פרשת השבוע תצוה – לראות את התכלת
פרשת השבוע תצוה - לראות את התכלת. זו הוראותו של התכלת שבמעיל: "שושנת יעקב צהלה ושמחה, בראותם יחד תכלת מרדכי". בואו נראה רק את התכלת, רק את הטוב!
להתחבר אל הנשמה
הנשמה של כל אחד מאיתנו רוצה להתחבר למקור מחצבתה – הקב"ה, משום שהבלי העולם הזה גורמים לה לייסורים.
כל אחד מאיתנו רוצה להתחבר אל בת המלך שבו – הנשמה, אך איך עושים את זה? כיצד ממליכים אותה על הגוף שרוצה רק את החומר?
רבי נתן מבשר לנו בשורה כל כך נפלאה: "ואתה תצוה את בני ישראל", תצוה מלשון צוותא וחיבור. כלומר: אתה – משה רבינו – תצוה ותחבר את בני ישראל אל נשמותיהם. זהו תפקידו של צדיק האמת, לחבר אותנו אל הנשמה הקדושה. כיצד? "על ידי שיכריח עצמו (האדם) לעסוק בתורה ותפילה ומצוות וכל כוונתו יהיה כדי שיהיה נתפס בו אור הצדיק, כדי שתהיה נשמתו נדלקת ומאירה כמו הנר ממש" (בציעת הפת ה, כ"ד).
אך כדי שאש הנשמה תאחז בגוף החומרי, צריך לבטש ולכתת את הגוף. "כתית למאור" – לכתת את הגוף כדי שהנשמה תאיר בו, ממש כמו שאומר הזוהר הקדוש: עץ שהאש לא אוחזת בו – מחתכין אותו. גוף שאש הנשמה לא מצליחה להאחז בו – מבטשין אותו.
כלומר, צריך לכתת ולשבור את התאוות ולהתרחק מתענוגי העולם הזה וקנייניו, צריך לסבול כמה יגיעות ותלאות כדי להכשיר את הגוף ולקבל את אור הנשמה. לכן מידותיו של הארון היו "שבורות" – "אמתיים וחצי אורכו, וחצי רוחבו ואמה וחצי קומתו" – ללמדנו שהרוצה לזכות בכתרה של תורה צריך לשבור ולכתת גופו מהתאוות.
כך היא דרכה של תורה: "פת במלח תאכל…" אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. טוב בעולם הזה כי הוא שמח בחלקו ומקבל את משפטי ה' ולא מרגיש שחסר לו דבר. לעומת זאת, מי שרודף אחרי הבלי העולם הזה לעולם אינו שבע, יש לו מאה רוצה מאתיים, ואין אדם מת וחצי תאוותו בידו. לכן הממון נמשל למלח, כאומרם – מלח ממון חסר, שאם אדם צמא ושותה מים מלוחים הרי צמאונו ילך ויגבר. כך הוא הרודף אחרי הממון והתאוות – לא ישבע לעולם. רק אם נזכה לכתת ולבטש את הגוף נזכה שאש הנשמה תאחז בו ותבער תמיד, כפי שאומר הפסוק הפותח את פרשתנו "להעלות נר תמיד".
מבט רחב
הפרשה שלנו מלמדת על בגדי הכהונה, שהכהן הגדול מתעטר בהם לכבוד ולתפארת.
לאמיתו של דבר, רומזים בגדי הכהונה על רזים עילאיים, ועולמות טמירים תלויים בהם ומוארים על ידם. רבינו בחיי מגלה שהכהן הגדול היה אפוף בשמות הקדוש מראשו ועד רגליו!
בגמרא נאמר (זבחים פ"ח ע"ב), שכל אחד משמונת בגדי הכהונה כיפר על חטא מסויים, ומעיל התכלת כיפר על לשון הרע, שהיו בו פעמונים משמיעי קול. "אמר הקב"ה, יבוא דבר שבקול יכפר על מעשה הקול".
יש להבין, מה המיוחד במעיל שיש בו יכולת לכפר על לשון הרע, שהוא החטא הנורא השקול כשלוש העבירות החמורות בתורה, ואשר אמרו עליו "כל המספר לשון הרע, אומר הקב"ה לשר של גיהנום: אני עליו מלמעלה ואתה עליו מלמטה, נדוננו"! (ערכין, ט"ו, ע"ב).
"לכן לובש הכהן הגדול מעיל ארוך, מראשו ועד רגליו, כליל תכלת. והתכלת דומה לרקיע, המשתרע מאופק לאופק. שהמבט יהיה רחב, כולל, ואז יראו את התמונה בשלמותה, את האדם בכללותו, כמה טוב הוא, אנושי וחביב, ואז יתגמד הפצע, ולא יתייחסו אליו כלל, והלשון הרע תתפוגג מאליה. זו הוראותו של התכלת שבמעיל: "שושנת יעקב צהלה ושמחה, בראותם יחד תכלת מרדכי". הבה נראה רק את התכלת, הבה נראה רק טוב. גם ה' יתברך רואה רק טוב. העיניים של ה' – עיניים של רחמנות, לא רואות רע. ה' עוצם את עיניו מראות רע.
"עין טובה זה השכל הכי גדול שיש. והוא מתחיל בקב"ה. יש לו עין טובה עלינו. "ישראל אשר בך אתפאר". רואה את הדברים הנפלאים שיש בכל יהודי. עין טובה – לשמוח בשמחתו של הזולת, לרצות שיהיה לו הכל, שיהיה לו רק טוב. זו עבודת חיים. אנו כל כך רחוקים מזה. משה רבינו סמך את שתי ידיו על יהושע (למרות שנתבקש רק ביד אחת) ואיחל לו שיצליח בכל מה שהוא לא הצליח. וזה היה מיד אחרי שמשה רבינו ביקש שבניו יירשו אותו וניתקל בסירוב. לסגור את העיניים כמה שיותר. הקב"ה עשה כך שסגירת העיניים תהיה כהרף עין, העפעף נסגר ונפתח בשבריר שניה. להשתדל לראות בתוך ארבע אמות ולא מחוצה להן. כך נזכה לא לראות שום עבירה, שום פגם באחר. להתחבר אל ה', להסתכל "מרחוק" על דברים. אם אני רואה שיש לי עין רעה ח"ו, לשנות כיוון, לשנות זוית, לנסות ולהסתכל כמו שה' מסתכל. טוב יותר, אמיתי יותר, בלי צרות עין, בלי הקפדות" (באור פני מלך חיים). ועל כל אלה מרמז לנו המעיל של הכהן הגדול, כליל תכלת.
ערכה של ההכנעה
כשיש הכנעה נותן אבינו שבשמים מתנות ומחלק ישועות. אהרן זכה לכהונה גדולה משום שבא מתוך בני ישראל, דהיינו שהיתה בו מידת הענוה וההכנעה והיה דואג לבריות, אוהב את הבריות וכך קירבן לתורה, כאומרם: "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". לכן אומר ה' למשה "הקרב אליך את אהרן אחיך מתוך בני ישראל", ובגלל סיבה זו – שהתערב עם ישראל, לא התנשא עליהם אלא היה בתוכם, לכן יש לקרבו ולמנותו כהן גדול, ועל ידי זה שילם לו הקב"ה מידה כנגד מידה, כשם שהוא השלים בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, כך הוא ישלים בין ישראל לאביהם שבשמים בהקרבת קורבנות ובעבודתו בבית המקדש.
מסופר על סבו של רש"י שהיה מגיע בכל ערב שבת לבית הכנסת אחרי שטבל במקוה, והיה מטאטא בזקנו את בימת ארון הקודש ביראת כבוד גדולה. לפליאת תלמידיו הרבים הסביר הרב זצ"ל: 'בימת ארון הקודש מקום קודש הוא, ואין זה מכובד לנקותו במטלית, אלא אך ורק בשיער הזקן שאף הוא קדוש'. ובטוחים אנו שזאת הסיבה שזכה אותו סבא קדוש לנכד גדול וקדוש כרש"י זצ"ל. כשיש הכנעה, נותן בורא העולם מתנות ומחלק ישועות.
וכיצד עושים זאת? כפי שהזכרנו בתחילת המאמר – על ידי ההתחברות לצדיק שביטל עצמו לגמרי והפך 'אני' ל'אין', כמו משה רבינו, העניו מכל אדם, שאמר את צמד המילים שמבטאות יותר מכל את הרעיון הגדול הזה של ענוה והכנעה: "ונחנו מה" – מה בסך הכל אנחנו?
יהי רצון שנזכה להתקרב אל צדיק האמת ועל ידי זה להתחבר לנשמותינו, לזכות בבעירה אשר מפיחה בנו רוח חיים, ללמוד ממנו כיצד להסתכל על הטוב שבכל האדם – לראות רק את התכלת, ולחיות חיים של ענוה.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור