הזדמנות חד פעמית

 

 

מודעה זעירה שהופיעה בעיתון במדור "דרושים" שינתה את חיי מן הקצה אל הקצה ובחזרה.

 

היה זה באותם ימים קשים כשהייתי עסוקה בחיפושים אחר פת לחם או כל פרנסה אחרת, ומידי יום הייתי פותחת את העיתון בדחילו ורחימו שמא תתגלה לפני הצעת עבודה רלוונטית.

 

שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש, בלי להתייאש, עקבתי אחר כל מודעה או מספר טלפון חשודים, שמא מהם תבוא הישועה, עד שיום אחד זה קרה. סתם כך כאילו במקרה, התחיל המזל להאיר לי פנים בחיוך שמח.

 

מודעה צנועה בלשון סטנדרטית ובאותיות דפוס שאי אפשר לטעות בהן: "דרושה מזכירה שיודעת לקרוא בלי משקפיים".

 

האח! תפסתי בעיתון לוודא שהוא ממשי. נפלא! צבטתי את רגלי להיווכח שאינני חולמת. יש! הבטתי סחור סחור לראות אם העולם עומד עדיין על תילו. העבודה היתה תפורה בדיוק עבורי, ג’וב מתאים לי כמו משקפיים לחוטם, כמו כרטיס אשראי לכיס, כמו עוף ברוטב עגבניות לצלחת עם תפוחי אדמה. את זה חיפשתי כל השנים, והנה זה הגיע. הסתובבתי על צירי כמו אדם אמיתי עם עתיד, והשעות העגומות בדרך כלל של הערב עברו עלי בזמזומי חלילים.

 

למחרת, לאחר לילה של שינה עריבה וחלומות בלהה מרוב מתיקות, שוב עלעלתי בין דפי העיתון ושוב צצה לה המודעה מאתמול. אותן מילים, אותן אותיות, אותו קצב ואותו מסר, בלי שינויים ובלי שיד אדם זדונית תעשה בהן שמות. מודעה אותנטית. העבודה שלי!

 

עכשיו כבר הייתי בטוחה יותר מאתמול כי זה ייעוד חיי, המזכירה הזאת זו אני. התחלתי לנהוג בגינונים של מזכירה אמיתית. הייתי מתייקת את החלב במקרר, את הגבינה בארונות ולֶבֶּן בקלסר, כל משפט סיימתי אלגנטית בטריקת טלפון, למרות שבאותם ימים  עדיין לא זכיתי לרכוש את המכשיר היקר הזה, טריקת טלפון זה אופי, לא פעולה.

 

יום לאחר מכן והנה – שוב אותה מודעה, אותה הצעת עבודה תמימה, צנועה ונחבאת אל הכלים. המראה, הסגנון, בלי שום שינוי. עכשיו הרגשתי כבר קרובה אליה לחלוטין, מין יחסי חברות שהתפתחו בכיוון החיובי, היא מחכה לי ואני מחפשת אחריה, היא שלי ואני שלה, שתינו ביחד כאילו נבראנו לכך מששת ימי בראשית, חייכתי אליה, ככה, בלי לשים לב.

 

בימים שלאחר מכן הפסקתי כליל לקרוא את העיתון ופתחתי ישירות במדור דרושים, לפגוש את העבודה שלי. זה היה הדבר הכי פרטי שקרה לי בחיים. מצאתי עבודה, והיא שלי. כשהיה נדמה לי שמישהו אחר מעיף בה מבט, כעסתי ונעלבתי, משל פולש הוא לטריטוריה שאיננה שלו.

 

ישנם ימים, ואני מוכנה לחתום לכם, שהמודעה הזו היתה קורצת אלי בשובבות, כאילו שואלת אותי: "נו, איך מתקדמים העניינים?" ואני ליטפתי את אותיותיה השחורות כעורב ולחשתי: "יהיה בסדר, אל תדאגי".

 

פיתחנו שפה משותפת, קודים סודיים וקשרי ידידות עמוקים. עמוקים כל כך עד שהתחלתי לקרוא לה בשם חיבה – "שושנה".

 

ובכן, שושנה היתה הדבר הכי חשוב לי באותם ימים קשים. היא היתה מקדמת את פני בוקר בוקר בתוך משכנה הצנוע במדור הדרושים. שושנה שלי. עוד לפני שפתחתי את העיתון ידעתי שהיא שם, מחכה לי. החיים בלעדיה הפכו להיות חצויים, חסרי אתגר.

 

לאט לאט, כל כך האמנתי בשושנה עד שהתרגלתי. כשפתחתי את העיתון ידעתי שהיא שם, כבר לא טרחתי לבדוק את העניין לעומק. משוכנעת הייתי שהיא נמצאת למעני, כי זה תפקידה בחיים. ידעתי שהיא מופיעה שם קבוע, במדור הדרושים מקום שלישי.

 

בעצם כבר לא כל כך ידעתי, רק ניחשתי. היה לי ראש ריאלי, דוגרי, החיים הפכו למשוואה מתמטית, אם שושנה היתה שם יום ועוד יום ועוד יום סימן שהיא תשאר שם לנצח. הייתי קוראת את החדשות, מדורי הכלכלה, מאמרים פוליציסטיים וסתם ענייני שמחות למיניהם, את שושנה השארתי לסוף, למה לי לדאוג? אין לה רגליים, היא לא תברח לי.

 

יש ימים, אני מתביישת להודות, ששכחתי אפילו להעיף בה מבט, הידיעה שהיא קיימת הספיקה לי, יש לי פת בסלי ואינני זקוקה ליותר מכך, אלא שלא שיערתי שהחיים הרבה יותר דינמיים ממה שהייתי רגילה עד אז.

 

יום אחד היא נעלמה. כאילו האדמה בלעה אותה, הותירה אחריה חושך מוחלט, ואקום, חור שחור. שושנה איננה, מישהו אחר לקח אותה ממני. אני לא יודעת מה שושנה חשבה על כל העסק, אבל אצלי העולם התמוטט, קרס. נשארתי בלי עבודה, בלי פרנסה ובלי תקווה. שושי נגמרה בנסיבות מאוד טראגיות. לא נשאר לי ממנה כלום בלתי אם ירושה אחת: מוסר השכל גדול!

 

לכל אדם יש המון הזדמנויות בחיים. בעבודה, בבית, בלימודים, בשידוכים, בהצלחה ובקידום, אבל הוא מזלזל בהן, בקושי מבחין בקיומן, בטוח שהן, תוצר לוואי של החיים, ממתינות תמיד מעבר לפינה.

 

הזדמנות טובה דומה לשנה מבורכת במשקעים. מתי יודעים שהשנה היתה מבורכת? רק אחרי שהיא הסתיימה, אחרי שחיברו את כל הנתונים, עיבדו אותם וקיבלו את התוצאות, או אז יודעים כמה ברכה היתה בשנה החולפת.

 

גם מזל מיוחד, צ’אנס מוצלח, שעת כושר של פעם בחיים, הזדמנות של פז חשים בהם רק אחרי שהחמצנו אותם, שפג תוקפם.

 

שושנה השאירה לי את המשפט הכי חכם בעולם: "חבר’ה, אל תהיו טיפשים".

 

 

(מתוך מגזין "משפחה")