השנה הראשונה

 

 

"שנה ראשונה". כמה רגשות מתלווים למילים. כל כך הרבה אסוציאציות מתלוות לצמד המילים החגיגי הזה. אבל פרשנויות למהותו יש יותר מאחת.

 

יש שרואים תקופה זו כשנה היפה ביותר בחייהם. ה"רחיים על צווארו" עדיין לא ממש מעיקים. עוד אין צורך לתת פרנסה לילדים. הסביבה תומכת ומשרה אוירה מעט חגיגית של ידידות והבנה. הקשר החדש שנוצר עדיין טרי וזרי הפרחים עוד מדיפים את ניחוחם. עוד מתחרים על הזכות "להזמין אתכם לצהריים", בודאי לשבת. טרדות היומיום שעל כתפיים לא ממש מורגשות, הנכונות ההדדית לראות אך טוב וחסד רבה מתמיד והמוח עודנו צלול.

 

אחרים מתארים את השנה הראשונה כמשיכת חבל סמויה. שניהם מחייכים, אבל מתחת לחיוכים כל אחד מנסה לכפות את הרגליו ורצונותיו על רעהו. שני הצדדים מנסים להוכיח את עליונותם בבית, להראות שיש להם מילה ושלטון במשפחה החדשה שנוצרה.

 

אבל גם אם האפשרות של ה"אחרים" קיימת, הרי ברוב המקרים (מלבד במקרים שלא…) המלחמה נשארת תת קרקעית וחבויה. החודשים הראשונים של החיים המשותפים, מלאים באלפי רגעים של ביחד. נימים דקים של אחווה ושלום ורעות. בני הזוג הצעיר מרגישים בליבם, הכי עמוק שאפשר, שהקשר הזה שמתחיל עכשיו להיקשר, ילך ויתהדק, שההבנה בעזרת השם רק תגבר, תתחזק ותתעצם.

 

לכן, מה רבה אכזבתם של רבים – רבים שאצלם המצב שונה.

 

נוקפים הימים, חודשים מצטרפים לקודמיהם, והזוג הטרי כבר לא כל כך טרי. וגם הקשר כמו התיישן. נשחקו הגלגלים המסיעים אותם קדימה, והם נסוגים, נסוגים.

 

והאכזבה רבה. שהרי על פניו ככל ששנים נוספות מצטרפות לשנה הראשונה, צריך היה הקשר להתהדק, להתחזק, להתעבות ולהוסיף עוד אלפי נימים, אך להפתעת רוב הזוגות לא כך הם פני הדברים.

 

עם השנים החולפות כמו מתיישן הקשר ומתרופף. נשכחות האחווה, ההבנה והחגיגיות המפרגנת של החודשים הראשונים, והשיתוף והידידות מפנים את מקומם לאי הבנות ומתחים.

 

הדבר אומר דרשני!

 

לאן נעלם הקשר העז שהיה בחודשים הראשונים?

 

הקשר הרגשי לא נעלם, הוא פשוט (???) לא היה שם מלכתחילה!

 

פעמים רבות הקשר ההדוק של החודשים הראשונים אינו קשר רגשי אמיתי, אלא התלהבות חיצונית גרידא. כמו בכל דבר חדש, נהנים למשש את האריזה, להריח את הריח הטרי, ששים לראות ולחוות את העולם החדש, עד שמתרגלים ושוב אין בו כדי לחדש, והחגיגיות מפנה מקומה לאפרוריות שלאחריה באה האכזבה.

 

כשהקשר מושתת על התלהבות הוא יתפוגג וייעלם במרוצת הזמן. קשר כזה לא יעמוד לאורך ימים, לא יהיה בכוחה של אחווה שטחית כזו לכסות על פשעים, צריכים להישען על דברים ממשיים יותר, עמוקים יותר, ערכיים יותר.

 

אז איך באמת יוצרים קשר משפחתי עמוק, כזה שיהיה בכוחו לעמוד איתן גם לאחר כלות ה"שנה הראשונה"?!

 

שאלה זו היא שאלתם של צעירים רבים, ומשאלת נפשם של כל בני זוג. והרי האחווה היא גם חובה שאי אפשר להתנתק ממנה – "אוהבה כגופו", ונכללת במצווה של "ואהבת לרעך".

 

אבל נשאלת השאלה הידועה (גם על "ואהבת לרעך כמוך"), איך אפשר לצוות על דבר שהוא תלוי ברגש? כיצד אפשר לצוות על האדם לחבב את שאינו מחבב, לסמפט את הפחות סימפטי? כיצד זה יכול האדם לאהוב את הדוחה, לאהוד את הפחות אהוד, ועוד במידה כה מרשימה ועמוקה – כמו שהוא אוהב את גופו הוא?

 

לאהוב את הנחמד, ניחא, יאמרו הבריות, הוא נותן לי, מתייחס אלי, דורש בשלומי, אפשר לאהוב אותו, אך כיצד זה יכול אני לשלוט בעצמי ולאהוב גם את הטיפוס הבלתי נחמד, את זה הדוחה?

 

ואין הדברים כך. אם התורה מצווה עלינו לאהוב, אות הוא כי יכולים אנו לשלוט ולאהוב. כל יהודי בישראל מסוגל לאהוב את חברו באהבה העזה ביותר שקיימת, באהבת נפש, כשם שהוא אוהב את גופו הוא.

 

כיצד נגיע לדרגה כזו של אהבת ישראל בכלל וקשר משפחתי בפרט, קשר רגשי בריא כל כך, עמוק ופנימי? קשר רגשי שאינו תוצאה של התלהבות זמנית, אלא כזה שיעמוד במבחן המציאות לאורך זמן?

 

שאלות אלה אינן שאלות רטוריות בלבד. כי יש עליהן תשובה. וההדרכה הניתנת היא לתת, לתת ועוד פעם לתת!!!

 

לתת ככל היכולת, להעניק ככל הניתן, להרעיף ככל האפשר. הנתינה היא שתגרום לקשר.

 

מהם יחסי הגומלין בין נתינה לאהבה?

 

האומות אומרים "לאשר אהבת – נתת", אבל אנו יודעים כי לאשר נתת – אהבת.

 

מנקודת המבט השטחית של האומות נראה כי נותנים לאשר אוהבים. אני אוהב את בני על כן אני עמל למענו, אני מחבב את חברי לכן אני נותן לו מתנה. כלומר האהבה קודמת לנתינה. ואם אין אהבה אין מקום לנתינה.

 

אך אנו יודעים הרבה מעבר לכך. חכמי האמת של התורה, בעלי ההבנה העמוקה ביותר בנפש האדם, מסבירים כי לא כך הם פני הדברים. הם מדריכים את האדם ברורות "אם חפץ אתה באהבת חברך הוי נושא ונותן בטובתו" ונכון הדבר שגם כשמקבלים נקשרים, אבל הקשר הרגשי חזק ועמוק הרבה יותר כשנותנים. הנתינה היא שגוררת אחריה את האהבה.

 

הרב דסלר זצ"ל מסביר כיצד מתרחש התהליך הנפלא הזה:

 

כשאנו נותנים לזולת הוא נהיה חלק מאיתנו. וכמו שאנו אוהבים את עצמנו כך נאהב את מי שיש בו חלק מאיתנו. "כמוך" – כשם שאתה אוהב את עצמך תאהב את השני על ידי שתיתן לו מעצמך.

 

כשבני הזוג נותנים זה לזה, הקשר ביניהם מתחזק, ומוסיף אלפי נימים. הנתינה הופכת אותם לדבר אחד, ל"אוהבה כגופו" – קירבת נפש ממש. קשר איתן שבכוחו לכסות על "הפשעים" ואי ההבנות. קשר עמוק שנולד מכוח הנתינה ונמשך לאורך ימים ושנים! ויהיה קשר יציב, כזה ש"מחזיק ימים", ויכול לגדל משפחה בריאה וילדים טובים.

 

 

(מתוך "שעה טובה בבית")