" – מבחינת הדעת, כפי שלב ההתפתחות הרוחנית בו הוא נמצא כעת.
מבחינה הלכתית, במקרה של מציאת ביצה בשדה, נתנה התורה סימנים כדי לזהות אם היא כשרה: "כל שראשה אחד ‘כד’ (עגול) וראשה השני ‘חד’ – זוהי ביצה כשרה. שני ראשיה כדים או שניהם חדים, הרי היא יצאה בודאי מעוף טמא ולכן אף היא טמאה".
כאשר נשווה סימנים אלה לתכונות התלמידים, אנו, הנמשלים לביצים כנזכר, אנו מקבלים סמלים בולטים המאפשרים לזהותם. האם הוא כולו ‘חד’, כולו נועז? אין זה תלמיד הגון, אלא בריון ותקיף, שלא מכיר את מקומו. מאידך, במידה ויהיה כולו ‘כד’, עגול כפוף ושפל, אף תכונה זו תפסול אותו, כי "לא הביישן למד" – אמרו חכמינו.
אלא כך היא המידה: כד וחד ביחד (ועוד בתנאי שהצד המחודד יוחלש ויעוגל מעט גם הוא). כלומר, שלא תימצא חוכמה אלא בליבו של אדם רך ונועז כאחד. רך כלפי שמים, צייתן ומסור לגבי הגדול ממנו, שמבין שכל העובר עליו משמים הוא, ומקבל הכל לטובה וממשיך הלאה. מאידך, עז כנמר, מול המוני המונעים, עקשן ותקיף עם עזות של קדושה, להגיע אל המטרה בדרך בטוחה יותר, עם עקשנות בונה שנותנת כוח. לא עם עקשנות המובילה לאסונות, ליאוש וכניעה.
אז לפני שאנו ננעלים על המטרה, לפני שרצים לספר לאנשים ולהקים רעש בדרך לפסגה, לפני שמתכננים תוכניות בגובה של גורד שחקים, לפני שניתן לתחושת הכישלון הצורבת להכניע אותנו ולפני שניתן לדימוי העצמי שלנו לסבול, עלינו לבדוק את המניעים והאמצעים – את העקשנות. האם היא מקדשת את המטרה? האם היא תעניק לנו כוח עצום כנשתמש בה בצורה חיובית ונכונה? או, האם היא מחטיאה את המטרה? האם היא יכולה להוביל אותנו, חלילה, לאסונות וצער?
מצד אחד אפשר לדבר בגנותה של מידה זו, אם השימוש בה אינו נכון. אך מצד שני, נוכל לדבר בשבחה ולהצביע על נקודות החיוב והאור שהיא נושאת בכנפיה. אולם הכל תלוי! – תלוי איך נשתמש באמצעים שיכולים להיות שליליים מחד או חיוביים מאידך, מכיון שהשימוש באמצעים, הוא למעשה, הדרך, העשייה, כל מה שאנו עושים ופועלים כדי להגיע למטרה, והדרך היא חלק חשוב ונכבד מאוד, לא רק התוצאה.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור