לחשוב על פטנטים – פרשת השבוע אחרי מות קדושים
פרשת השבוע אחרי מות קדושים - צריך להאבק על האמונה, על השמחה, להלחם עליה כל רגע ורגע, לחשוב בכל יום על "פטנטים" חדשים איך להתחזק באמונה...
פרשת אחרי מות – קדושים
האמונה – השער לכל הקדושות
"בזאת יבוא אהרן אל הקודש". במה יבוא? "בזאת". באמונה.
"כי אי אפשר להשיג שום השגה ולדעת שום ידיעה בהתנוצצות אלוקותו יתברך, כי אם על ידי האמונה הקדושה אשר היא השער שדרך שם נכנסין לכל הקדושות, לכל ההשגות ולכל הידיעות הקדושות, בבחינת "בזאת יבוא אהרן אל הקדוש". זאת בחינת אמונה, שהיא יסוד כל התורה, כמו שכתוב: "כל מצוותיך אמונה", וכל המלחמות וכל הנסיונות שיש להאדם בעבודת ה' יתברך אי אפשר לנצח כי אם על ידי האמונה הקדושה, כמו שכתוב: "אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח", היינו שעיקר בטחונו ותקוותו היה באמונה שנקראת זאת כנ"ל, דהיינו שהיה יודע שהוא חזק באמונה בה' יתברך ועל כן הוא חזק שבודאי יעמוד נגד כל המחנות והמלחמות של היצר הרע והסיטרא-אחרא. כי בודאי יכול לנצחם ולשברם, מאחר שיש לו אמונה חזקה בה' יתברך" (ליקוטי הלכות, גילוח ג', ח).
כשיש אמונה, יש הכל. יש שמחה ובטחון. הנפש שקטה. אין לחץ, אין דאגה, אין כעס. אדם מאמין שהכל בא לו מאת ה', והכל הוא לטובתו הנצחית. כשאדם שוכח את האמת הזו, והוא מתחיל לייחס לעצמו את העשיה שהוא עושה, את ההצלחות שלו, הוא מתחיל לקבל "מכות". היתה לו תפילה? לוקחים אותה ממנו, ואם קודם זכה להאריך בתפילתו ולהרגיש את מתיקותה, הרי שעכשיו לוקחים זאת ממנו. מדוע? משום שמשמים רוצים להזכיר לו ששכח את ה' יתברך ח"ו, שייחס את ההצלחה לעצמו. זוהי כמובן רחמנותו של ה', שרוצה להחזיר את האדם אליו, אל האמונה, שהכל ממנו יתברך.
אפשר לומר שכל בעיה בחיים – קטנה כגדולה, כל תקלה, כל דבר שהולך שלא כסדר, בא לרמוז לנו על שנפלנו ח"ו מהאמונה ושכחנו שה' יתברך אחראי לכל דבר ודבר בחיינו, הן גדול והן קטן, כפי שאומר רבינו (ליקו"מ ח"ב, ה): "העיקר הוא האמונה, וצריך כל אחד לחפש את עצמו ולחזק את עצמו באמונה. כי יש סובלים חולאים, שיש להם מכות מופלאות, רק בשביל נפילת האמונה. כי על ידי נפילת האמונה באים מכות מופלאות שאין מועיל להם לא רפואות ולא תפילה ולא זכות אבות".
אמונה, משמעה הכנעה. זה מה שמבקשים מאיתנו בעולם הזה. לדעת שהכל מאתו יתברך ואין לי מעצמי מאומה. וכשאני שוכח את האמת הגדולה הזו, מזכירים לי. מרחמים עלי, כדי שאחזור אליו יתברך. זה אומנם כואב לי, אך כל זה רחמים.
תחילתה של הכנעה זו מתחילה דווקא בבית, עם הבעל, האשה והילדים, ואחר כך בחוץ – עם הסובבים אותנו. ללמוד לוותר. להכניע את הגאוה שהיא הגורם העיקרי לבעיות בשלום בית ועם הסובבים, כי רק כאשר מכניעים את ה"אני" הזה, רק אז נוכל להתקרב להכנעה הזו אל ה' יתברך.
"בפסח האמת הזו הקיפה אותנו. אחד מי יודע. אין עוד מלבדו. ועכשיו, בימי הספירה הקדושים אנו צריכים לעמול קשה כדי שהמקיף הזה ייכנס פנימה, אל הגוף ויהיה חלק מאיתנו" (הרב נחמן ברלנד).
"שגבנו טהרנו", "כדי לטהרנו מקליפותינו ומטומאותינו", "ולטהרנו ולקדשנו בקדושתך העליונה". ומהי הקדושה שחוזרת ומופיעה בסדר ספירת העומר? היא היא האמונה וההכנעה.
כשיש אמונה החיים זורמים בחסדים ובישועות. אדם יכול לראות נסים בכל רגע. אולם ברגע ששוכחים וחושבים בטעות שזה אנחנו, שזה דרך הטבע, אז יש נפילה, יש מכה ח"ו שבאה להזכיר לנו.
עם אמונה אפשר להתפלל על הכל ולקבל הכל, גם על דברים שנראים בזוית ראיה ראשונה כבלתי אפשריים לקיום או בניגוד לטבע, אך אל לנו לחשוב שזה לא בר-קיום משום שעל ידי חשיבה כזו אנו מקטינים ח"ו את הקב"ה.
"להאמין פירושו, להודות מכל הלב לה' יתברך על כל דבר, על כל צמצום וקושי כמו על כל דבר טוב כמובן. את האמונה אפשר לבנות רק כשמודים ומהללים, רוקדים ושרים לה' יתברך כשמשהו חסר, כשיש קושי ח"ו. ויחד עם זאת, להתפלל על הדבר ולבקש אותו, כי רק כך אפשר לבנות כלים לקבלת השפע" (הרב שלום ארוש שליט"א).
"צריך להאבק על האמונה, על השמחה, להלחם עליה כל רגע ורגע, לחשוב בכל יום על "פטנטים" חדשים איך להתחזק באמונה" (באור פני מלך חיים).
קדושים תהיו כי קדוש אני
כדי להתקדש צריך האדם לעבד את מידותיו ולעבוד על תאוותיו, לחבר את עצמו אל האמת, אל פנימיותו, אל מקור מחצבתו – יוצרו ובוראו.
"אפשר בכלל להבין איך יהודי לא רוקד יום ולילה? ובעת ובעונה אחת: איך אותו יהודי לא בוכה מגעגועים יום ולילה? איך אנחנו, בנים לה' אלקינו, יכולים להסיח דעת לרגע ממי שממלא את השמים ואת הארץ והוא מניח עילאין ותתאין ואינו חפץ אלא בנו? איך אנו מסוגלים, ובקלות שכזו, לוותר על כל הגדולות והנצורות לאין קץ וסוף שממתינים לנו בכל רגע וללכת שולל אחרי עולם אפסי וטיפש שמאכזב על כל צעד ושעל ובסוף לא מותיר מאיתנו כלום?" ("אור האורות").
להתקדש. לברוח מן העולם. מה זה אומר? אין הכוונה לברוח מן המציאות היומיומית שלנו. ה' יתברך רוצה אותנו בתוך המציאות, עם הטילטולים, הנקיונות, הקניות והריצות. אך בתוך המציאות של החיים, לחפש ולהכניס את הקדושה – באכילה, בתפילה ובכל דבר. אדם צריך להרגיל את עצמו להביט בכל דבר שבעולם ולראות את האור האלוקי שבו. את החכמה והמסר האלוקי.
וזה לא רק בשבילו יתברך. אלא גם בשבילי, בהשקעה לחיי העולם הבא. כל מה שברא ה' יתברך בעולמו, ברא כדי שנעבוד אותו באותו דבר. אם אנו משתמשים ונהנים מכל מה שלפנינו בלי לקשר הכל אליו יתברך, אנו נחשבים כגזלנים, ודומה הדבר לאדם שנכנס לבית שאינו שלו ולוקח בלי רשות מכל הבא ליד.
כשאדם הולך עם ההכרה הזו, עם הזכרון הזה כל הזמן, הוא זוכה לדבוק בבוראו. רבינו אומר לנו (ליקו"מ מ"ט), כי כל מחשבה שאיננה איך לעבוד את ה', היא מחשבה לא טובה. כי בעצם, כל מה שאנו עושים כאן, במישרין ובעקיפין, הוא כדי לדעת את ה', להתקרב אליו ולעשות רצונו.
הסתכלות כזו על העולם מביאה בהכרח ליראת ה' ולאהבת ה'. ואז זוכה האדם לקיים את המצוות מתוך אהבה גמורה, בלי לחפש כאן את השכל, את ההגיון. זו הסתכלות שמביאה את האדם לשלמות היראה, למצב בו אדם בורח מכל צל של נסיון. דוגמא נפלאה לכך היא יוסף הצדיק, שהוכיח שלמות ביראת שמים כאשר אשת פוטיפר תפסה בבגדו ועל זה נאמר: "ויעזוב בגדו אצלה וינס ויצא החוצה". מדוע עזב את בגדו? והלא היה בכוחו לשחררו מידיה? אלא יוסף לא רצה לעמוד במקום הנסיון אפילו לא לרגע אחד נוסף, ופשוט ברח החוצה כשהוא משאיר את בגדו בידיה. כי העיקר הוא לברוח מאיזור הסכנה ולא לשהות בו רגע נוסף. ובזכות מעשה זה נבקע ים סוף ובני ישראל עברו בתוכו. וידוע, שכאשר בני ישראל הגיעו לים סוף, הים לא הסכים להיבקע לפניהם עד אשר ראה את ארונו של יוסף הצדיק ורק אז נבקע. שהרי נאמר "הים ראה וינס". מה ראה? את ה"וינס" של יוסף – "וינס ויצא החוצה".
להתקדש. להפוך את החול לקודש, לוותר על הבלי העולם הזה כדי לזכות במעין עולם הבא, ואחת הדרכים להשיג זאת היא על ידי אהבת חינם.
אהבת חינם
שמתחילה בבית. "שלום בית מעיד האם האדם בתוך הקדושה, או ח"ו מחוצה לה" (הרב שלום ארוש שליט"א).
פרשתנו מלאה במצוות של בן אדם לחברו, וגולת הכותרת היא "ואהבת לרעך כמוך". אנו נמצאים בימי ספירת העומר, ימים שבהם נפטרו עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא על שלא כיבדו זה את זה ועל שנאת חינם.
אפשר לתקן זאת על ידי אהבת חינם, בבית ובחוץ. אומר הרב אליהו לופיאן זצ"ל: מי שאומר על עצמו שהוא אוהב דגים, והוא יכול לאכול אותם ולהתענג עליהם, הרי שאינו אומר את האמת שכן אם היה אוהבם לא היה אוכל אותם. והאמת שאדם זה אוהב את עצמו יותר מאשר את הדגים.
כך הוא הדבר גם אצל בני אדם. כשאדם פלוני אומר שהוא אוהב את חברו, הוא בדרך כלל אוהב את עצמו, נעים לו להיות בחברת חברו ואולי אף משתלם לו. אהבה מלשון "הב" – תן. אהבה אמיתית נבחנת במידת הנכונות להעניק לזולת ולא בהנאה המתקבלת ממנה.
המשנה באבות (פ"ה) אומרת: "כל אהבה שהיא תלויה בדבר – בטל הדבר בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר – אינה בטלה לעולם". אהבת אמת רק על יסוד הנכונות לתת ולהעניק לזולת.
וזאת התורה כולה. וזו דרך נפלאה לדבוק בבורא עולם, להפוך את החול לקודש, את העולם הזה למעין עולם הבא. יהי רצון שנזכה.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור