פסח עם תובנות קבליות

  

 

כתוב בגמרא (פסחים מח, ע"ב): תפח תלטוש בצונן, ופירש רש"י: שהיא רואה שרוצה לתפוח. כלומר, כשרואה שהבצק עומד לתפוח – תלטוש בצונן כדי שלא יתפח כי אז הוא יחמיץ. וכן כתב הרמב"ם: "ואם הגביה ידו ושהה החמץ ושהה הבצק עד שהגיע להשמיע קול בזמן שאדם מכה בידו עליו, כבר החמיץ וישרף מיד".

 

נראה כי השמעת הקול באה מן התפיחה שיש בבצק, ואם אין משמיע קולו נקרא "בצק חרש" (שלא תפח), כמובא במגיד משנה. נמצא, כי ההבדל בין חמץ ומצה הוא בתפיחה והוא עניין החימוץ.

 

עוד נראה, כי עניין ההחמצה פירושו בכל מקום "קלקול" – כעניין "חומץ בן יין". ומן הבצק המחמיץ, שהוא שאור בעיסה, נעשים השמרים שהם דבר מקולקל המביא לתפיחה, וכן נמצא בעוד דברים המקולקלים שתופחים, כגון: בשר או תסיסת יין וכדומה.

 

על פי זה יובן מדוע לא הספיק בצקם של בני ישראל להחמיץ ואכלו מצות, ונקבע הדבר לדורות. כי היה הדבר מכוון ומדוקדק מאת הקב"ה – שלא יספיק בצקם להחמיץ, כדי שלא תהיה בחינת קלקול אצלם ויפלו לשער החמישים של הטומאה, ועל כן אכלו מצה, כי המצה היא "מתוקנת ללא קלקול", ובזה עשו מעשה הכנה להכנסתם לקדושה.

 

וזהו שנקרא החמץ יצר הרע, כמו שפירש רש"י: שאור שבעיסה – יצר הרע שבלבבנו המחמיצנו. כלומר, שתופח ומתפשט כארס של עכנאי, וכנאמר ב"זוהר" הקדוש (שמות מ, ע"ב): "ורזא אוקימנא בין חמץ ומצה בכמה דוכתי דא יצר רע ודא יצר טוב". ועל כן, ההבדל בין חמץ ומצה הוא כחוט השערה, והוא ההבדל בין האות ה’ לאות ח’. ה’ – היא בחינת תשובה, ח’ – היא בחינת חוטא, שהתשובה באות ה’, הן על פי הפשט והן על פי הסוד , שסוד התשובה העילאה (העליונה) הוא גדול, והיא ה’ ראשונה, ותשובה תתאה (תחתונה) היא ה’ השניה. ולכן אם שהה רגע אחד אחרי ח"י (18) רגעים – הרי החמיץ.

 

וזה העניין שבשעת קלקולם במדבר התלוננו ב"אוכלנו לחם לשובע" (שמות טו), ונאמר דווקא לחם, משום שהוא לחם מצרים המקולקל והמחמיץ (בבחינת עבודה זרה שעבדו במצרים). ונאמר ב"זוהר" הקדוש (שמות ג, ע"א): "דאי כד נחתו ישראל למצרים לא יטעמון נהמא דמצראי, לא ישתבקו בגלותא, ולא יעיקון לון מצרים". כי מאכילת לחם זה באו להם כל צרות הגלות, ובאכילת המצה ביציאת מצרים החלו בתיקון אכילת הקלקול שלהם במצרים, והיא תחילת יציאתם מטומאה לטהרה.

 

אמרו חז"ל (ברכות מ, ע"א): "אין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן". פירש רש"י: זה נקרא עץ הדעת. כלומר, שאין בו דעת קודם שיטעם דגן. ומצאנו, כי אכילת דגן ומצה קשורים בדעתו של האדם. על כן בני ישראל שכל ירידתם למצרים היתה לתקן את פגם הברית, שהוא פגם הדעת הבא מעץ הדעת, נצטוו לאכול את המצות, ככתוב: "ומצות על מרורים יאכלהו" (שמות יב), ובכך תיקנו את פגם הדעת שבגללו ירדו מצרימה.

 

זו הסיבה שהירידה למצרים החלה ביוסף הצדיק דווקא, כי הוא הכין להם דרך תוך ערוות מצרים לתקן את החטא הנ"ל, כמו שאמרו חז"ל: "אחת היתה ופרסמה הכתוב" – שאף על פי שהיו שקועים במ"ט שערי טומאה היו גדורים ושמורים בעריות – וזה עיקר התיקון שבגללו ירדו למצרים.

 

אומנם אם, חס ושלום, היו פוגמים ונטמעים בהם, אזי לא היו נגאלים. וכדברי המהר"ל בהגדה: "ואם היו ישראל בטלים אצל מצרים, לא היו ראויים לגאולה, ורק מפני שהיו מסומנים בין המצרים והיו עם בפני עצמו, ראויים היו להוציא אותם מתוכם, מאחר שלא נתחברו עם המצרים".

 

על פי זה יובן מה שנאמר, שישראל נגאלו משום שלא שינו את שמם ולשונם, כי על ידי זה היו גדורים מן המצרים ולא פגמו בברית, שזה היה עיקר תיקונם. וזה שאמר רבי חייא בר אבא: "כדאי היה גדור ערווה בעצמו שנגאלו ישראל על ידו".

 

לכן, נצטווינו בפ"ה ס"ח – מצוות סיפור יציאת מצרים "והגדת לבנך", בזמן אכילת המצה (לחם שעונים עליו דברים רבים), כי המצה היא בחינת תיקון הדעת, ועל כן יש לדבר מעניין הנס, שהם דיבורים של דעת.

 

והנה נמצא, שבמצרים הדיבור האמיתי היה בגלות, ומלכא דשיקרא (מלך השקר) הוא פרעה – פ"ה ר"ע – "ראש המדברים", שלא תפס את לשון הקודש שהיא האמת. ולעומתו יוסף הצדיק לא תפס את השבעים לשון, שהם שקר (עד אשר קיבל אותם במתנה), ועל כן אמר יוסף לאחיו: "כי פי המדבר אליכם", להראות שלא פגם בברית הלשון והמעור (הנקראים פה), על אף היותו במצרים.

 

כשמרבים לספר בנס יציאת מצרים מוציאים את הדיבור מ"מיצר-ים", שהם הפה והגרון (מקום הדעת), ומתקנים את הדיבור האמיתי הנקרא דעת, בבחינת "ודעת שפתי ברור מללו" (איוב יג), בזמן שאנו מספרים לבנינו כי "הדעה והדיבור" לחי עולמים (הדעת המתגלה בדיבור).

 

ויום זה כשמו כן הוא – "ליל שימורים" – כי בו נשמרים מהחמץ המקולקל, היא הדעת המקולקלת של מצרים, ומקבלים בלילה הזה כח לדבר כל השנה דיבורי דעת ואמת. והוא שציוותה אותנו התורה ב"בל יראה ובל ימצא" – להורות לנו שלא ימצא בנו בעת הזו, שהיא תחילת השנה, אפילו כלשהו מן הדעות המשובשות ה"מחמיצות" של מצרים והערב-רב שבכל דור, כי הכל הולך אחר ההתחלה.

 

עוד מבואר, שחודשי הקיץ הם בחינת לילה, ועל כן עתה בכניסת ה"לילה" – הוא חודש ניסן, מתגברת האמונה, ככתוב "ואמונתך בלילות", כי הלילה הוא זמן התגברות האמונה.

 

אומנם במצרים נפלו בני ישראל לקטנות האמונה (קטנות המוחין והסתלקות האורות), על כן הוצרך ה’ יתברך לגאול אותם בחיפזון כדי שתיפסק אחיזת ויניקת מצרים מן הדעת בטרם "תחמיץ" דעתם של ישראל ויפלו, חלילה, לשער החמישים של הטומאה. וזו הסיבה שבליל הסדר נתגלו "אורות הגאולה" בחיפזון ובהארה גדולה בבחינת "אני ולא מלאך", שהיא הנהגה ש"למעלה מן הטבע" – ובזה הבדיל הקב"ה בין "בני בכורי ישראל" לבני המצרים, בסוד התגלות הדעת האמיתית בעולם, ועל ידי זה זכו ישראל לגדלות האמונה. (ועל פי הסבר זה, בכל מקום שאנו מזכירים "זכר ליציאת מצרים", פירוש הדבר הוא שאנו מגלים בזה את אמונתנו).

 

על כן נקראת המצה שאכלו "לחם אמונה" (זוהר תצווה קפג, ע"ב), כי המצה נעשית בחיפזון נגד הזמן ונגד הטבע, כעניין האמונה שהיא למעלה מטעם ודעת. ובחינת הארות הגדלות הללו של גאולה ואמונה, חוזרות בכל שנה ושנה בליל הסדר, בתפילה בפנימיות (שהיא תפילת הפה – מלכות – אמונה), ובסעודה על ידי החיצוניות – שאז נעשה תיקון האכילה. לכן זהו זמן המסוגל לאמונה, לתשובה ולדעת אמיתיים, ועל ידי זה זוכים לקבל, בהמשך, בחג השבועות את התורה כפי שהיה בדור דעה.

 

 

שלוש המצות הם כנגד שלושת האבות, וארבע הכוסות הם כנגד ארבע האמהות.

 

המצה העליונה כנגד אברהם (חסד), המצה התחתונה כנגד יצחק (גבורה), והמצה האמצעית כנגד יעקב (הממצע ביניהם). על כן בוצעים את המצה האמצעית לאפיקומן כנגד קו האמצע. וצריך להבין, מדוע תיקנו חז"ל את עניין המצות ושתיית הכוסות למרות שהתורה לא ציוותה זאת? הביאור הוא, שאין אכילה בלא שתיה ("ואכלת ושבעת"), ובאכילה ושתיה יחדיו, נעשה יחוד הסעודה שהוא אכל-י"ה שת-י"ה, לכן מובן כי המצות כנגד האבות, והכוסות כנגד האמהות דווקא, שאז היא שלימות הסעודה. ומתוך שאנו אוכלים ושותים, אכילה ושתיה דמהימנותא, אנו ממשיכים מוחין לכל עם ישראל, ובונים קומת עמנו על ידי האבות והאמהות שהם ג’ מצות וד’ כוסות, שעליהם יסוד עמנו ואמונתנו, ועל ידם אנו עושים לעם בשנה הבאה עלינו לטובה. (לכן בכל שנה חוזרים ואומרים לשנה הבאה בירושלים).

 

ועל כן הכוסות הם כנגד ארבע לשונות הגאולה – "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי" – שהם כנגד ארבע גלויות וכנגד ארבע גאולות, והם ארבע לידות, שהם יציאה מגלות לחירות, ועל כן נרמזים באמהות דווקא (וידוע הוא, שכל האמהות היו עקרות ונגאלו, גם לאה, כפי שמצאנו בכתוב: "וירא ה’ כי שנואה לאה ויפתח את רחמה"). והכוס החמישית כנגד יין המשומר שהוא יין הגאולה העתידית (כוס אליהו הנביא המבשר את הגאולה).

 

נמצא, כי בסעודה זו, המיוסדת על הררי קודש אלה, שהם האבות והאמהות, בונים את עם ישראל. ובאופן כזה שהסעודה מתבססת על האבות והאמהות זוכים לשלימות האמונה והדעת בליל הסדר, ולהקים ולהעמיד את עם ישראל בשנה הבאה בירושלים הבנויה.

 

השל"ה הקדוש אומר, בפירוש על ההגדה, "שצריך האדם לחשוב שהסעודה היא כמו סעודה רוחנית, כעין מטעמי יצחק, ודוגמא ורמז לסעודת לויתן. על כן ישב הוא ובני ביתו כאוכל לפני המלך, וישבו בקדושה ובטהרה, ולא ישמע קולם בשום שיחה בטלה בעולם, בלתי ה’ יתברך לבדו בסיפור יציאת מצרים". המשכיל והמבין יראה כי כאן נעשה תיקן אכילה מיוחד בשבירת היצר ובאכילת מצת עוני (כי בדר"כ אדם רעב תאב לאכול חמץ ולא מצה), ואחרי סעודה זו נגררות סעודות כל השנה באכילות מתוקנות.

 

לכן מצאנו, כי ההכנות לפסח ברוחניות ובגשמיות מתחילות מראש חודש (ביתר שאת וביתר עוז), כי משה רבינו ע"ה עמד בראש חודש ניסן והזהיר את בני ישראל על פסח, וזאת לפי שהיו צריכים להתחזק באמונה, שאלו ואלו היו עובדי עבודה זרה, ועל כן משה רבינו מצווה להם "משכו וקחו לכם" – לתקן את הדעת והאמונה. ואחרי שהכינו עצמם בהתחזקות באמונה, שהוא קשירת הצאן למטה וביזוי העבודה הזרה, על ידי זה זכו לגאולה בליל הסדר. ונראה, שגם בפסח, חלק מההכנות לליל הסדר הוא להתחזק באמונה, שהוא עניין הפסח בכללותו, וצריך לזה הכנה, ועל ידי זה מרגישים את הארת ליל הסדר ביתר שאת וביתר עוז.

 

 

כתוב במדרש הגדול (פ’ בשלח) כי ישראל אמרו שתי שירות ביציאת מצרים. הראשונה נאמרה על קורבן פסח, ככתוב (ישעיהו ל): "השיר יהיה לכם כליל התקדש החג", והשניה על ים סוף, כמו שכתוב: "אז ישיר משה". וצריך להבין – מדוע אמרו שתי שירות בזמן שהיתה גאולה אחת?

 

עוד מצאנו שנאמר במדרש הגדול: "מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעמדו ישראל על הים לא מצאנו אדם שאמר שירה להקב"ה, אלא ישראל. הקב"ה ברא את האדם הראשון – והוא לא אמר שירה, הציל את אברהם מכבשן האש ומן המלכים – ולא אמר שירה, את יצחק מן המאכלת – ולא אמר שירה, את יעקב מן המלאך, מעשו ומאנשי שכם – ולא אמר שירה. כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם – מיד אמרו שירה לפני הקב"ה, שנאמר "אז שיר משה ובני ישראל", כמו "פיה פתחה בחכמה". אז אמר הקב"ה: לאלו הייתי מצפה".

 

וקשה הוא הדבר, הרי אדם הראשון אמר "מזמור שיר ליום השב", אברהם אבינו אמר "משכיל לאיתן האזרחי", אם כן, נמצא שהם כן אמרו שירה לפני הקב"ה, אז מהו הביאור בדברי המדרש?

 

כדי לישב את הקושיות הנ"ל צריך להבין תחילה מהו עניין השירה.

 

המהר"ל ב"נצח ישראל" אמר: "וזהו השירה מחמת שהוא בשלימות ואין עמו חסרון והוא נמצא בפועל, ואז פותח פיו ומשורר, כי על ידי השירה הוא בפועל לגמרי". כלומר, השירה נובעת מן האדם (או מעם) הנמצא בשלימות, ולא מאדם (או מעם) שיש עמו חסרון כלשהו (הן מצד מהותו והן מצד מעשיו), והפעולה השלימה (כגון: מסירת הנפש) ומצב השלם, מעמידים את הווית האדם ההוא (או העם) בהתפעלות או בחידוד חושים, ומתוך סיפוק וראית השלימות שיש כאן, יוצאת פנימיות נפשו בהתפעלות מפיו על ידי השירה.

 

כי השירה היא ה"מכה בפטיש" של אותה הפעולה, ובה משתלם התהליך כולו, ומתגלה ההתפעלות מהנעשה לגמרי (בהשראת רוח הקודש), ועל כן תכלית הבריאה היא שהברואים ישירו לבוראם, כי בכך הם מגלים התפעלות שלימה והודיה שלימה על עצם קיומם, שזה רצון הבורא יתברך.

 

עכשיו נתבונן בשירות הנאמרות בגאולת מצרים, שהן שתי שירות (מתוך עשר שירות הנאמרות על ידי ישראל) ונוכל לפתור את הקושיות הנ"ל.

 

לגאולת מצרים היו שני שלבים שהם שני מהלכי הגאולה:

 

מהלך א’ – "ראשון של פסח" – א. יציאה מעבדות לחירות, ב. התגלות האמת בעולם על ידי המכות והמופתים.

מהלך ב’ – "שביעי של פסח" – א. טביעת ואובדן מצרים, ב. התגלות כבוד שמים בעולם עקב הנצחון על המצרים.

 

על כן שרים בשירת הים מעין המאורע: א. הנצחון בפועל וגמר הגאולה: "סוס ורוכבו רמה בים" – "וברוב גאונך תהרס קמיך" – "ה’ איש מלחמה". ב. גילוי כבוד שמים בעולם:  "חיל אחז יושבי פלשת" – "אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד".

 

מעתה יש להתבונן ב"תהליך" ו"אופני הפעולה" המביאים לשירה. ונפתח בהשתלשות המאורעות ובאופנים שהביאו לשירת הים ב"שביעי של פסח" (מהלך ב’) והם:

 

א. התעוררות הצרה – רדיפת מצרים – התעוררות קליפת מצרים מחדש.

ב. אמונה בפועל – מסירות נפש (הנובעת משלימות האמונה בכח) – "בעתיקא תליא מילתא" – קריעת ים סוף תלויה במסירות נפש בחינת עתיק, יחידה שבנפש, שורש מסירות נפש. לכן אמר הקב"ה: "דבר אל בני ישראל ויסעו", כי בזכות זה תיוושעו. ובזכות האמונה זכו לשירה, ככתוב במדרש הגדול: "ובזכות האמונה שהאמינו זכו לומר שירה ושרתה עליהם שכינה".

ג. נס שלמעלה מן הטבע – קריעת ים סוף – כמים הפנים אל הפנים, שכר על מסירות נפשם.

ד. קידוש השם – שלימות הפעולה (התהליך) – א. אובדן מצרים ונצחון ישראל. ב. גילוי אלקותו יתברך בפועל על ישראל עמו לעיני אומות העולם, אולם עדיין אין "סגירת מעגל" עד אמירת השירה.

ה. אמירת השירה – (בהשראת רוח הקודש) – התפעלות נפשות ישראל מגילויו של הקב"ה והשראת רוח הקודש בשירתם.

ו. תכלית השירה – פועל יוצא – כנגד קידוש השם בעולם הזה, נעשה תיקון בעולמות העליונים ויורד שפע לעולם.

 

נמצא, כי כדי להגיע לשירת הים נצרכו חמישה שלבים עיקריים: התעוררות הצרה, אמונה בפועל, נס שלמעלה מן הזמן, קידוש השם, אמירת השירה, ואילו השלב השישי (תכלית השירה) נעשה "ממילא" ממעלה, וחל עלינו מלמעלה, ועל ידו נשלם התהליך.

 

נחזור, אם כן, לדברי המדרש, לחלק שבו הועלתה הקושיה, כי אדם הראשון לא אמר שירה אחר שנברא – והרי לא נתחדשה בו שום צרה (שלב א’), אלא להיפך. ויש לומר כי "התחדשות צרה", היא רק היכן שנמצא התחלה של מהלך שבסופו תהיה שירה, משום שמתחדש בה עניין חדש, ועל כן גם במקום שלא מתעוררת צרה, אלא רק עניין מחודש (שהוא דבר המקביל לעניין הצרה המתחדשת) יש שירה ושלימות, רק שנעשה על ידי המאציל מלמעלה ולא על ידינו.

 

על כן אומר המדרש "ברא אדם הראשון ולא אמר שירה, הציל את אברהם אבינו מכבשן" וכו’ – כלומר, שנתקיימו ארבעת התנאים האמורים לומר שירה ולא אמרו, אך כשבאו בני ישראל לים ונבקע להם הים ונתמלאו כל התנאים הנ"ל (שישה שלבים) – מיד אמרו שירה, ועל כן אומר המדרש: שלא מצא אדם שאמר שירה להקב"ה לפני כן, אלא ישראל. ועל כן דווקא אחר שירתם זו נכון כסאו של הקב"ה, כמו שאומר המדרש: "נכון כסאך מאז", ואמר רבי ברכיה בשם רבי אבהו: "אף על פי שמעולם אתה לא מתיישב בכסאך וכו’, עד שאמרו בניך שירה".

 

על כן, דווקא בנס שהוא למעלה מן הטבע (כמו קריעת ים סוף) ויש בו קידוש השם מתגלה השירה השלימה (כולל השלב של תכלית השירה), כי דווקא בו מתגלה פעולת הבורא לעיני כל בעליל, מה שאין כן בנס המלובש בטבע. ולכן דווקא על נס נעלה כזה נאמרת שירה על ידי משה ובני ישראל.

 

יהי רצון שנזכה בחג קדוש זה זה לכל התיקונים, לאמונה ושלימות הדעת, לשיר להלל ולשבח את בוראנו, לביאת משיח צדקנו ולגאולה השלימה במהרה בימינו, אמן.