הטון שעושה את המנגינה

המסר אינו עובר רק במילים, אלא בעיקר הוא

 

 

כאשר אנחנו מהלכים ברחובה של עיר, אם נתבונן בפני העוברים ושבים, נבחין כי ביניהם יש כאלה שארשת של שמחה משוכה על פניהם, ואילו פני האחרים מבטאים מבע לא שמח, ולעיתים מבע שנסוכים בו קדרות ועצב, ואף יש תחושה כי עננה רובצת על פניהם.

 
האם זה משום שאלה שנמנים על הקבוצה הראשונה התבשרו בשורה טובה במיוחד, על הולדת נכדם הראשון? האם אלה העצובים קיבלו לפני שעה קלה הודעה לא נעימה, על צ’ק שחזר, על תוכנית גדולה שהתבטלה ברגע האחרון?

 
עד זקנה ושיבה

הדבר אפשרי. אך קיים גם סיכוי רב שמראה פניהם העליז או הקודר, מבטא משהו אחר לגמרי מאשר קורותיהם במהלך היום הזה, משהו רחוק מאוד ממה שעברו וחוו בבית ההורים.

זה נשמע אולי מפתיע, מה בין פניו של אדם שמהלך היום ברחוב לבין בית הוריו, ממנו כבר יצא לפני עשרים שנה ויותר? אבל בכל זאת, מסתבר שהנקודות החיוביות והשליליות שההורים התמקדו בהם, הם אלה הפועלות עד זקנה ושיבה של הילדים שבגרו והיו גם הם לאבות ולסבים, וזה קורה וכמובן משפיע שנים רבות אחרי שההורים, אלה שעיצבו אותם, כבר רחוקים מהשפעה ישירה ואף לא נמצאים בעולם הזה. כל זה ממחיש לנו עד כמה יש משמעות לכל צעד שלנו, ועד כמה מה שאנחנו עושים- ולא עושים – משפיע על ילדנו ועל בני בנינו לדורותיהם.

ילד הגדל בבית שבו האב מעיר באופן קבוע לבני הבית על מעשיהם, וכאמור גם על מה שלא עשו, שהוא מדקדק על המחדלים, מעלה אותם לדיון נוקב, ויש לו הערות קפדניות עליהם. והאם משיבה לבעלה כפל כפליים בהערות מחכימות על מה שעשה ועל מחדליו. ושניהם יחד מתאחדים כדי להעיר לילדיהם הערות קפדניות על מה שהם עושים ועל ההתנהגות הכללית, יש לכך משמעות רבה ורחבה.

מקורו של הרצון של ההורים להעיר לילדים אינו נובע בהכרח ממה שקורה בבית או תגובה להתנהגותם של הילדים על מה שהם עשו או לא עשו. פעמים רבות הן מבטאות את מצב רוחם של ההורים, כאשר הם אינם מרוצים ממזג האוויר, מגשמי הברכה הבלתי פוסקים, מהעירייה שמפנה את האשפה רק שלוש פעמים בשבוע ולא ארבע, כפי שמתאים להורים, מהבוס שאולי מתח ביקורת, מהשכנים שבדיוק משמיעים קולות בשעות הצהריים ואינם שומרים על השקט כפי שההורים דנן היו מעדיפים לנהוג, ותמיד מעירים אותם משנתם ובכך טורדים מאוד את מנוחתם.

ברור שילדים הגדלים בבית שבו השמעת ההערות והקיטורים, הם חלק בלתי נפרד מהסדר המשפחתי, מפנימים את הסגנון, דבר הגורם במישרין למיקוד הראיה של הילדים אל הדברים הפחות משמחים שבחיים, ואילו הדברים הטובים שקורים להם פחות זוכים לתשומת לב, או שנראים מובנים מאליהם, ואינם ראויים לתגובה חיובית כלשהי.

יש יד מכוונת בבית

תיאור זה מייצג את הקורה בחלק מן המשפחות, אבל למרבה הצער גם המשפחות שבהן הערות אינן כה מרוכזות ומסיביות, גם הן בדרך כלל אינן חפות מביקורת, שנראית לרבים לגיטימית, אבל יש שאינם שמים לעובדה שכל מילת ביקורת שמושמעת כלפי הילדים או שהילדים מפנימים אותה מהדו שיח בין ההורים משפיעה עליהם לכל חייהם, הרבה מעבר למה שאנחנו מעלים בדעתנו כאשר אנחנו משמיעים בחופשיות דברי הערות לילדים, ואומרים לעצמנו כי הילד צריך לדעת שיש יד מכוונת בבית, או שאוי ואבוי היה אם הוא יחשוב שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה.

נקדים ונאמר כי אין הכוונה בדברים אלה לומר שאין לבקר ילדים ולהעיר להם הערות, ובודאי שיש צורך שהוא חובה על ההורים לכוון את דרכם של הילדים ולהעמיד אותם על טעויות שהם עושים, אבל כל זאת בתנאי שההורים גם מחמיאים לילדיהם ומעודדים אותם על הפעולות הטובות שהם עושים, וכמות העידוד וההתמקמויות החיוביות תעלה על השליליות, כאשר הפער לטובת ההתמקמויות החיוביות צריך להיות משמעותי מאוד.

הצורך להרבות בדברי שבח לעומת אימרות הביקורת נובע בין השאר מכך שכאשר אדם משמיע ביקורת, מאמינים לו שהוא מתכוון לכך, יותר מאשר מאמינים לו כאשר הוא משמיע שבחים. זאת משום שהביקורת יוצאת מהלב. פעמים רבות היא נאמרת בהתרגשות ופורצת ממעמקי הנפש, ולכן היא פוגעת ופוצעת, יותר מאשר התשבחות מסוגלות לתקן ולרפאות. לכן, אם ברצוננו שהביקורת תועיל, תיבנה את הילדים ואת אישיותם, תיצור אקלים בריא ותעודד כיוונים חיוביים בילדים שאנחנו זוכים לגדל, הרי זה יקרה רק אם כמות השבחים שייאמרו על ידי ההורים לילדים תעלה פי כמה וכמה על כמות הביקורת שהם סופגים מהוריהם.

ההורים עסוקים יותר בחיים עצמם, ואינם מודעים לעוצמה הרבה שנתונה בידיהם, ולהשפעה של כל מילה ומילה שהם משמיעים. ההתמקדות בחיוב היא כלי רב עוצמה שמאפשר להורים להשפיע לחיוב על איכות חייהם של הילדים לשנים רבות, למעשה עד זקנה ושיבה, ובכך להשפיע גם על הדור השלישי והרביעי.

אבל צריך להבין כי העברת ההתמקדות של הילד מהשלילי שבחיים אל החיובי שבהם, אינה באה רק על ידי השמעת שבחים ישירים על התנהגותו, או על ידי שתתאפשר לו האזנה לחילופי שבחים הדדיים בין ההורים, אלא גם על ידי דברים שנראים פחות עוצמתיים, על ידי האפיקים בהם זורמות השיחות בין ההורים לבין הילדים ובינם לבין עצמם. כי המסר אינו עובר רק במילים, אלא בעיקר הוא עובר בטון שעושה את המנגינה, והוא היצרן העיקרי של האקלים בבית ולא רק בו.

זה יכול להיות בדברים הקטנים ועל נושאים הבלתי החשובים שבחיים! למשל דבר שגרתי ונראה חסר משמעות, אם יושבת עם בתה ומקריאה לה סיפור מתוך ספר מצוייר, שבו מוצגים ציורים שונים, של צמחיה, שמים, של בעלי חיים שונים, כמו ציפורים, נכון יהיה אם תוך כדי קריאת הסיפור האם תצביע בפני הבת הקטנה בהטעמה: תראי, איזה ציפור יפה עפה בשמים. היא תוכל להמשיך את המומנטום על ידי הערה נוספת: הציפור בודאי משמיעה קולות נעימים ושרה שירים יפים. או תראי עד כמה השמים כחולים ויפים, והדשא מאוד ירוק.

המסר של האופטימיות וההתמקדות בחיוב שבחיים יכול לעבור גם בלי מילים, כמו למשל על ידי הפנים המלבבות שבהם מתנהלות השיחות בין ההורים לילדים או בכלל בבית. גם כאשר מובעת ביקורת כלפי מעשה זה או אחר של הילד, אם הביקורת מושמעת בפנים ידידותיות ולאו דווקא כעוסות וחמורות סבר, הילד מפנים משמעות לגמרי אחרת מאשר אילו הביקורת נעשית בפנים זעופות וכועסות.

 
וההבדל הוא שכמעט תמיד ביקורת נאמרת בין בני אדם בפנים זועמות שמשדרות איבה ושנאה, ולפעמים גם פנים מאיימות. דבר שישליך על בניית תפיסת עולמו של הילד ועל הפרשנות שהוא נותן לקורה סביבו. אם האווירה בבית תהיה זועפת, הרי התחושה שלו שזה שמעיר לו תהיה של אדם העויין אותו והמבקש את רעתו. זאת משום שבילדות התחברה הביקורת עם משהו רע ומאיים.

בעוד שכאשר הביקורת בשנות הילדות הקובעות את מהלך החיים כולם נאמרת בנועם ובפנים לא זעופות ואף ידידותיות, השדר שיעבור מהביקורת והפרשנות בליבו של הילד על עצם המושג של ביקורת תהיה שונה במהות. הילד יבין מהסך הכל של ההתרשמויות שעוברות עליו שהביקורת אינה מבטאת חוסר שביעות מרצון ממנו ומאישיותו, אלא מליקוי בפעולה נקודתית שעשה. ההורים מבקשים פשוט לתקן את המעוות ולהחזירו למסלולו. דהיינו, הביקורת נתפסת כבר בשנים הרכות כגורם חיובי שמשפיע לטובה עליו ועל חייו.

אם ההורים יקדימו דברי שבח לביקורת וכאמור יעשו אותה בפנים לא עויינות הרי אותו הישג שנשיג בכך שהילד יפנים, כי לא נלחמים נגדו או נגד אישיותו, יעזור לו להבין כי לא מתכוונים אלא לתקן את מעשיו. תחושה שתהווה כלי מרכזי ליצירת הבנה שביקורת היא גורם בונה ומונע את ההרס, ולא חלילה יוצר הרס.

לסיכום: במצב דברים כזה גדל הסיכוי שהילד יתייחס לביקורת ככלי עזר שאמור לסייע לו, ויש בו ברכה, ולא כדבר מאיים שאמור לפגוע בו ויש להתגונן מפניו.

משמעות הדברים היא שהדרך שבה ההורים משמיעים את הביקורת וביקורת חייבת להיות מושמעת עשויה להשליך על כל חייו של הילד, ולקבוע את יכולתו להפיק תוצאות טובות מביקורת מבלי שיבוא על ידי ביקורת לעימותים עם המבקרים. לפחות לא עם אלה שכוונתם טובה והביקורת שלהם בונה ונועדה להיות מתקנת.

ילד שקיבל בבית שבחים וגם הביקורת תושמע באוזניו בנועם וכאמור גם בפנים ידידותיות שמשדרות אהבה ולאו דווקא כעס, יפתח גישה חיובית לעולם בכלל ולחברה שסביבו בפרט. לילד כזה יש סיכוי שיהיו לו חברים רבים מאוד, שהרי בכל חבר הוא ימצא דווקא את הפן החיובי. בהבדל ממצב שנחשב רגיל, שבו סכסוך בין שני חברים, אפילו חברים טובים מאוד, שרבו בשל תקלה אחת שנפלה ביחסים ביניהם, אזי הנפגע אינו מתייחס כלל לצדדים החיוביים שיש לחבר ויש בחברות, שהם חשובים ומשמעותיים פי כמה וכמה מהתקלה המצערת שאירעה, והדבר מביא אותו לניתוק יחסים ואף לעויינות כלפי מי שהיה עד עתה חברו הטוב.

ילד שמתרגל להתמקד בחיוב יחיה באיזון רב יותר, ויוכל לשפוט נכונה את המכלול. והתוצאה החברתית: דברים קשים ורבים יצטרכו לקרות עד שיתנתק מהחבר, וגם פוחת הסיכוי שיקרו דברים כאלה שאינם נעימים בשל הדו-שיח הטוב והיכולת לשמוע ביקורת.

מה שהרמ"ק ממליץ לכל אחד מאיתנו

על פי רוב אדם עושה יום יום דברים חיוביים הרבה יותר מאשר דברים שליליים. כך כל אחד מאיתנו רואה את עצמו, אבל לאחר חשיבה גם את הזולת. הבחנתי בזאת בצורה בולטת בשנים שבהם עסקתי בטיפול זוגי. נהגתי לשאול את בני הזוג, מה הדברים הטובים שיש בבן הזוג, ורשמתי את הפרטים שהם ציינו. לאחר מכן ביקשתי שיציינו מה הדברים השליליים שיש בו. וגם אותם רשמתי. כמעט תמיד כמות הדברים החיוביים שצויינו היה פי שלוש וארבע מאשר הדברים השליליים.

בספר תומר דבורה שחיבר הרמ"ק (רבי משה קורדובירו זצ"ל – רבו של האר"י הקדוש), נאמר כי אנחנו צריכים ללמוד מבורא עולם ביחס להתנהגותנו בין אדם לחברו, ובחברה בכלל. הרמ"ק אומר כי כאשר הבורא מתבונן במעשי האדם הוא יוצר הפרדה בין הדברים החיוביים שלו למעשיו השליליים. ממשיך הרמ"ק ואומר כי כך גם צריך האדם ללמוד ולנהוג, להבחין בין הדברים החיוביים והשליליים שנעשים על ידי החברה שמסביבו, ולא לראות בהם דרך פעולה אחת רעה ומזיקה.

למעשה כל אדם מתנהג כך ומפריד בין הטוב והרע, כאשר הדבר נוגע אליו. למשל, לצערנו הרב מצוי מאוד שבמחשבתו של אדם שמתפלל את תפילות העמידה – שמונה עשרה, חולפות מחשבות שאינן נוגעות לתפילה, שנקראות מחשבות זרות, ולעיתים אף חולפות מחשבות שליליות.

 
סביר מאוד שאילו היינו יכולים להבחין מה עובר במחשבתו של אדם שעומד לידינו בתפילה, והיינו קולטים את הדברים שעליהם הוא חושב היינו מגנים אותו בליבנו, ובודאי שהיינו מגבשים כלפיו עמדה שמפחיתה מאוד את רמת ההערכה כלפיו מכפי שהיתה עד עתה. לעומת זאת, כאשר הדבר נוגע לנו עצמנו, אנחנו מתייחסים אל מעשי עצמנו באור מעט יותר חיובי, ואת זאת אנחנו משיגים על ידי שאנחנו עושים פיצול והפרדה בין הדברים השליליים שאנחנו עושים לדברים החיוביים שאנחנו מזהים בעצמנו.

הרווח שצומח

זאת אחת המשמעויות של ה"ואהבת לרעך כמוך", להתייחס אל מעשי האחר לפי אמת המידה בה אנחנו מתייחסים למעשינו, וזו גם החובה המוכרת לכולנו לדון את כל האדם לכף זכות, ועל ידי כך אנחנו מטים את החשיבה וההתמקדות שלנו מהשלילה אל החיוב. זה בדיוק מה שכל אב ואם אמורים לעשות כדי לקדם את ילדיהם, להנחיל להם – לתועלתם האישית-  את היכולת להתמקד בפן החיובי של החיים.

זה יכול להקיף את כל תחומי החיים. אחת התופעות המוכרות במקומותינו היא החלוקה לעדות, קבוצות, קהילות, שגורמת לכך שבחוג שלנו אנחנו רואים אך טוב וחסד ואת החוג האחר אנחנו פוסלים או לפחות מבקרים. כאשר אנחנו מעבירים לילדינו את המסר בתחום זה, הרי גם כאשר מישהו חושב שיש בחוג או בקהילה האחרת התנהגויות זרות לרוחו, חשוב מאוד פי כמה וכמה שיבהיר וידגיש באוזני ילדיו את הדברים החיוביים שיש בהם, וגם יבהיר שבתחומים רבים אפשר ללמוד מהם.

בן כזה שגדל באווירה חיובית ותורמת, הרי בכל מקום אליו יגיע בצעירותו ובבגרותו ירגיש בנוח עם האנשים השונים ממנו ותחושת החיץ שיש לרבים בין קהילות שונות ועדות שונות, כמעט לא תורגש אצלו ולא תגביל אותו. זאת מעבר למה שבתוך החברה שלו עצמו יהיה לו הרבה יותר קל והרבה יותר נעים.

מהלך דומה קיים כאשר מדובר ביחסים בין אדם לאחיו ואחיותיו וקרובי המשפחה שלו. אין זה מקרה שהוא נחשב נוגע בדבר כלפיהם, כיוון שהוא מפריד בין הדברים החיוביים יותר שנמצאים אצלם, לשליליים שגם הם נמצאים.

הרי כשנשאל אדם: האם אתה חושב שאחיך בסדר? הוא ישיב בחיוב. גם אביך? בודאי. ודודך? גם הוא בסדר. ובן דודך? גם הוא. הבעיה שסביבנו יש מעגלים, רחבים יותר וקרובים יותר. ככל שהמעגל קרוב יותר אלינו, כך אנחנו עושים יותר חד משמעית את האבחנה והפיצול בין הטוב שאנחנו מזהים לפחות טוב. בעוד שבמעגל הרחוק והרחוק מאוד אנחנו מערבבים את כל ההתנהגויות ודנים את האדם לכף חובה בשל מעשה אחר רע שזיהינו בהתנהגותו.

כל הדברים האלה הם מבוא נכון לחיי משפחה. ילד שהתרגל להלך חשיבה כזה, לכשיינשא, גם אם יהיו דברים שיגלה במשפחה שהקים, שמהם הוא ממש לא יהיה מרוצה, הוא עדיין ידע לשפוט נכון את המכלול, ויחוש קשר חיובי לבן הזוג עימו הוא בונה את הבית בגלל ההיבטים הטובים שהוא מזהה בו. כשהוא משתמש ביכולת שהוקנתה לו בילדותו, לעשות את ההפרדה בין הטוב לפחות טוב.

אחת הפעולות שעושים בטיפול זוגי, היא שמבקשים מכל אחד מבני הזוג להצביע – משני עברים של קו על ההיבטים החיוביים שהוא מזהה בבן זוגו ועל ההתנהגויות השליליות. שתי תוצאות מושגות במהלך הזה, האחת מביאה את המתלונן על בן זוגו להבנה כי הוא מתמקד רק בלא חיובי, ויש חיוב שכדאי להתבונן גם בו.

 
וגם לכך שההיבטים החיוביים והפחות חיוביים אינם צריכים להיות מעורבים זה בזה. ובכל פעם שעולה בדעתו מחשבה על נקודה שלילית אצל בן הזוג שאותה הגיע למסקנה שאינו יכול לשנות, מן הנכון שיעביר את מחשבתו אל ההיבטים החיוביים.

דבר שני שמשיגים בהליך הזה של קיטלוג הטוב והפחות טוב, שמתברר לזה שצריך לרשום את החיובי והשלילי, שעל פי רישומיו שלו יש בבן הזוג פי שלוש ופי ארבע דברים לחיובים יותר מאשר שליליים.

כאשר היכולת לשפוט נכון את החיים שסביבנו מוקנית לאדם עוד בילדותו, כך גוברים הסיכויים שמלכתחילה יעשה את השיפוט הנכון, לא יקלע למצוקה ולא יזדקק לסיוע חיצוני כדי לעשות סדר.

 

 

(מתוך "עת לחשוב" – כתב עת לחשיבה יהודית).