פרעה – אדון האשליות
אשליה. מגבלה. הפסקה בתהליך. מגביל המודעות, אדון האשליה, הוא "פרעה". כל אחד מאיתנו חייב לעבור את המצרים שלו. לכולנו אשליות, לכולנו כאבים. "אבל מדוע אני?"
אשליה. מגבלה. הפסקה בתהליך. מגביל המודעות,
אדון האשליה, הוא "פרעה". כל אחד מאיתנו חייב לעבור
את המצרים שלו. לכולנו אשליות, לכולנו כאבים, ולשאול:
"אבל מדוע אני?" הוא כמו לשאול: "מדוע התייסר עם
ישראל במצרים?"
את צימאונה של הנשמה אפשר להרוות רק בתחושת הקיום. במודעות להקב"ה. בשמחת הקיום. ביהדות בעלת משמעות. ואם אדם הראשון לא חווה עדיין ששת אלפים שנות סבל אנושי כדי שיתמה מה קלקל בחייו, אנחנו כן חווינו אותן. אנחנו מכירים את הכאב. הלא התנסינו בו די?! האם לא הגיע כבר הזמן לחוות את השמחה?…
אולם, כיון שהחליט האדם להטמין את כאבו, המרחק בינו לבין ה’ רק גדל עוד ועוד. עד שהגלות הרוחנית של האנושות התממשה, בסופו של דבר, כגלות גשמית, שיעבוד עם ישראל במצרים.
ושם במצרים, המשיכו היהודים לרדת עוד ועוד. המודעות היהודית שלהם, מודעותם כלפי ה’, כלפי עצמם, פחתה עוד ועוד. הם נעשו מנותקים ממצבם שלהם, מהאמת שלהם, מירידתם הרוחנית. ואנו, האם אנו מודעים למצבנו שלנו?…איך אפשר, אם מכל סיבה שהיא, אנו מתכחשים לאפשרות של מציאות נשגבה יותר? מישור מרומם יותר של החיים? כשאנו נוהגים כך, אנו מונעים מעצמנו את ההזדמנות להיות מודעים למצבנו. המודעות באה רק עם ידיעת ההבחנה.
בסופו של דבר, כל מה שנותר שם במצרים היה שריד של יהדות. לבוש מסורתי, אולי אף "רבני", שמות אופיינים ושפה ייחודית. מעין "חמולתיות". דבקות במסורת. שאיפה שאיננה ניתנת לפירוש לשמור איזו זהות עצמית יהודית. אולם בלי לדעת מדוע או מה, "משהו" הנחה אותם להחזיק מעמד, כמעט כמו היום…
אז בא משה רבינו, ובחיקו הבטחת הגאולה. בתחילה, האמינו. ואז משה קירב אותם אט-אט למודעות. אבל לא יכלו עדיין להפעיל מודעות זו. מאתיים ועשר שנים במצרים גבו את שלהן.
כמעט שנה חלפה מאז הופיע משה. תשע מכות, ופרעה טרם התגמש. במהלך מכת החושך מתו מליוני יהודים. שמונים אחוזים מהאוכלוסיה נמחקו תוך שבוע אחד – כל מי שלא היה עדיין מוכן, לפי שיקוליו של הקב"ה. כמה מייאש לקבור איש את אחיו!
על סף הייאוש, מחשבות של תקוות נואשות חלפו במוחם. הרגשות מאותו סוג חלפו בליבותיהם. אולי לא היו ראויים. מהר שקעו לקראת המישור החמישים של ירידה רוחנית: תחום ההשלמה והייאוש. אילו הגיעו למישור זה, לא היתה נותרת כל תקווה. וכידוע, אפשר להשתנות רק כאשר אין מתייאשים.
אולם משה הרגיע אותם. הוא הסביר להם שהם עודם עם ה’. כיון שרצו להאמין, שחטו את שה הפסח. אך הכל היה תלוי בתוצאה: הכל היה תלוי בחצות הלילה. האם יתגלה ה’?
ושם, במעמקים, בנקודה הרחוקה ביותר, בשפל, הובל העם היהודי להבנה, שה’ באמת בכל מקום. שאפשר להגיע אליו, לא על ידי ניסיון חפוז להתקרב, כי אם על ידי הערכה נכונה של המרחק המוחלט. על ידי כך שיחוו את כאב המרחק וידעו ששם – שם בחשכה נמצא ה’!
בהראותו להם את זה, הראה להם הקב"ה גם שאין צורך להתייאש כלל. אין נשמה כה בודדה שאי אפשר להצילה. אין מצב שאין להושיעו. אין עבירה חשוכת מרפא. יש תקווה! אפילו על סף הייאוש. כל מחשבה אחרת היא דימיון, אשליה והגבלת המודעות.
על כן, אין המודעות באה כולה בבת אחת. היא תהליך. חוק ההתקדמות ההדרגתית. אדם הראשון רצה את הכל בבת אחת…וידוע לכולנו מה אירע בסופו של דבר…
"ויאמר פרעה: לא ידעתי" (שמות ה)
ומי אחראי לאשליות ולדמיונות המגבילים את המודעות האמיתית שלנו, ובכלל, את התהליך של המודעות? "פרעה"! אדון האשליות! כוח המתעתע בנו כמו בעולם המודעות של ילדים, עולם של אשליות.
ידוע שמודעותו של ילד מוגבלת ביותר. בקושי הוא מודע לעצמו ולסביבותיו.
במהלך שנות העיצוב, גדלה מודעותנו. ואז – אלא אם כן אנו מבקשים ביודעין להתפתח עוד – התהליך מגיע לקיצו הפתאומי. קבוע לכל החיים.
ובכן, יש מאיתנו הממשיכים בדרך החיים בליווי אשליות מסויימות. כמו שמציאותו של ילד – מילוי תפקידים ומשחקים – היא בשבילנו אשליה, מציאותנו-שלנו היא אשליה בעיני בעלי מודעות מוגברת. גם אנחנו "ממלאים תפקידים". אנו לוקחים מאוד ברצינות את משחקי הכבוד והיוקרה, השלטון והכסף שלנו, של קידומנו האינטלקטואלי והנאות השעה שלנו. שהרי לגבינו, המציאות טורדנית מדי. המודעות אינה מספקת לנו נוחות. ולכן אנו מחליטים ביודעין לחיות באשליה, וזאת – במקום לעבור את תהליך המודעות – חוק ההתקדמות ההדרגתית.
ולגבי חלק מאיתנו, התהליך נתקע בדרך אחרת. לעשרות שנים אנו נתקעים בכאבו של עבר שחלף מזמן. מוגבלים. אנו חיים היום כאילו מאורעות, אנשים ומצבים עדיין דומים למה שהיו כשנעצרה מודעותנו המתפתחת בשעת חוויתינו הכואבת. כאילו נעצר הזמן. לפני שנים אין מספר. עודנו מנסים לנקום על כאבנו, במקום לחוות אותו ולהשלים איתו.
לגבינו, קשה מדי להשתחרר מהכאב. המודעות אינה מספקת נוחות. לכן אנו מחזיקים ביודעין במגבלותינו, במקום לחוות את תהליך המודעות. את חוק ההתקדמות ההדרגתית.
אשליה. מגבלה. הפסקה בתהליך. מגביל המודעות, אדון האשליה, הוא "פרעה".
כל אחד מאיתנו חייב לעבור את המצרים שלו. לכולנו אשליות, לכולנו כאבים, ולשאול: "אבל מדוע אני?" הוא כמו לשאול: "מדוע התייסר עם ישראל במצרים?" כל אחד מאיתנו הוא מיקרוקוסמוס של זמן, של תולדות ישראל. אבל בסופו של דבר, כולנו נצא ממצרים.
"פרעה" הוא גם ה"נחש" (שפתי כהן, בראשית ו, ג’) – המיצר הראשוני של המודעות ואדון האשליה. הוא השלה את האדם, עד כדי הוצאתו מגן עדן. באשליה הוא פיתה את האדם להסתקרן, להושיט את ידו לחוויה של העדר מציאות ה’, ואז, בהגבלה שיכנע אותו שכבר הוגלה, שמאוחר מדי למחות, ובדמות השטן, אפילו עתה, משעבד אותנו "פרעה" בעולם הזה בגיהנום. אבל, בסופו של דבר, נשוב כולנו לגן עדן.
יהדותנו איננה מתחילה רק אחרי שהשתחררנו מאשליותיו של "פרעה" וממגבלותיו, שהרי אשליות ומגבלות קיימות בכל רמה. יהדותנו ראשיתה בתהליך עצמו, בהתקדמות ההדרגתית לקראת התגברות על ה"פרעה" שלנו, ובמאמצים המתמשכים להתעלות למישורי מודעות נשגבים יותר ויותר.
אולם, צריך לפעמים זמן להתגבר על האשליה. כמה זמן סברו שכדור הארץ במרכז היקום? ועתה מקובל לומר שהשמש במרכז, כאשר בעצם אנו סבורים שהמרכז הוא אנוכיותנו…
לכן אין להתייחס אל "פרעה" יותר מדי ברצינות. תפקידו כאן לפתות אותנו, לעשות אותנו מודעים. אם בעבר החלטנו להקשיב ל"פרעה", האומר לנו: "לא ידעתי" – עכשיו אפשר לומר לו: "אני יודע מי אתה, אבל – כן, אני רוצה להיות מודע!".
ואם חיינו עד עתה את חיינו מתוך בורות, עכשיו עלינו לעשות את כל מה שנוכל. אם בעבר, ה’ מנע מאיתנו ידע, אין זה תפקידנו לבקש להבין. עם הידע שהיה לנו, עשינו כמיטב יכולתנו. יותר מכך – אין ה’ תובע מאיתנו.
כ' אב התשע"ג
7/27/2013
החיפוש והשאיפה לחווית מציאות נשגבת היא עבודת אלילים אז מה שונה כותב הכתבה מ"פרעה"?
כ' אב התשע"ג
7/27/2013
אז מה שונה כותב הכתבה מ"פרעה"?