עולמנו הינו אוצר בלום של אפשרויות מגוונות
להענקת אושר וסיפוק לאדם. מה שנדרש מהאדם
הוא רק התייחסות נכונה, שתיווצר בד בבד עם
השתחררות מהכבילות להרגל.
השמת לב לשמחתם האמיתית של הילדים, לאושר הקורן בפניהם בעת חיוכם? לצהלתם, שאינה רוויה אף לא בקורטוב אחד של צער?
האם חשבת מדוע אין ביטוי לאושר כזה בחיוכים של המבוגרים? מדוע אין תחושת הסיפוק מלווה את האדם? מדוע אין האושר מצוי- לא במחיצת העשירים, לא אצל חסרי האמצעים, ואף לא אצל אנשי המעמד הבינוני? צא ושאל את בעלי המשרות הרמות, אותן משרות שהכל נושאים עיניהם אליהן, שמא הם המאושרים. אם התשובה תינתן שלא לעיתונות, היא ודאי תהיה שלילית.
האומנם אין עולמנו, על כל מה שיש בו, מסוגל להעניק אושר לאדם? מדוע לא הצליח המדע על הישגיו העצומים לרווחת האנושות, להעניק לאדם את שאיפתו הראשונית- אושר? עבור המאמין מהווה חוסר הסיפוק והעדר האושר, גם בעיה אמונתית. הוא נקרא להכיר תודה לקב"ה על כל נשימה שהעניק לו. אבל כיצד תתבטא הכרת תודה זו, הלא האושר והסיפוק הם היוצרים בלב האדם את הרצון וההרגשה להכיר טובה למטיב, והוא אינו חש באושר.
על בעיה מרכזית זו בחיי האדם, דנו קדמונינו. הם טענו שהעולם מלא אמצעים לסיפוק אושר לאנושות. עובדת חוסר תחושת הסיפוק נובעת מהתייחסות לא נכונה מצד האדם להישגיו ולסובב אותו. התייחסות זו, מלבד מה שהיא מונעת מהאדם להיות מאושר, יוצרת בקרבו גם תחושת מועקה.
יש לו מנה רוצה מאתיים
ילד קטן בקבלו סוכריה אחת מתוך שקית מלאה סוכריות, אינו מאושר במתנתו. הוא רוקע ברגליו, מייבב וזועק לקבל עוד, לקבל את הכל. הוא עלול אף לזרוק בזעם את הסוכרייה האחת שקיבל. כל זאת משום שהשאיפה לקבל יותר, מגמדת את ההישג של הסוכרייה האחת.
כך גם המבוגר. הוא ניחן בשאיפה חזקה להישגים ולצבירת נכסים. שאיפה זו יש בה מן החיוב, היא דוחפת את האדם ליצור, לבנות, לפתח את העולם, ולנצל את האפשרויות הגלומות בו לתועלת האדם ולרווחתו. אולם, ככל ששאיפה זו חיובית לכל האנושות, יש לה השלכות שליליות לפרט – לאדם. מכוח השאיפה להישגים, נוצר באדם צמאון לדבר שהציג לעצמו כאתגר, ובו בזמן מתהווה בקרבו תחושת חוסר סיפוק ממה שיש לו כבר. נראה שתחושת מחסור זו אינה רק תופעת לוואי של השאיפה, אלא היא חלק מן המערכת המגבירה ומאיצה את הדחף להישגים. משום שאדם נדחף יותר לעשייה מנקודת מוצא של מחסור מאשר מנקודת מוצא של רוויה.
בעטיו של החיפוש אחר הצלחות והישגים גדולים יותר, מאבד האדם את הערכתו הנכונה למה שתחת ידיו. דברים שעד לפני זמן קצר נראו כאתגרים גדולים, נעשו לאחר זמן מה לפעוטי ערך, בגלל רצון חדש להישג נוסף, והפעם גדול יותר, שלגביו ההישג העכשווי נראה מאוד מצומצם. וכיוון שאין סוף לאפשרויות שהעולם מעניק לאדם, לא יקנן האושר בליבו של השאפתן, שהרי אף פעם לא יוכל לספק את רצונו ההולך ותופח ככל שמשיג יותר. רצף זה של הישגים ותחושת המחסור הבאה בעקבותיו, אינו מותיר לאדם פסק זמן להתבונן בצורה חיובית במה שכבר רכש, ולנסות להפיק ממנו הנאה מלא בחופניים.
לחוסר שביעות רצונו של האדם סיבה נוספת, הנעוצה בתהליך התפתחותו. תינוק נולד במוגבלות גופנית ושכלית, יחסית למבוגר. מוגבלות זו יוצרת מצב המחייב את החברה הסובבת אותו לעשות עבורו את הכל בחום ובאהבה, וזאת גם ללא שיבקש וללא תמורה. השפע המוענק לתינוק ולילד בהתמדה מתמשכת, יוצר בו תחושה עמוקה, שכך הוא סידרו של עולם. מצב זה צריך להימשך לאורך כל ימי חייו.
גם בבגרותו, על אף השלמת התפתחותו הגופנית והשכלית, הוא אינו משתחרר כלל מהרגלו הילדותי שהכל צריך להיעשות עבורו. (יתר על כן, התבגרותו אף גורמת לו חוסר נוחות מסוימת, שהרי ככל שהוא גדל ומתפתח, ויכול לנהל חיים עצמאיים בעזרת שכלו ואבריו, כן פוחתת עזרת הסביבה כלפיו. במרוצת הזמן הוא נדרש גם לתרום ולסייע לאחרים, וזאת בניגוד להרגלו שאחרים מסייעים לו).
הבה נתאר לעצמנו שבעת טיול ביער-עד מצא אדם תינוק בוכה. התינוק, שמספר ימים לא בא מזון אל פיו, עמד על סף המוות. ריחם אותו אדם על התינוק, השקהו והאכילו, משלא מצא את הוריו, לקחו לו לבן, דאג לכל מחסורו כאחד מילדיו, שלחו להתחנך בבית ספר מעולה, ואף הוסיף לו מורים פרטיים שלימדוהו נגינה וציור.
בהזדמנות אחרת פעל אותו אדם למען שיחרור אסיר ציון מעמוד התליה. הוא פנה לארגונים בעלי השפעה, שיתף אישים דגולים בפרשה זו, ולאחר מאמצים והשקעת זמן וכוח רב, אכן שוחרר האסיר. המשחרר לא הסתפק במעשיו, אלא הזמינו לשהות עימו בביתו, למדו עברית ומקצוע, ונתן בידו סכום כסף הגון, כדי שיוכל לעמוד ברשות עצמו.
ברור שלאסיר ששוחרר, הוענק רק מעט ממה שהוענק לתינוק. אף על פי כן עוצמת הכרת הטובה של האסיר למטיבו, תגדל לאין ערוך מזו של הילד, זאת משום שהאסיר שוחרר מעמוד התליה, ונהנה ממטיבו בעת שהכרתו הייתה פתוחה לקלוט את אשר נעשה עבורו. כמבוגר הוא יכול להבחין בהבדל שבין מצבו הקודם למצבו הנוכחי.
לעומתו, התינוק אינו יכול להעריך את הנעשה עבורו, ואינו מסוגל לעמוד על הניגודיות הקיצוניות בין מצבו הקודם, בעת שיבב באפיסת כוחות בבקשת מים ואוכל, למצבו הנוכחי כשהוא מטופל ומטופח בידיים אוהבות. גם בבגרותו, לאחר שהעניקו לו כל טוב, והכרתו הינה כבר בעלת כושר התבוננות בוגרת, לא תגיע עוצמת הכרת הטוב שלו לזו של האסיר ששוחרר ושוקם, וזאת משום שקשה לו להשתחרר מהתחושה שהכל מגיע לו מאביו מאמצו. הרגלו מילדות עדיין מגביל אותו רגשית מלהכיר בטובת אביו מאמצו, המטיב עימו גם עתה- מלמדו מקצוע, משיא לו אישה ודואג לכל מחסורו.
יחסינו להורינו, אינו שונה מיחסו של הבן המאומץ לאביו מאמצו. הורינו טרחו ועמלו עבורנו במשך שנים, האכילונו והשקונו, דאגו לבריאותנו, להשכלתנו, ולנוחותנו, הוציאו עבורנו סכומי כסף גדולים על חשבון רווחתם האישית, והם ממשיכים לדאוג לנו גם בבגרותנו. אולם מעטים מאיתנו חשים מחויבות רגשית ושכלית להכיר טובה להורינו. זאת משום שהורגלנו לקבל מהם, והרגלנו הפך אצלנו לטבע שני.
מתנות מקוריות
גם יחסנו לבורא העולם מושפע מהרגלנו. הבה נתאר לעצמנו שבוקר אחד, התעוררנו משנתנו וגילינו על שולחננו חבילת שי עטופה. בהתרגשות רבה הסרנו את העטיפה ולעינינו התגלתה מצלמה משוכללת ביותר. גם בבוקר שלמחרת הוענקה לנו מתנה, הפעם הייתה זו מערכת סטריאופונית חדישה ובה מירב חידושי הטכניקה בשטח הקליטה האלקטרונית. בוקר שלישי בישר שהוענק לנו מכשיר הקלטה בעל תאי זיכרון פנומנאליים, המאפשרים למכשיר לקלוט בהתמדה, ללא הזדקקות לסרטי רישום מגנטיים. גם הבוקר הרביעי לא איכזב, קיבלנו דבר שהיינו זקוקים לו מאוד, מחשב בעל שלושה-עשר מיליארד תאים.
הבוקר החמישי במבט ראשון איכזב מעט. נראה שהפעם קיבלנו מתנה נכבדה, אבל לא כל כך מתוחכמת. אולם לאחר תפעולה הופתענו לטובה. היה זה מנוף בעל שתי זרועות הפועל באמצעות מחשב. המנוף מסוגל להרים משאות גדולים ורחבים, וכן משאות קטנים וקלים. לצורך הרמת משאות כבדים במיוחד ניתן לחבר למנוף בקלות מכשירים מכניים המאפשרים לו לשאת גם אותם. ניתן להפעילו גם בתנאי חשיכה, וזאת בזכות חוש מישוש שהושתל בקצות הזרועות בכל עצם בולט או שקוע, יבש או לח, קשיח או רך. חוש המישוש הזה מסוגל גם להתריע על הימצאותם של חומרים העלולים לפגוע בתקינותו של המנוף, ההתרעה המתקבלת במחשב נקלטת והמנוף מסרב לטפל באותם חומרים.
גם לתיקוני פגיעות מסוימות, דאג היצרן. הוא מייעץ לא להזמין מומחה לתיקון התקלה, אלא להשבית את המנוף למספר ימים ולאפשר בכך למחשב המנוף להזרים חומרים כימיים מיוחדים לאזור הפגיעה, עד שובו לפעילות תקינה. להבדיל ממנופי המתכת הקיימים, הלוקים בעייפות המתכת לאחר שימוש רב בהם, הרי למנוף שקיבלנו במתנה, תכונה הפוכה. ככל שמנצלים את תנועותיו, וככל שהמשאות כבדים יותר, המנוף עונה על האתגר ומפתח כושר הסתגלות גם להם.
התרגשותנו הגיעה לשיאה כאשר גילינו שהזרועות הינן דו תכליתיות. נוסף לתפקידן בהרמת משאות, הן מסוגלות לקפל חומרים רבים, לכופפם ולשוטחם. כל אלה בזכות הקצוות הדקות שבקצה זרועותיהן. מתברר שתפעולו של המנוף פשוט ביותר, ואין צורך בהשכלה ומיומנות מיוחדת להפעלתו, ולכן גם אנשים פרימיטיביים יכולים להפעילו בקלות רבה. הוא אינו גורם רעש או זיהום אוויר וחומר הדלק המאפשר לו לפעול, מצוי בשפע בכל קצוות תבל. גם העברתו ממקום למקום קלה ביותר, ואין צורך לתלות שלטים אדומים בעת גרירתו.
הקורא הנבון ודאי גילה כי אותן מתנות מקוריות אינן אלא עיניו, אוזניו, מוחו וידיו של האדם. לאמיתו של דבר לא פרטנו את כל המעלות אפילו של אותם אברים שעליהם הרחבנו את הכתיבה. מה גם שהאדם חונן בעוד כהנה וכהנה אברים ותכונות שמידת התחכום שבהם אינה ניתנת להערכת אנוש. אולם כשקרני השמש מפציעים לחדרנו, ולאורם מגלים אנו בבוקר את המכשירים המתוחכמים האלה שצירף הבורא לגופנו, כדי שישרתו אותנו בחיי יומיום, איננו אפופי התרגשות, ואין אנו משתפכים בהכרת תודה למי שהעניקם לנו. כל זאת משום שהורגלנו אליהם, ואנו מתייחסים אליהם כדבר המובן מאליו.
חז"ל, שהדאגה לשלמות המוסרית והאנושית של בני האדם הייתה לנגד עיניהם, דאגו לשחררנו מכבלי ההרגל ולפקוח את עינינו לראות נכוחה את מה שזכינו. לצורך זה תיקנו חז"ל נוסחאות של ברכות. תיקנו ברכת "יוצר המאורות" – בתפילת שחרית, כדי שנבחין בתרומה הגדולה של השמש. תיקנו לומר ברכת "המחזיר נשמות לפגרים מתים" – כאשר מתברר לנו שאכן אנו חיים. ברכת "פוקח עיוורים" – על האפשרות לראות את הנעשה סביבנו, "מתיר אסורים" – על האפשרות להניע את אברינו, "זוקף כפופים" – על שאנו יכולים לעמוד ולהלך זקופים, וכיו"ב.
דין וחשבון על הימנעות מהנאות
יתירה מזו, אם נעמיק להתבונן נגלה, שנוסף לכך שדאג הקב"ה לציידנו באברים העומדים לרשותנו בכל עת ובכל שעה, הוא יצר עבורנו גם הנאות מתוך רצונו להנעים לנו את תקופת שהותנו בעולם הזה. מאהבת הבורא אותנו הוא לא הסתפק בבריאת סוג אחד של מזון לצורך קיומנו, אלא יצר למעננו מאות סוגים של פירות וירקות, כשלכל אחד טעם, ריח ומראה משלו. לכן לא הסתפקו חז"ל בתיקון נוסחאות שונות להנאות השונות. ברכה לפת וברכה שונה למזונות, ברכה על הנאה מיין וברכות נפרדות לפרי האדמה ופרי העץ. ברכה מיוחדת למאכלים מן החי וברכה נוספת על הנאה מריח. הניסוח השונה של ברכות אלו נקבע כדי שנבחין בהבדל שבין כל הנאה והנאה ונראה בהן מתנת הבורא.
גישה נכונה להנאה מהמאכל ולברכה עליו, מאפשרת לנו לחוש את מירב ההנאה שרצה הקב"ה להעניק לנו ממאכל זה. ולכן בבואנו לאכול כל מאכל, נתבונן ביופיו של הפרי, בעסיסיותו, בטעמו ובאפשרות שניתנה לנו לאוכלו. התבוננות זו תגביר את עוצמת ההנאה מהמאכל, ותאפשר לנו לנצל את כל מה שרצה הקב"ה שנפיק ממאכל זה. מתוך התייחסות זו לפרי, תפרוץ ברכת ההודאה על המאכל בכוונה נכונה, מעומק הלב ובתחושת הודאה נעימה לבוראנו שכה אוהב את בריותיו. גישה נכונה לפרי ולברכה לא רק שתגביר את ההנאה מהפרי, אלא שהברכה עצמה, תהיה חוויתית ומהנה.
השפעת הגומלין שיש בין תחושת ההנאה, לבין הכרת התודה בברכה על ההנאה, מתבטאת בתלמוד ירושלמי (קידושין סוף פרק ד’): עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראתה עינו ולא אכל (ממנו). וכל כך למה? שאינו נותן ליבו לחזור אחריהן לברך ולהודות לה’ שברא מינים אלו להחיות בהן בני אדם, וכמו שאינו נחשב בעיניו טובות ה’ (פירוש פני משה, שם). חז"ל ידעו גם לספר על רבי אלעזר שחי חיי עוני ומחסור, אך למרות כל זאת חסך פרוטה לפרוטה כדי שיוכל לקנות מפירותיו של הקב"ה לפחות פעם בשנה, כדי שיודה לו על כך.
אכן עולמנו הינו אוצר בלום של אפשרויות מגוונות להענקת אושר וסיפוק לאדם. מה שנדרש מהאדם הוא רק התייחסות נכונה, שתיווצר בד בבד עם השתחררות מהכבילות להרגל. או אז ירגיש הוא כאותו עיוור מלידה שנפקחו עיניו, כאותו חרש שנפקחו אוזניו, כאותו חיגר ופיסח שנתקנו אבריו, וכאותו רעב שניתן לו אוכל להשביע רעבונו. איזה אושר, איזו שמחה מלווה אותם במעט שיש להם. ומי ייתן לנו רגע של הכרת תודה לקב"ה מתוך תחושה של אושר שזכו לה אנשים אלה.
אכן, טעם החיים.
(מתוך "עת לחשוב" – כתב עת לחשיבה יהודית).
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור